מחנה חיים חלק א שכא

רוצית והוי נתינה בע"כ וכבר השריש לנו הרשב"א כלל גדול נתינה בע"כ הוי רק נתינה לפטור הנותן מחיובו אבל המקבל אינו זוכה בע"כ יעו"ש א"כ יש נ"מ לדינא אם הוי אתנן או לא וצע"ג כעת אבל להבין בזה דברי הר"ן לא יכולתי לראות סוף סוף דברי גמ' המה כנגדו הודיעני נא את דרכך

ולא אמנע מלהודיעך שלא זכיתי להבין קו' קצו"ח הנ"ל דלדעתי אין כאן קו' כלל והוא בשלומא אם נתן בשעת ביאה אתנן לאמו ואלו לא היתה אמו שיש על הבעיל' חיוב מיתה הי' זה אתנן מעלי' שלא חסר מאומה לצורך הקנין רק יען שיש כאן חיוב מיתה על הבעילה א"כ אין לה מן הדין לתבוע חיוב בעילתה אשר יטיל עליו החוב אשר בעבורו קנתה האתנן בקנין ויהי' דומה כאלו אחד הקנה לאדם דבר בעד חוב אשר יש לו אצלו בקנין מעלי' אבל נמצא אח"כ שלא הי' חייב לו שנתבטל המקח הגם שאין חסרון בקנין יען שעכ"פ יש כאן קנין בטעו' וה"ה כאן הוא הקנה האתנן בעבור שכר בעילה ובאמת בעבור הך בעילה לא בא לו חוב דמים יען שמחויב על הבעילה מיתה ע"ז תירץ הר"ן דעכ"פ הוא הבטיח לה שכר בעילה והקנה לה האתנן רק עפ"י דין אינו מחויב לשלם לה שכר בעילה עכ"פ הוא מחויב לעמוד בדבורו אשר הבטיח לה תשלומין ואם הוא עומד בדבורו שאינו חוזר מתשלומין א"כ נשאר הקנין והוי אתנן מעלי' וזה נקרא חייב לעמוד בדבורו וממילא לא הוי קנין בטעות והבן אבל בפ' השוכר את הפועל הוא בהיפך הגם שהיא אינה אמו ואין כאן איסור אשר יפטור אותו מליתן והוי הנאת בעילתה כאלו נתנה לו דמים בעד הטלה עכ"פ הא חסר משיכה והגם שהבטיח לה וחייב לקיים דבורו היינו שהוא מחויב ליתן לה בקנין אבל עכ"פ עדיין לא נתן לה וחסר הקנין במה יהי' האתנן שלה אטו מי שיקבל בעד חפץ הדמים אשר בודאי מחויב מכח מי שפרע לעמוד בדבורו עכ"פ חסר מצד המקנה ההקנאה ומצד הזוכה הקנין ולא הוי של הקונה הגם שהמקנה חייב לקיים בדבורו וצריך להקנות אבל אם מקיים דבורו ומקנה אח"כ לא יהי' הקנאה למפרע ולא ידעתי איך דימה הגאון קצו"ח חייב לעמוד בדבורו אל חייב לקיים דבורו והוא פלא בעיני מאוד

וכעין סברא הנ"ל חדשתי זה רבות בשנים על חקירת מ"ל פ"ד דמעילה הל' ט' וז"ל נסתפקתי אם מעל בזדון לוקה ב' משום לא יחל דברו ומשום לאו דמעילה נראה דלוקה ב' רק הו"ל לרמב"ם לבאר זה עכ"ל ואמרתי במכ"ת נ"ל מן הסברא דאינו לוקה ב' דבשלומא אם אסר על נפשו חפץ או אסר על אחרים חפץ דלא פעל דבורו רק איסור הנאה שלא יהנו אחרים או הוא מן החפץ אבל לא פעל דבר לשנות על החפץ שיצא מרשות או יכנוס לרשות א"כ נשאר רק דיבור של האיסור ואם עבר ונהנה א"כ חילל דבורו ועובר על לא יחל דברו אבל אם הקדיש חפץ אז פעל אמירה לגבוה קנין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מתחילה הי' החפץ שלו וע"י ההקדש הוא קם ברשות גבוה ועי' בתוס' בב"ק דף ע"ו מעיקרא תורא דראובן ועיי' במ"ל פ"א מה' מעילה וא"כ פעל הדיבור שלו קנין ויען שפעל קנין והוי חפץ של הקדש הוא נלקה שנהנה מקדשי שמים ואיך יהי' עובר על לא יחל דברו הלא אי אפשר לו לחללו דהא נלקה בעבור הקדש שזה פעולת דבורו ואין הוא אסור להנות בו יען שהוא הקדיש דהא גם בהקדש דאחרי' אסור להנות או אפי' הקדש אשר נקנה ע"י חצר של הקדש עיין מעילה דף י"ג ואיך יחלל דברו אם כבר פעל דברו אבל בשאר איסור כדר צריך לקיים דברו והבן זה רק באוסר פירותיו על כל העולם ונעשי' הפקר לכל העולם ופעל דבורו הפקר יש לכאורה לומר דליכא בל יחל דברו עיי' רשב"א ור"ן נדרים דף פ"ה אך זה אינו דדבורו לא פעל ההפקר יען שממילא מיאש עצמו ונעשה ההפקר וזה רק מסובב מן הדבור אבל עכ"פ דבורו לא פעל קנין בכח עצמו ודו"ק

