מחנה חיים חלק א שטז

המצוה (ב) בהשבתת חמץ ע"י מים אז גוף המצוה הוי הביעור שאיסור הנאה הנ"ל מתבער וכלה שלא נשאר ממנו שארית בעולם וא"כ מי הוא הפועל גוף ההשבתה המים והאדם הוא רק גורם במה שמטיל החמץ למים שאז יפעלו המים כליון של הדבר אבל האדם לא עושה הכליון בפעולתו רק הוא הגורם להביא דבר אשר יפעול הכליון ודוק

ולפ"ז אם המצוה הי' שאדם יביא בעולם פעולה ואותו פעולה ישבית החמץ ואעפ"כ כתיב תשביתו שאור מבתיכם אשר מגלה שגוף השבתה הוי המצוה וע"כ צ"ל כיון שהשבתה נעשה ע"י גרמת ישראל נחשב השבתת המים כאלו האדם יעשה פעולת השבתה ואם כן מה לי שהוא בעצמו מטיל למים החמץ או שגוי עושה להוביל החמץ למים ע"י גרמתו הוא הטלה למים לא הוי קיום המצוה ולהיות גורם לפעולת השבתה הוי ע"י גוי בגרמתו כמו אם יעשה בעצמו הגורם בודאי במילה שגוף הסרת הערלה הוי קיום המלוה אז בודאי צדקו דברי אדמ"ו ז"ל אבל בחמץ שהשבתה הוי המצוה ולאדם רק ההתקרבו' החמץ עם המים אז אפי' ע"י קוף או גוי כיון שנפעל בגרמת ישראל תחשב לו למצוה והבן ואולי סובר אדמ"ו ז"ל שגוף השלכה לים הוי השבתה כיון שמבוער החמץ שלא יוכל יד האדם לשלוט בו זה הוי השבתה שלו וא"כ שהטלה לים הוי המצוה גופא אז שפיר השיב על המג"א וק"ל [אבל בשריפת קדשים שיוכל להצית האור בשעת שריפה אני נבוך]

ואודיע לך איזה גרגרי תורה ואשר תשפוט עליהם הודיעני ואסדרם לפניך באותיות אהבה

(א) ביבמות דף מ"ח סובר רש"י שגר תושב אסור לחלל שבת דכל המחלל שבת כאלו עובד ע"ז ועל ע"ז נצטוו בני נח והקשו תוס' א"כ יש ח' מצות לב"נ והלא אמרו ז' מצות נצטוו ב"נ ועוד נהפוך הוא הלא אמרו גוי ששבת חייב מיתה יעו"ש ולכאורה הוא פלא גדול על רש"י וצע"ג

ונלענ"ד ליישב בעזה"י דעיי' רמב"ן בפ' אמור דבכלל מלאכות הוין דוקא הל"ט מלאכות שמנו חכז"ל אם יצא חייט במחט לרשות הרבים חייב ואם תולש גרגיר ענבי' הוי תולש וכדומה אבל בחצר גדול המוקף מחיצות יכול מן התורה לסדר קורות ולהפך באבנים ולסדר לבנים ואין בזה מלאכה הגם שטרח ועמל גופו מאד אבל מ"ע של שביתה עבר עכ"פ דהלא לא שבת בגופו יעו"ש כי מתוק ולפ"ז יש לחדש במה שאמרו חכז"ל גוי ששבת חייב מיתה הוא דוקא אם עשה שביתה שמלבד שלא עשה מלאכה שמר עוד שלא לטרוח ושלא לעמול כמו שישראל שובת בשבת אז חייב מיתה דכתיב יום ולילה לא ישבותו דעל כ"פ אסור שביתה לגוי ואם סידר לבנים ועמל וטרח עצמו שוב אינו עובר דהא לא שבת שביתה אבל אם עשה גם מלאכה וחילל שבת הוי כעובד ע"ז והלא על ע"ז נצטוו בני נח כשיטת רש"י ומכל מקום לא יוכל לחשוב ח' מצות דממנ"פ איסור מלאכה הוא בכלל ע"ז שנצטוו ושמירת ושביתת שבת באמת אסור ודוק כנלע"ד ויש בזה להאריך על קו' פר"ד איך שמרו האבות שבת אך במקום שאמרו לקצר אין רשאי להאריך

(ב) ראיתי בשג"א סי' מ"ט שחקר בטעם הרמב"ם פ"ו מה' מלכים שפסק דבני קטורה לא נהרגו על המילה אי הכוונה יען שנתערבו בבני ישמעאלי' ולכן מספק לא נהרגי' או הטעם דרק על ז' מצות נהרגו ולא על יותר כמו בגוי ששבת או עסק בתורה דפסק הרמב"ם דלא נהרג וכן מצאתי במ"ל שם בפ"י שחקר בטעם הנ"ל והוסיף לחקור אם מל בלילה או בתוך ז' אם יהרג אבל ודאי בני קטורה אשר אין ספק בהם נהרגין יעו"ש שפסק כן וצע"ג

