מחנה חיים חלק א שיז

שני העיר בדבר חדש מאוד לשיטת תוס' שבועות דף כ"ד האוכל נבילה ביוהכ"פ דאכילת בשר שאינו זבוח הוא באיסור עשה דוזבחת ואכלת ולא כדעת שזביחה הוי רק תיקון לאו דנבילה או אבמ"ח יעו"ש א"כ יש עשה אפי' בחצי שיעור דנבילה דהגם דבכל התורה הוי אכילה בכזית היינו היכא דכתיב אכילה במניעה כגון לא תאכל חלב או לא תאכל חזיר או בציווי כגון בערב תאכלו מצות אבל באכילת רשות כגון וזבחת ואכלת אז אפי' כל שהוא נקרא אכילה והוי באיסור עשה והביא סמוכין מדברי תבואת שור דפסק מי שחשוד לאכול חצי שיעור נבילה אפי' נשבע אח"כ שביפה שחנו אינו נאמן כמבואר ביו"ד סי' ב' דהוא מושבע ועומד מהר סיני יעו"ש [ואמת מה דנקטו חכז"ל בביצה פ"ב אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא נקטו אי אפשר לבשר בלא שחיטה לא משמע כפרמ"ג הנ"ל ודו"ק] רק נתקשה בדבר נפלא הנה הרמב"ם פ"א מה' שחיטה וכן הסמ"ג עשין וכן חדושי הרשב"א ות"ה הקצר כולם כתבו וז"ל מ"ע לשחוט מי שירצה לאכול עכ"ל וא"כ דהוי וזבחת עשה א"כ לא חל שבועה על חצי שיעור נבילה דבאכילת רשות הוי פי' אכיל' כ"ש והרמב"ם פ"ה דשבועות ובש"ע יו"ד סי' רל"ח פסקו דשבועה חל על חצי שיעור נבילות ואם וזבחת הוי עשה ואפי' בכ"ש אין שבוע' חל עליו דעל איסור עשה אין שבועה חל כמבואר בתוס' שבועות דף כ"ד וא"כ סותרים אהדדי והניח בצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י וטרם שאתרץ דברי רמב"ם אקדים לבאר חידוש דין הנ"ל שחידש הפרמג"ד דיש לי קו' נפלאה א"כ דאיכא איסור עשה על כ"ש נבילות א"כ בשבועות דף כ"ג דאמר הגמ' במפרש חצי שיעור אליבא דר"ל וקשה הא בנבילה הוי עשה אפי' בחצי שיעור וכן הקשה לי הרבני החריף מהו' דוב נ"י מק"ק מיקאלאש וצע"ג

ותרצתי להרבני הנ"ל דנ"ל להסביר ד' הפרמ"ג דבזבחת הוי העשה אפי' בכ"ש הוי הנועם דבאמת לר"ש אפי' כ"ש למלקות והסביר הריטב"א דכיון דאכל במזיד הא אחשבי' אפי' למלקו' יעו"ש ור"י דסובר דאין מלקות על חצי שיעור הוא הטעם דכיון דתורה אסרה אכיל' איסור וחייבה לאדם מלקות הוא רק לפי חשיבו' רוב בני אדם אשר נקרא אצלם אכיל' רק בכזית אבל פחות מזית נחשב רק כטעימה בעלמא עיי' מג"א סי' ר"י ביערת דבש דיונתן ואם אחד רוצה לחשב כ"ש אז בטלה דעתו אצל רוב בני אדם ואין אדם יכול לחייב עצמו מלקות אבל באכילת רשות דדיברה התורה אם אתה בן אדם חשקה נפשך לאכול בשר תעשה זביחה או יהי' מבשר אשר נעשה בו זביחה אז תלוי רק ברצון אדם ושייך אחשבי' ודו"ק

וזה רבות בשנים אמרתי על חקירת שאגת ארי' סי' צ"ו למה לא נאמר לר"ש דסובר כ"ש למכות ה"ה שיהיה יוצא אדם אכילת מצה בכ"ש וחשבתי ליישב הלא טעמא דר"ש משום דאדם באכילה מחשב הכ"ש שיהי' נחשב לאכיל' [כמו בשבת ק"ג מחשבתו עושה לו מקום] וזה דוקא אם בלא חשיבותו יש איסור בחצי שיעור ונ"מ דאם אחד מוכר חצי שיעור איסור בתורת היתר ואח"כ נודע ללוקח שמכר לו איסור שהוי הדין דצריך להחזיר לו דמי מקחו דאכילת איסור דאורייתא לא נחשב הנאה עיי' יו"ד סי' קי"ט וא"כ כיון דחצי שיעור הוי איסור דאורייתא אפילו בשוגג אז אם אכל במזיד שייך אחשבי' דהא היה חשוב אצלו הנאת חצי שיעור שעבר בעבורו איסור דאורייתא וממילא חייב אפילו מלקות דלא שייך לומר דאכל החצי שיעור יען דהיה היתר דהלא אפי' אם אכל בשוגג עשה איסור אבל אי חצי שיעור מותר אז אדם האוכל חצי שיעור לא הוי חשוב אצלו לאכיל' ולא שייך אחשבי' דאיך יעשה מהיתר איסור הא התורה אמרה דרק כזית הוי איסור וחצי שיעור הוי היתר אבל אי חצי שיעור הוי אסור עכ"פ אז יוכל לחשוב מאיסור למלקות וא"כ במצוה לא שייך אחשבי' דנהפוך הוא מלבד שאין איסור באכילתו אף גם זאת איך נימא שמחשב אכיל' הזאת הלא המצוה מטיל עליו אכילה זאת לעול על צוארו עיי' רש"י ר"ה דף כ"ח מצות לאו להנו' רק לעול וא"כ לא נחשב אכילת כ"ש לאכילה ודו"ק [ואם אכל כ"ש איסור כגון מצה של טבל יש לחקור לר"ש בתורת ממנ"פ]