ולא אוכל להתאפק שלא להודיעך דבר אשר חדשתי זה ארבע עשרה שנה עיי' מכות דף ה' אם עדים אמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו עדי' והזימו אותם ואמרו בערב שבת הרג פלוני את הנפש נהרגי' דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא ופי' רש"י הטעם דאלו אתי והודה הוי מיפטר נמצא שהם היו מחייבי' אותו מיתה ובתוס' בד"ה בעידנא הקשה א"כ כל חייבי מיתות יפטרו עצמן דיודו ויפטרו יעו"ש ואמרתי לתרץ שיטת רש"י והוא דלכאורה קשה לי הלא בכל הורג נפש יש בו ב' עונות (א) ששופך דמי' נקיים אפי' אם אין לו דמי' בשווי' שלא יהי' שוה למכור אפי' בפרוטה עיי' גיטין כגון מוכה שחין אעפ"כ יש בו עון שפיכת דם נקי (ב) הלא יש לכל אדם קרובי' אשר המה יורשיו וכל אדם יש בו שווי' להיות שכיר או עבד וע"י שנהרג הוא מפסיד ליורשיו עכ"פ השווי' אשר הי' שוה למכור בשוק וא"כ כל הורג נפש יהי' צריך לשלם גם ממון ליורשיו רק הא כיון שחייב מיתה א"כ קלבד"מ דאין עונשי' שתי רשעיות ועכ"פ חייב ההורג לשלם לצאת ידי שמים ואם תפסו היורשים לא מפקי' מינייהו

ומצאתי אחר רבות בשנים בקצו"ח סי' ת"י סק"ד בשם הגהת אשרי פ' שור שנגח [וחפשתי ולא מצאתי] וז"ל ראובן שהרג את שמעון אעפ"י שחייב מיתה משלם דמים ליורשים בבא לצאת ידי שמים א"נ אי תפסי יורשים לא מפקי' מיני' עכ"ל ברוך ד' שזכיתי לזה לכוון דעת ראשונים והדבר ברור שהנך דמים הוא שאנו חושבים כמה הי' שוה למכור לשוק דאל"כ אין לשער גורם ההיזק אולי הי' נתעשר לאלפי' אלא ברור כמ"ש

והנה בב"ק דף ע"ו אמרי' אמר גנבתי ואח"כ באו עדים פטור באו עדים על הגניבה והוא הודה טבחתי ואח"כ באו עדי' חייב דבגניב' חייב עצמו בקרן אבל בטביח' לא חייב עצמו כלום ופי' רש"י דאם אחייב עצמו בקרן הוי הודאה גמורה ואם אינו חייב עצמו לא הוי הודאה גמורה והגאון מהר"ם מינץ בסי' כ"ז נתן תבלין בזה דלכאורה כל מודה בקנס שאומר גנבתי או פתיתי עושה עצמו רשע ואין אנו מאמיני' לו לעשות עצמו רשע וא"כ לא קבלנו הודאתו אבל אם מחייב עצמו בקרן א"כ קבלנו הודאתו לחיובו אז ממילא הוי מודה בקנס ופטור דפח"ח ויובנו ביותר בדברי ר"ן כתובות דף ע"ב דלענין ממון לחיובו אמרי' אדם משים עצמו רשע יעו"ש תמצית הדברי' שדוקא אם מחייב עצמו דבר אז נחשב להודאה שנוכל לאמר מודה בקנס פטור כמובן

ולפ"ז יובנו דברי רש"י בשלומא כאן שאמרו פלוני הרג את הנפש הי' ביד הרוצח לבא לב"ד אני הרגתי את פלוני ומחויב אני לשלם לצאת י"ש דמי שווי' ליורשיו ואז מחייב עצמו בקרן לשלם דמי' וממילא אפי' באו עדים אח"כ הוי מודה בקנס ופטור אבל שאר חייבי מיתות שחילל שבת או בעל א"א וכדומה דלא מחייב עצמו במידי ולא הוי מודה בקנס דלא מאמיני' לו מתחילה דאין אדם משים עצמו רשע ואפי' אם אמר הדלקתי בשבת גדישו של פלוני אז אמרי' אנו מאמינים לו שהדליק גדיש חבירו אבל לא מאמינים לו שהדליק הגדיש בשבת דלא נקשר חיוב תשלומי שריפה ועכ"פ יוכל להיות שהדליק בחול נהפוך הוא אם אנו מאמינים לו שעשה בשבת לא יוכל הב"ד לחייב דהוי שתי רשעיות אבל אם אנו אומרי' דבחול היה א"כ יוכל הב"ד לכופו שישלם רק יש להשיב דכאן אפי' אם אנו מאמיני' שהי' בשבת צריך לשלם דאם נאמר דהוי מודה בקנס ופטור א"כ לעולם לא יפסקו לו הב"ד שתי רשעיות והבן זה אבל ברציח' הנפש בא חיוב תשלומין רק על שהרג