מחנה חיים חלק א של

חמורה שבכרה ופלא על אדמ"ו שלא הרגיש לפום רהיטא שלשון הטור וש"ע לא משמע כדבריו רק הוא עוסק רק לפרש פי' התוס' ולא לפסוק דין הנ"ל ואפשר שטור וש"ע לא ס"ל כן וק"ל עכ"פ לנידן שאלתינו יש נ"מ גדול דאם המצוה רק לבעליו אין השבועה חלה לבטל המצוה וצע"ג ועוד ק"ל א"כ דהמצוה על כל ישראל בודאי מסתבר אם הבעלים אינם רוצים לעשות לא פדי' ולא עריפה אין ביד הב"ד לכופם לעשו' המצוה דהא דמצינו שהב"ד כופין לאיש אשר אינו רוצה לעשות מ"ע ומכין אותו עד שתצא נפשו היינו דוקא במצוה שמוטלת על האיש בגופו לקיים וא"א שאחר יעשה המצוה רק הוא לבדו מחויב בה כמו תפילין שאינו מניח או סוכה שאינו עושה או שאינו רוצה לקיים פריעת בע"ח מצוה שהוא חיוב גברא אשר מונח עליו עיי' כתובות דף פ"ו אבל מעולם לא מצינו שב"ד כופה לשוחט שיכסה דם בעצמו או יהרוג שור שמחויב מיתה בעצמו או שיבער קדשיו המחויבים שריפה יען כי הוא חיוב על כל ישראל ומאי אולמא לכפות אותו יעשה הב"ד בעצמו המצו' דממנ"פ אם הוא יעשה המצוה לא יוכלו המה לעשות וא"כ כיון שהחיוב מוטל גם עליהם עד שיכופו אותו לקיים המצוה יעשו המה חיובם ויקיימו המצוה והוא סברא ישרה הארכתי במ"א

ודע שלא נעלם ממני שתשב"ץ בח"ג סי' ח' כעס על הב"ד שלא כפאו לאב למול בנו ביום ח' שחל בתשעה באב יען שלא יוכל לעשות סעודה שהוא לשיטתו אזיל שבמילה אין חיוב על הב"ד כל זמן שאביו בכאן רק אם כבר עבר הזמן או שאב של הילד איננו בביתו אז חל החיוב על כל ישראל לכן שפיר חידש התשב"ץ שהי' לב"ד לכפו' לאיש הזה שיקיים המצוה המוטלת עליו לבדו והבן ודברי תשב"ץ הנ"ל סותרי' דברי אדמ"ו ז"ל בסי' רצ"ה שמסביר שתשלומי י' זהובי' במי שחטף מצות מילה היינו יען שצריך לעשות בשביל עצמו ולא בשליחות האב ולפ"ד התשב"ץ אינו חל מצות מילה על כל ישראל כ"ז שלא עבר יום ח' אם האב רוצה למול את בנו או אפי' אינו רוצה והוא בכאן שיוכל הב"ד לכופו ועיי' בתב"ש סי' כ"ח ודו"ק

ולפ"ז קשה עיי' רש"י בכורות דף י' ע"ב בד"ה יופסד ממונו שכ' בפי' שהב"ד כופי' לבעלים לערוף את פטר החמור ובתוס' עירובי' דף כ"ז בד"ה כופי' נתקשו למה אין כופי' על מצות פדי' יעו"ש וקשה איך שייך כפיי' לבעלי' אם גם הב"ד מחויב לעשות בעצמן מצוה זו וצע"ג אלא בודאי שרש"י וגם תוס' סברו דאין מצות פדי' או עריפ' רק על הבעלי' ודו"ק

וגם בארתי במקו"א מכמה ראי' דאין מצו' פדי' או עריפ' רק על הבעלים שהמה מקיימי' מצות אבל איש אחר הגם שמהני פדי' החמור מותר אבל מצו' לא עשה ודוגמא לזה פרש"י בכורו' די"ב ע"ב בד"ה שאם פדאו פדוי וז"ל הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדי' לא מקיים עכ"ל הרי שמשכחת שיהי' פדוי ולא נתקיים בו מצוה וה"ה פדאו אחר החמור פדוי אבל לא נתקיים בו מצוה והבאתי דוגמות כעין זה חידש השג"א בסי' נ"ב תינוק שנימול תוך ח' הוא נקרא מהול אבל מצוה לא נעשה ועיי' מהרש"א ע"ז דף כ"ז לענין מיל' בנכרי ועיי' דוגמא בתוס' רי"ד קדושין ס' חטה אחת פוטרת את הכרי אבל מצוה לא קיים כללא דמילתא דנ"ל דלא כאדמ"ו ז"ל דמצות פדי' מוכח רק על הבעלי' ודו"ק