ובמכ"ת לא נראו דבריהם דדוקא בז' מצות דנאמר בהם אזהרה ולא נאמר בהם עונש אמרי' אזהרתן זו היא מיתתן וחייבי' מיתה בידי אדם אבל חיוב מילה בבני קטורה ילפי' בסנהדרי' דף נ"ט מן ואת בריתי הפר לרבות בני קטורה ובאותו פסוק כתיב מקודם וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמי' את בריתי הפר וא"כ מסתבר כיון דמפורש באותו פסוק דבזרעו של יצחק הוי העונש על שלא מל רק כרת וא"כ מן סוף הפסוק שמרבי' מואת בריתי הפר היינו בני קטורה הוא ג"כ דוקא בכרת כמו בזרע מיוחס של אברהם אבל בשאר שבע מצות דלא נאמר עונש כלל אז אזהרה הוא המיתה ודו"ק

(ג) עי' מ"ל פ"י מה' מלכים שעמד בחקירה אם הוי הדין בב"נ שמשך ערלתו שצריך למול פעם שנית כגון בני קטורה שחייבי' במילה ומשכו ערלתם אי צריכי' מילה שנית שלא מצא באיזה מקום שעשו חכמים גדרים וסיגות לב"נ יעו"ש ולדעתי יפלא דמשמע שהי' כח ביד חכמים לעשות להם גדרים ולא אבין מי שם לב"ד של ישראל שופטים על או"ה בני ישראל מחויבי' לשומען דכתיב לא תסור מדבריהם אבל לבני כח לא נאמר לאו דלא תסור וא"כ מהכ"ת שיהי' להם כח לגדרים וסיגות וצע"ג ודוחק בעיני לומר שדוקא מצות דרבנן נפקי מלא תסור אבל גדרים וסיגות ילפי' מן ושמרו את משמרתי לעשו' משמרת למשמרת על זה יש להם כח כמובן גם זה אינו מובן לי דב"ד של ישראל אין להם כח על ב"נ וצע"ג ועי' בנקה"כ יו"ד סי' ש"ה ובחת"ס סימן רצ"ה שנתקשה מי הוא הכח ב"ד יפה לגוי והביא סמוכי' מרמב"ן בתורה

(ד) במ"ל בה' מלכים הל' הנ"ל הביא בשם מהרש"ל שלכן לא הקשו תוס' ממילה דשם באמת הוי שלא להשהות כשהוא ערל והשיג עליו המ"ל א"כ תקשי קו' הגמ' דף נ"ח לחשוב נמי שבת ומשני קו"ע לא קחשיב ולסברת מהרש"ל קשה דהוי ג"כ לא תעשה שלא ישהא יום א' בלי מלאכה וכ"ש הוא דבשבת כתיב יום ולילה לא ישבותו כמעט כתיב ל"ת בפירש ואעפ"כ לא הוי רק עשה מכ"ש במילה דכתיב לשון הקרא בקו"ע המול ימול דלא נחשב לל"ת וצע"ג ועפר אני תחת כפות רגלי מ"ל אבל כאן לא נחית לרוחו של מהרש"ל דבשלומא בשבת הוי העשה שלא ישבות ממלאכה אלא יעשה מלאכה בכל יום א"כ לא נוכל למימר עוד לחשוב גם לל"ת שלא יהי' בטל ממלאכה דהא אי אפשר להיות בטל ממלאכה דאם ישבות ממלאכה א"כ ביטל העשה אשר מצוה לב"נ לעשות מלאכה אבל במילה דאם חי עשרים או שלשים שנה ומל עצמו אז ג"כ קיים העשה של מילה כמו אם ימול עצמו אחר שנת י"ג דהא א"א למול אלא פעם א' בכל ימי חייו וא"כ מה לי עכשיו או אחר כמה שנים אז שפיר נוכל לומר שבכל יום שמשהה עצמו בערלתו ולא מקדי' עצמו במילה הוי ל"ת הגם שמל עצמו אח"כ דהא בישראל עובר בכל יום כרת ועיי' במג"א סי' רמ"ט ותמ"ד ובמחה"ש שם שהעיר בטוב אבל בשבת דכל שבת בפני עצמו אז לא משכחת לקיים עשה וגם לעבור הל"ת ומשני הגמ' שפיר קו"ע לא קחשיב ודוק ולפמש"ל דלא ישבותו קאי רק שיעמול ולא ינוח אבל בכל זאת לא צריך לעשות מלאכה אז צדקו דברי המ"ל ודו"ק

סימן צ"ב שאלה באחד שנשבע על חצי זית נביל' של בשר שור וחצי זית נבילה של בשר תרנגול שיאכלם בבת אחת אי חל שבועתו כמו בנשבע על חצי זית בלבד כמבואר ביו"ד סי' רל"ח סעיף ב' דהא גם כאן הוי מכל מין רק חצי שיעור וחלה השבוע' וצריך היתר לשבועתו או נימא כיון דעכ"פ נשבע על כזית נביל' לא חל שבועתו ולא צריך התרה כלל

תשובה דבר זה תלי' באשלי רברבי בפלוגתת אבות המורי' כאשר אבאר בעזה"י רק טרם שאבאר נידן שאלתינו אברר דין של חצי שיעור נבילה שמבואר בש"ע שחל שבועה עליו אם הוא מוסכם לכ"ע שחל שבועה על חצי שיעור נבילה

הלום ראיתי שפרמג"ד ליו"ד בפתיחה לה' שחיטה בשורש