מחנה חיים חלק א שכח

שקודם הבעילה ולא לאחר התשמיש אפי' לטהרות אמנם לפמש"ל נכון הדבר דהא רמב"ם מסיים דאשה שאין לה וסת דאמר ר"י שאינה צריכה בדיקה לבעלה אין הלכה כר"י דבאמת צריכה בדיקה וע"כ המשנה בדף י"א שחשב בדיקת קודם תשמיש לטהרות כמו בדיקת שחרית וערבית שהוא מפני הטהרות להכשירם שלא יהי' ספק אם הם טמאים אבל בלא טהרות אינה צריכה בדיקה וע"כ באשה שיש לה וסת איירי מתני' וא"כ אין חיוב רק קודם התשמיש כמש"ל אבל במשנה ראשונה שדן על אשה שאין לה וסת כ' הרמב"ם שפיר שצריכה בדיקה קודם תשמיש לבעלה מחייבת ואז אין ממעות מפקידה רק בדיקה שאח"כ ממעטת ובזה נכון דאיך כ' שהיא מחויבת בעד שקודם תשמיש לבעלה דהא להיות מותר אלי' צריכה ב' בדיקות והוא בעצמו כ' לקמן שרק לטהרות צריכה בדיקה קודם תשמיש וביאר עוד במתני' באשה שיש לה וסת הבדיקה קודם השימוש הוי רק צניעות ולפמ"ש נכון דשם דן על אשה שיש לה וסת וכאן באין לה וסת וזה גופא נ"ל הוי הטעם דפסק דלא כר"י יען דלפי דבריו הוי בדיקה בשעה שעוברת לשמש רק לבעלה דלטהרו' לא מהני ואיך חשב דמתני' זה אצל בדיקות שחרית וערבית שהוא תיקון לטהרות ולפמ"ש לשיטת הרמב"ם נכון מאד

ובזה יש להעלות לפרש דברי כ"מ אשר השתוממתי מאד באגרת ראשון שכ' על קו' הראב"ד במו"מ שמתני' משמשת בעדי' קאי על כל הנשים יעו"ש איך נתחלפו לו שזה על אחר תשמיש וכאן קאי קו' ראב"ד על בדיקת קוד' תשמיש יעו"ש ולפמ"ש נכון הדבר דאם המשמשת בעדי' קאי לטהרות אז נזכר במתני' בדיקת אחר תשמיש ויל"פ דמתני' אשמועי' שבשעה שעוברת לשמש את ביתה צריכה בדיקה היינו לבעלה יען שצריכה בדיקה אחר תשמיש לטהרו' כריא"ש ואפשר באמת שאשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה אמנם אי קאי הך המשמשת בעדי' רק לבעלה כמ"ש בפי' משניות שכאן עסק המתני' באשה לבעלה ואח"כ התחיל המתני' בעסוקה בטהרות ואיך נימא שמתני' מזכיר כאן בדיקה לבעלה יען שצריכה בדיקה אחר תשמיש לטהרות מה שלא נזכר במתני' דמה שנזכר לעיל דצריך לבעלה אחר תשמיש היינו קנוח כמ"ש באגרת ראשון ולא נזכר כאן בדיקה מה שצריך לטהרו'] וע"כ שבאמת אינה צריכה בדיקה אחר תשמיש רק הבדיקה שקודם תשמיש ממעט וע"כ באשה שיש לה וסת איירי מתני' ומה שאמרי' לעיל שדוקא אחר תשמיש ממעט לפקידה היינו באין לה וסת וקשה באמת למה אינה ממעט כמו ביש לה וסת אע"כ יען שהיא צריכה בדיקה לבעלה מכח חיוב וא"כ אינו ממעט ושפיר פסק הרמב"ם ודו"ק

ומה שנתקשה הדרת כ"ת נ"י על הנוב"י איך הביא ראי' מרמב"ם דדין רמב"ם מקורו ממתני' דרך בנות ישראל לשמש בב' עדים והיינו לבעלה כל פרק הנ"ל וע"כ מהני קנוח אבל במקום שנזכר בדיקה צריך בדיקה כאשר הוכיח רשב"א עכ"ד בקיצור

נפלאתי על הדרכ"ת כ"י דהא בדף ה' דפריך הגמ' מאי לאו חד קודם תשמיש וחד לאחר תשמיש ומשני דתרווייהו לאחר תשמיש כדתנן דרך בנות ישראל והכוונה של הגמ' דמתני' ריש נדה סומך על המתני' דלקמן דתנן דרך בנות ישראל וכו' ואם אשה עשאה כן ממעט מפקידה וכן מבואר בפי' משניות וא"כ אי שם איירי רק בקנוח וכאן במתני' בטהרות שצריך בדיקה איך אפשר שמתני' יאמר שאותו דרך בנות ישראל ממעט מפקידה וע"כ שמשמשת נמי משמע כמו בדיקה ובאמת בטהרות כמי מהני קנוח חוץ משוכבת אפרקדן כמו שביאר הנוב"י שם בהג"ה דבמתני' כאן לא איירי רק בשימוש ואם איירי בשימוש כל לשון משמשת גם בדיקה