ומה שפלא למה לא כתיב פטר חמורך נראה שיש ליישב בפשוטו דאלו כתיב פטר חמורך יש לטעות דאם נולד הבכור אצל ראובן יש רק עליו המצו' אבל אם מוכר או נתן במתנה לשמעון אין חל החיוב על שמעון יען שלא נולד ברשותו לכן כתיב פטר חמור כיון שהוא פטור חמור אז מי שהוא בעליו מחויבים בפדיון וכן הוא הדין כמבואר בגמ' ובש"ע יו"ד סי' שכ"א שמי שלקח הפטר החמור מחויב בפדיונו אבל בודאי אין אדם מחויב לפדות פטר חמור של חבירו אבל אם פדאו מהני רק לא נתקיימ' המצוה ואפשר דצריך לשלם י' זהובים מי שחטף מחבירו מצות פדי' אבל אין זה ברור יען דבעלים מרויחי' בלא"ה גוף החמור ודו"ק

אמנם אמרתי לחדש דין חדש בפטר חמור ואז יובן למה לא כתיב פטר חמורך ואני תפילה שלא אכשל בדבר הלכה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

הנה הגאון טורי אבן ועבודת הגרשוני עמדו על חקירה אי מהני הפקר לענין לפטור מבכורה מגמ' דר' מרי בר רחל יעו"ש אך הגאון מהרי"ט אלגזי בספרו דף ד' הביא תוספתא מפורשת דהפקר פטור מבכורה דמפורש שם וז"ל בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשי' פטורה מבכור' עכ"ל ונתקשה הגאון הא גופא קשה הא הרחם מקדש את הבכור ולא צריך הקדש בעלי' א"כ למה לא יהי' ג"כ בהמת הפקר קדוש בקדושת בכור ותי' יען דכתיב בפ' משפטים בכור בניך תתן לי וכן תעשה לשורך ולצאנך וכן בפ' ראה כתיב בכורות בקרך וצאנך ועיי' רש"י חולין דף ק"ל דמשמע אם בשעת לידה הי' לבהמה בעלים יש קדושת בכור אבל הפקר פטור עכ"ד בקיצר ואדמ"ו בחת"ס יו"ד סי' שט"ז וסי' שי"ז הוסיף טעם לשבח דאמרי' היקש דמה בכור בניך אינו בהפקר ה"ה בכורות בהמה דהא מכח היקש הנ"ל ממעט הגמ' בבכורו' דף נ"ו לקוח ומתנה יעו"ש סוף דבר דמפסוקי' הנ"ל ממועט הפקר מקדושת בכורה ודו"ק

ומעתה יש לי לחדש דבר הגם דשותפות גוי מהני לפטור בכורה אפי' בבהמה טמאה היינו פטר חמור עיי' רמב"ם פ"א הל' ב' יען דדרשי' פטר רחם בישראל באדם ובבהמה וכן פוטר שותפות אם מפסוק מכל מקניך תזכר עיי' בגמ' דף ב' ובתוס' שם ובב"י בה' בכורות וברי"ט אלגזי שם היינו דתיבת בהמה כולל בין מין טהור ובין מין טמא וכן תיבת מקניך כמו ויקרא אדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולחית הארץ או מקנה רב הי' לבני ראובן שהם שמות הכוללין כל מין בהמה בין טהור ובין טמא כנודע וממילא ממועט דמהני שותפו' גוי גם בפטור חמור אבל כל הנך פסוקי' דמורי' על פטור הפקר מבכורה דכתיב בם בקרך וצאנך או לשורך ולצאנך שהם בודאי רק בהמה טהורה א"כ מורי' הפסוקי' דרק בהמה טהורה של הפקר פטורה מבכורה אבל בהמה טמאה שאינה בכלל בקרך וצאנך אז גם הפקר חייב בקדושת בכור ופטר חמור של הפקר קדוש ומי שזוכה בו צריך לעשו' או פדיון או עריפה ולכן לא כתיב חמורך שאז הי' ממועט גם הפקר כמו שממעטי' מן צאנך ובקרך שהפקר פטור הגם שזוכה בו אח"כ וזה לא הי' רצון התורה אלא מי שזוכה בו יהי' חייב בפדי' או בעריפה ולכן כתיב ופטר חמור ולא חמורך אבל באמת דוקא הבעלים מחויבים ולא שיהיה החיוב מוכח על כל ישראל כנלע"ד ברור בעזה"י

ואוסיף נופך בטעם כעיקר דאורייתא בעזה"י דהגאון מהרי"ט אלגזי שם בד"ה והנה נתן טעם לדברי תוספתא דהפקר פטור מבכורה הגם דקדוש מרחם ולא תלי' בהקדש בעלים ותי' בשלומא אם יש לו בעלים וראוי להקדישו א"כ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וחל הקדושה אפי' בלי הקדש אבל אם אין לו בעלים ואין ראוי לבילה שאין כאן איש להקדישו אז בילה מעכבת בו ולא חל קדושה דפח"ח

והנה עיי' רמב"ם פ"א מה' בכורות הל' ד' שכ' וז"ל מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הר"ז קדוש שנ' תקדיש לד' אלקיך ואם לא הקדיש הר"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם עכ"ל והוא מגמ' פ' המקדיש שדהו שילפי' זאת מן דברי' ק' ט"ו מפסוק כל הבכור אשר יולד בבקרך וצאנך הזכר תקדיש לד' אלקיך יעו"ש והנה כאן כתיב בקרך