מחנה חיים חלק א שכט

לא כתיב בתורה ופטר חמורך תפדה בשה דיהיה משמע שיש כאן החיוב מצוה על הבעלים דוקא אלא פטר חמור כתיב כל שהוא פטר רחם בישראל יש מצוה על כל איש מישראל לפדות אותו ואין כאן תשלומין עשרה כסף לבעלי' דלא דמי למילה וכיסוי דם דשם יש גילוי בפסוק דיש לאב ולשוחט מצות קדימה אבל במצות פדיה של פטר חמור יד הכל שוין בה וזה גופא השמיע ר"ה דלא תימא דמצות פדיה הוא רק חיוב בעלי' וא"כ יש ספק אם מהני הפדיה מי שפודה פטר חמור של חבירו אלא כאן בודאי מהני הפדיון רק לכתחילה יניח המצוה לבעל הממון אבל אם פדה אותו מהני ונסתפק הגמ' כיון דכאן רמי' התורה המצוה מיד על כל ישראל אם לא הדין שהחמור יהי' של הפודה ופשט מן הגונב פטר חמור שמשלם כפל דנשאר הממון לבעלי' דנהי דגוף המצוה נתן הקב"ה לכל איש ואיש מישראל כמו לבעלי' אבל הרוחת הממון נשאר לבעלים כמו אם הם יפדו בעצמן ולכן נקט הרמב"ם מ"ע לפדות כל אדם מישראל פטר חמור ולא נקנו פטר חמורו ודו"ק

אך במצות עריפה שחל אחר ל' יום ועיי' ברמב"ם פ' י"ב הל' ו' ובכ"מ אז הב"ד כופין לבעלי' לערוף ולא יכול לומר אולי ימצא איש אחר אשר יפדה את החמור בעבור המצוה וירויח הוא את החמור אלא הוא הפסיד ממון של כהן דהא אם יפדה בשה יהי' לו החמור [אבל איש אחר אשר לא פודה לא שייך לומר שהוא מפסיד ממון של כהן דהא אם הוא יפדה יפסיד ממון של עצמו היינו השה דהא החמור יהי' נשאר לבעלים ומהכ"ת יפסיד של עצמו כדי להרויח לכהן] לכן כופי' אותו לערוף כדי שגם הוא יבוא לידי הפסד ועשו שעובר אחר ל' יום אם לא יערוף אבל בודאי עריפ' הוי ג"כ מ"ע על כל ישראל אבל יש תמיד זמן לקיים העשה אפילו אחר שנה או שנתים אבל הב"ד כופה לבעלים לערוף כדי שלא ירויח השה יען שרוצה להפסיד ממון הכהן ומיושב קו' הראב"ד בהשגות על הרמב"ם [ועיי' ברש"י בגמ' דף י' תנא ללוי הוא הפסי' ממון של כהן וק"ל] דלוי חידש כיון דלא פדו הבעלים בתוך ל' וא"כ יש ביד כל ישראל לערוף החמור וגרמו הבעלים הפסד ממון של כהן א"כ הגם שלא נמצא איש אשר מבקש לערוף החמור אנו כופי' לבעליו ודו"ק

ודע דיש לי הערה אחת דבאמת דהלכה כרב ששת דמצות פדיה הוי מיד א"כ עיקר חיוב מצות פדיה הוי עד ל' יום וכל ישראל שוין בה ואחר ל' שבא מצות עריפה אז באמת הוי עריפה מצוה כמו פדי' שהכל רק תשלומי מצות פדי' שהיא עד ל' ויש לי סיוע מלשון הרמב"ם בהל' ו' שכ' וז"ל מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלושים יום ומאחר ל' יום אם רצה לערפו ערפו ואם רצה לפדותו פודה ואין כאן אלא מצות עיכוב בלבד עכ"ל משמע שעיקר חיוב פדי' הוי רק עד ל' יום ומאז ואילך שוה עריפ' לפדי' ולכן הקדי' עריפה לפדי' יען שהכל שוה שאין כאן אלא מצות עיכוב שצריך לעשות דבר תשלומי עיכוב מצוה שלא קיים בתוך ל' אבל דבר זה צריך עיון גדול ולא באתי רק להעיר טל אוזן שומעת וק"ל

וחפשתי בבית אוצר התשובו' של אדמ"ו חתם סופר ז"ל ומצאתי ביו"ד סי' רצ"ה בסוף ד"ה ועדיין שהביא דברי תוס' בכורות דף י"א ד"ה הפודה אשר נתקשה בו המ"ל בה' תרומות וכ' אדמ"ו וז"ל ולענ"ד כוונתם מבואר לפי הנ"ל דס"ל שאני פדיון פטר חמור דלא כתב פטר חמורך כמו בכור בכך אלא פטר חמור נמצא דאין המצוה מוטלת על הבעלים כלל אלא על כל אדם הקודם לפדותו זכה ואם פדאו אינו נעשה שלוחו כלל ולא אתי מדין תרומ' כלל ויעיי' ויראה כי כוונתי האמת עכ"ל ראה בעיניך שאדמ"ו הגאון חידש ג"כ יען דלא כתיב חמורך רק חמור הוי המצו' על כל ישראל רק שלא ביאר אם יש לבעלים קדימה לאחר או לא וגם לא ביאר אם גם מצות עריפה על כל ישראל ולא הביא ראי' מלשון הרמב"ם ודו"ק