ואם ישיב הדרכ"ת נ"י גם לפמ"ש ק' קו' זה אינו דלפמ"ש באמת כולל בדיקה אם עוסקת בטהרות רק בא"ב דעוסק הרמב"ם לבעלה מסתמא אין עד בידה והוי רק קנוח ובמו"מ הוי אחר תשמיש בדיקה כמש"ל ודו"ק

ומה שהשיג עלי היכן ראיתי שרמב"ם מצריך בדיקה בכשיעור שתטול עד ולא אח"כ שרמב"ם כתב סתם אחר תשמיש כבר בארתי באגרת ראשון דהבדל יש אם הבדיקה הוי רק לדעת אם היא נדה שחימוד תשמיש גורם אז אם גם בשעת תשמיש לא ראתה רק אחר גמר בעילה והיא טמאה עכ"פ זה נקרא מחמת תשמיש שהתשמיש גרם שיבא דם אבל הרמב"ם מדייק לראות אם ראתה בשעת תשמיש וע"כ שהבדיקה בכשיעור אשם תלוי כמ"ש שם וגם א"א לפרש שכוונת רמב"ם שתבדוק בשיעור חטאת דהלא בפ"ה משגגות כ' קנחה מיד וכאן לא כתב מיד וע"כ רק בשיעור אשם תלוי כנלענ"ד

ומה שהשיב שזה דוחק יען דוסתת כזה דרבנן ספק מותר לפמש"ל שגרע וסתת ונוגע לכרת בודאי נכון וק"ל

ומה שרצה לחדש דלרמב"ם תוכל לבדוק בשיעור חטאת ולא שייך לבו נוקפו ופורש יען שמותר לשמש אח"כ נעלם ממנו באותו שעה דברי תוס' בדף י"ב שהכריחו שגם אצל זה שייך לבו נוקפו דאל"כ הי' לו לספק אם תבדוק קודם תשמיש ותניח העד עד בוקר אלא שכבר השיב לו א"כ לבו נוקפו ופורש הגם שמותר לשמש עמה אעפ"כ שייך לבו נוקפו שעכ"פ יחוש אולי כבר נתברר שהיא טומאה ואני משמש עמה כנלענ"ד [ואפשר כיון שעכ"פ צריכה בדיקה לא שייך זה] אוהבו לנצח - יום ב' פ' פנחס תר"ח לפ"ק הק' חיים סופר

סימן צ"ו שאלה איש אחד היה לו חמורה שלא בכרה וכאשר קרבה ללדת אמרו לו שכיניו שימכור את חמורה מעוברת לגוי שאם לא יעשה כן ותלד זכר יצרך או לפדות בשה או לערוף והי' כצחוק בעיניו ולא מכרה לגוי וילדה זכר ואמרו לו שיפדה או יערוף הפטר החמור ודחקו עליו ופתח פיו שלא יפדה ולא יערוף ונשבע על זה שלא לעשות גם אחת משתים ואח"כ בא קרובו אל איש בעל חמורה וסיפר לו משכניו הרעים אשר רצו לצחק בו אז הגיד לו כי דבר זה מפורש בכתוב ובא הקרוב לשאול אם חל שבועתו ואין רשאי לעשות אחת מאלה או לא חלה שבועתו ובידו לעשו' איזה שירצה או פדי' או עריפה

תשובה דבר זה צריך התבוננת רב למען דעת לעשות כדת של תורה

הנה בבכורות דף י"ג מצות פדיה קודמת למצות עריפה מצות יבום קודמת למצות חליצה וכתב הרמב"ם בפ' י"ב מה' בכורים הל' א' וז"ל מ"ע לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה ואם לא רצה לפדותו מ"ע לערפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדיה קודמות למצו' עריפה עכ"ל ויש לי לדקדק בלשונו הזהב למה כ' לפדות כל אדם מישראל פטר חמור ולא נקט פטר חמורו שיהיה מבואר שדוקא הבעלים מחויבים לפדות פטר חמורם אבל איש אחר פטור ממצוה הנ"ל אבל לפדו' פטר חמור משמע שכל איש מישראל מחויב לפדות פטר חמור אשר נמצא בישראל וצע"ג

ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י כיון דבכור נעשה קדוש מרחם אפי' בלי הקדש בעלי' רק הקב"ה הקדיש לעצמו כל פטר רחם א"כ מעיקרא רמי' הקב"ה מצות פדי' או עריפה על כל ישראל רק מסתבר דהבעלים קודמים בגוף המצוה כדי להרויח מה דביני וביני אם החמור שוה עשרים כסף והשה שוה רק עשרה כסף ואפי' אם עבר אחר ופדאו טרם שנפדה מבעלים נשאר החמור לבעלי' כמבואר בבכורו' דף י"א ע"א דהא ממונם הוא אבל בודאי מי שפדה החמור אין צריך לשלם עשרה בדמים בעבור שהפסיד המצוה לבעליו דהא המצוה נתן הקב"ה מיד על כל ישראל דהא