ולפ"ז כיון דסברת פרמג"ד דעובר בעשה דאינו זבוח הוא רק יען דבעשה דרשות לכ"ע שייך אחשבי' וזה דוקא באמת דפסקי' כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה אבל שם בשבועות דאמרו במפרש ואליבא דר"ל והוא סובר חצי שיעור מותר מה"ת א"כ אפי' באכילה דרשו' לא הוי איסור עשה בחצי שיעור נבילה והבן

ובמקו"א הארכתי במה דאמרי' בע"ז נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבילה הגם שלא היה סרוח מעיקרא דהוי עפר בעלמא אלא אפי' היתה משובחת ונפגמה עד שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה אבל בודאי הגם ששם נבילה נפקע אבל עכ"פ השם עצם לא נפקע ונקרא עוד בשר וא"כ יהי' נבילה שאינה ראוי' לגר באיסור עשה דאינו זבוח דעכ"פ לא הוי בשר זבוח ואין להאריך

אמנם במה שחידש הפמג"ד דלרמב"ם ג"כ הוי חצי שיעור באיסור עשה מדכתב מ"ע לשחוט וא"כ פלא למה פסק דשבועה חל על חצי שיעור נלענ"ד דזה אינו דא"כ דיש בנבילה גם איסור עשה דאינו זבוח קשה לי קו' עצומ' דהא ביומא פ"ו מבואר דחולה שיש בו סכנה מאכילי' לו הקל קל תחילה והרמב"ם שם כ' להלכה וז"ל נבילה וספיחי שביעית שביעי' עכ"ל ונתקשה שם הכפ"ת למה נקט ספיחי שביעית שהוא דרבנן ולא נקט אפילו שביעית דאוריי' ותי' דרמב"ם סובר דעשה חמור מלאו ושביעי' דאורייתא הוי איסור עשה יע"ש ואי נביל' הוי ג"כ בעשה דאינו זבוח א"כ בודאי יפלא למה נותנים לו נבילה כנגד שביעית דאורייתא הלא נבילה בלאו ובעשה ושביעי' רק בעשה וצע"ג

אך במכ"ת של פרמג"ד לאלף רחוקים דברי רמב"ם וסמ"ג ורשב"א מדברי תוס' שבועות כרחוק מזרח למערב ואבאר דבר זה בעזה"י דיש הבדל בין מצות עשה ובין איסור עשה מצות עשה הוי חיוב דרמי התורה על גברא שיעשה פעולה ידוע והוא רק חיוב גברא אם אפשר לו לעשות הפעולה אבל אם אי אפשר לו לעשות לא חל עליו החיוב ובכל אופן אין נתפס החפץ אשר בו נעשה המצוה בשום איסור או חיוב שלו ולכן אם אמר הנאת סוכה עלי חל השבועה דאין מצוה על הסוכה רק הגברא לבד מחויב במצוה עיי' נדרים ותוס' ר"ה דף כ"ח אבל נהפוך הוא באיסור עשה דשם נתפס החפץ באיסור כמו כל איסורי לאוין המה אסורי חפץ עיי' ר"ן נדרי' דף ט"ז ואם הגברא יאכל איסור עשה באכילתו עבירה שאכל איסור רק שאין לוקי' עליו ולכמה שיטות חמור איסור עשה כמו איסור לאו עיי' כפות תמרי' ביומא שהאריך ובודאי אין שבועה חל נגד איסור עשה כמו שאינו חל על איסור לאו

ומעתה הבדל גדול ביניהם הרמב"ם וסמ"ג ורשב"א כתבו ששחיטה הוי מצות עשה על הגברא אם יש לו בהמה או עוף אשר רוצה ליקח נפשה ולאכול את הבשר אז יש מצוה שלא ינחור את הבהמה או העוף רק ישחוט אותם בדרך אשר צוה ד' אבל אם מתה הבהמה מאלי' או הגוי נחרה אותה או ששחט ונפגם הסכין וא"כ א"א לו לעשות בבהמה הנ"ל מצות שחיטה א"כ אין על הבשר רק איסור נבילה לבד שתורה אסרה בשר נבילה אבל עשה אין כאן דאונס רחמנא פטורה איך ישחוט את המת ואפי' נחר בידי' עבר רק הגברא שביטל מצות עשה אבל על הבשר ליכא איסור ולכן שפיר פסק דשבועה חל על חצי שיעור נבילה דעל הבשר ליכא איסור כלל ודו"ק ולכן שביעית דאוריי' ונבילה מאכילים נבילה דאיסור עשה חמור מאיסור