המורם מזה דאין מצות פדיה או עריפה על הבעלי' לבד אלא מדאוריי' כל איש מישראל חייב לעשות מצות פדי' או עריפה כמובן

ואקדים עוד דבר אחד אשר חדשתי בסוגי' דכולל דדקדקתי בלשון חכז"ל שנקטו בכ"מ נשבע לבטול את המצוה או לעבור על המצות עיי' נדרים דף ט"ד ולא נקטו נשבע שלא לעשות את המצות וגם למה נקנו המתני' כגון סוכה לולב ותפילין הכי אין אנו יודעי' רמ"ח מ"ע וצ"ע

ואמרתי לחדש דבר בעזה"י דיש לנו שני אופני מצות (א) מצות אשר כל אחד יכול לקיים ואין פעולת אחד מונע חבירו מלעשות וגם א"א שאחד יעשה זאת בעד חבירו כגון הנחת תפילין או אכילת מצה או ישיבת סוכה או הגדת עדות וכדומה ששם כל אחד מישראל מחויב במצו' הנ"ל ואין אחד פוטר את חבירו וגם אין אחד מונע מחבירו שפעולתו יפעול שחבירו לא יוכל לעשות כמובן (ב) כגון מצות מילה או כיסוי דם או הריגת שור המחויב מיתה וביעור קדשי' וביעור חמץ עיי' בב"ק דף צ"ח הכל מצווין עליו לשרפו] שאין כאן אלא פעולה אחת וכל אחד מישראל מחויב לעשות אבל א"א שיעשה רק ע"י אחד אשר יזכה לקיים המצוה כמובן

וההבדל גדול ביניהם אם נשבע שלא יניח תפילין א"כ נתבטל פעולה המצוה דהא במה שאיש אחר מניח תפילין בכ"ז נתבטל שהוא לא הניח ואם גם הוא הניח הי' כאן בעולם עוד קיום מצוה וה"ה בטלית או סוכה או הגדת עדות [עיי' מכות דף ה' שנים או שלשה מקיש שנים לשלשה וק"ל] והוי נשבע לבטל את המצוה אבל מי שנשבע שלא יכסה את הדם או לא יהרוג את השור או לא ישרוף הקדשים הוי רק נשבע שלא לעשות המצוה אבל עכ"פ לא נתבטל המצוה דהא אפשר שאחר ישרוף הקדשים או יכסה דם וכדומה ובכל אופן יותר מאיש אחד לא יוכל לקיים את המצוה א"כ אין בשבועתו ביטול מצוה וחלה השבועה ולכן נקטו נשבע לבטל את המצוה ונקטו במשל סוכה תפילין לולב ורמב"ם הוסיף בפ"ה מצות ציצית והגדת עדות והבן

ולכאורה יש להשיב ממה דפסקי' בא"ע סי' קס"א אם נשבע הגדול שלא ליבם ולא לחלוץ הוי נשבע לבטל את המצוה הגם שיש שאר אחים אשר יוכלו לייבם או לחלוץ וצע"ג לק"מ דשם עיקר המצוה בגדול דוקא ועיי' יבמות אי לא עדיף חליצה דגדול מיבום דקטן הגם דלא פסקי' כן עכ"פ עיקר המצוה בגדול כי חיוב יבום בא מכח האחוה והוי נשבע לבטול את המצוה ועיי' במג"א סי' כ"ה ודו"ק

ואין להשיב ממה דפסקי' ביו"ד סי' רל"ט במלמד שנשבע שלא ללמוד דלא הוי נשבע לבטל את המצוה יען דחיוב הלימוד על האב ות"ל דאפשר באיש אחר ואין כאן ביטול מצוה וצ"ע נ"ל דקושטא דמילתא נקט או שנודע שלא ימצא שם איש אשר יוכל ללמוד כ"א מלמד הנ"ל או שאין התינוק מקבל ללמוד אלא מאיש הנ"ל וק"ל

היוצא ממ"ש שני דברים דמצות פדיה או עריפה מוטל על כל איש ואיש מישראל וגם מצוה שמונח על כל איש חל שבועה עלי' א"כ כיון דפדיית חמור מוטל על כל ישראל חל שבועתו ואין רשאי לא לפדות ולא לערוף רק יעשה זה איש אחר או פדי' או עריפה ודו"ק

אמנם באמת לשון הטור בסימן שכ"א וכן המחבר שם שכתבו וז"ל וזה מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה עכ"ל משמע דוקא הבעלים מחויבים לפדות אבל איש אחר אינו מחויב לפדות שאין עליו מצוה כלל לפדות פטר חמור של חבירו ולכן כתבו מי שיש לו