מחנה חיים חלק א שח

אח"כ לא מהני דמעיד בעבור הנאה הנ"ל כמו דלא מהני אם פוטר לו עכשיו מן האחריות אבל בש"מ בד"ה אלא חולק וסובר דמהני מכיר בה שהיא בת חמורו אפי' אחר הערעור דבשלומא פטרו מאחריות לא מהני דהא מודה דעכ"פ הי' לו לתבוע ממנו אבל כאן שהוא מכיר א"כ מעולם לא הי' לתבוע ממנו והוא חילוק נכון ועי' בש"מ דף כ"ט בד"ה כגון יעוש"ה ודו"ק ומדכתב הרמב"ם וז"ל אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד וכו' שאם תצא מידי שמעון יחזיר שמעון ויתבע דמים עכ"ל משמע דוקא אם לא הודה אפי' אחר הערעור אז פסול להעיד אבל אם עכ"פ אין עליו לתבוע דמי' מהני גם עכשיו הודאתו ולכן כ' ברישא בד"א כשהי' שמעון מודה ולא כ' בד"א כשהודה שמעון דמשמע שכבר הודה וכ' כשהי' שמעון מודה משמע אפי' עכשיו אחר הערעור מהני הודאה שלו וק"ל

ולפ"ז קשה לי הגם שרמב"ם פסק דמהני סילוק אפילו להיות עד כמבואר בפ' ט"ו הל' א' יעו"ש אבל הא גופי' קשה הא הוי תחילתו בפסלות רק בשותפי' וס"ת מהני סילוק דהא בידם לסלק כמו שביאר המרדכי הובא בסמ"ע סי' ל"ג אך כל זה אם יש בידו לסלק דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ולא חל עליו שם תחילה בפסלות אבל כאן דאינו בידו שהלוקח יכיר בו שהוא בת חמורו וא"כ כיון שהסילוק תלוי בדעת אחרי' לא מהני הסילוק שלא יהי' תחילתו בפסלות כדמוכח בגמ' בב"ב דף קכ"ח אם יודע החותן עדות לחתנו הוי תחילתו בפסלו' יען דאין ביד החותן שחתנו יגרש לבתו והארכתי בזה בתשובה אחרת וא"כ מאי מהני כאן שהלוקח מכיר בו שהוא בת חמורו ונסתלקה עכשיו הנגיעה עכ"פ הוי תחילתו בפסלות וצע"ג

אמנם לק"מ דנוגע בעדות הוי אם בא לו ע"י העדות הבאה מחודשת כגון להוציא גזילתו מתחת גזלן או להעמידה בפני בע"ח או להסיר תערומות אשר יהי' עליו עפ"י דין או פטור אחריות אשר הוא מחויב לשלם ע"פ דין וכדומה זה מקרי נוגע בעדות שבא לו הנאה ע"י עדות אשר לא השיגה ידו בלי פעולת העדות ונקרא לעצמו מעיד או יש לחוש שישקר אבל אם ראובן מכר לשמעון טלית או פרה ובא אח"כ איש בליעל בעלילת רשע ובעדים שקרי' ומוציא הפרה או הטלית מיד שמעון א"כ כלפי שמיא גלי' דראובן אינו מחויב לשלם לשמעון דהא באמת הגזלן בא על שמעון ונסתפחה שדהו וגם שמעון בעצמו אם יודע שהוא בת חמורו ושותק אם כנוטל מעותיו בחזרה בגזילה הוא נוטל שבא על המוכר כגזלן ועכשיו שמודה שמעון שמכיר שהוא בת חמורו הוא רק זאת שאינו רוצה לגזול מן המוכר ומאי נימא דתחילתו בפסול דדלמא לא יגיד שמעון האמת שמכיר שהוא בת חמורו ואז הוא חוזר על המוכר ולא יוכל המוכר להעיד דהוי נוגע זה טעות גדול דאז הי' בא בגזילה אבל עכשיו שמודה הוא אינו רוצה להיות גזלן ונגלה דלא הי' אפי' תחילתו בפסול דבאמת גם אם לא הודה הלוקח הי' עדות המוכר רק מבריח ארי מנכסיו שלא יזיק לו ועכשיו מודה הלוקח שאינו רוצה להיות ארי שמזיק לו וא"כ אין כאן הנאה מחודשת אשר יהי' נעשה נוגע ובהודאת הלוקח נגלה שלא הי' מעולם התחלת פיסול ודוק

אך כל זה אם הלוקח יודע באמת שזה פרה וטלית הוא של מוכר וא"כ לא הי' מעולם בידו ליטול על פי דין מעותיו מן המוכר בחזרה ולא התחיל הנגיעה ולא שייך אם אומר שהוא מכיר שהוא בת חמורו שהוי תחילתו בפסלות אבל אם הלוקח אינו יודע באמת שזה פרה וטלית המה של המוכר רק עכשיו עושה הודאת בע"ד שהמה של המוכר אבל עכ"פ הי' בידו לומר תן לי מעותי בחזרה הגם שאפש' שכלפי שמיא גליא שהמה של המוכר כיון שאני איני יודע האמת ויש לפני ב' עדים שמעידים שחפצים גזולים א"כ אני סומך על העדות כפי חקי התורה ואפי' אם בלבו שמאמין למוכר בכל זאת יכול לומר שאיני מאמין למוכר יותר משני עדים המעידים כנגד המוכר ועיי' בב"י יו"ד סי' קכ"ז בשם מצאתי כתוב שמלמדי' אותו לומר איני מאמין לך הגם שבלבו מאמין לו ואפי' לחולקי' שם היינו באיסורי' וליכא עדים המכחישי' לעד אבל כאן יש ב' עדי' המכחישי' לבעל דבר בודאי יכול לומר איני מאמינך וזה ברור כשמש בעזה"י] וכיון שהי' יכול ליטול מעותיו עפ"י דין אם יאמר עכשיו אני מאמין למוכר יותר מעדי' שהחפצים אינם גזולי' ונסתלקה הנגיעה דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים אבל רק עכשיו נסתלקה והי' עכ"פ תחילתו בפסלו' דהא לא הי' ביד המוכר לפעול שהלוקח יאמין לו יותר מק' עדים והוי תחילתו בפסלות ולא מהני עדות המוכר ולכן כ' הרמב"ם שמודה שהם של המוכר וגם יודע שבאמת הן שלו ולא שיעשה הודאת בע"ד ודוק היטב כי עמוק וישר בעזה"י

ואכתי נשאר חצי קו' מנ"ל דהוא נאמן שהוא מכיר באמת שהוא בת חמורו הלא המערער יאמר אין זה אמתיות רק שהוא עושה הודאת בע"ד וצע"ג

ואחר העיון נ"ל בב' טעמים (א) דלו יהי' שעשה רק הודאת בעל דין שהוא מכיר שזה פרה וטלית של המוכר עכ"פ פעל אותו הודאה שאפי' אם המוכר יודע בעצמו שהלוקח אינו מכיר שלא ראה אריגת הבגד או לידת הפרה בכל זאת אין צריך להחזיר לו דמי מקחו כמו בטענו חטין והודה לו בשעורי' דפטור אפי' משעורי' עיי' ברא"ש שם הטעם הובא בש"ך ח"מ סימן פ"ח מטעם מחילה או מתנה וכדומה יעו"ש וא"כ נפסק מן המוכר פסול שהוא נודע בעדות מחמת הנאת ממון רק יש לחקור אולי הוא אינו כשר בהעיד בעדות זה יען שתחילתו בפסול וא"כ כל הספק לפנינו רק זאת אולי הוא פסול להעיד בעדות זה אפי' בלי הנאת ממון כמו שאר עד פסול אז הוא נאמן על עצמו לומר אין אני עד פסול דהלא הוא עד בכל עדיות שבעולם [ולא דמי לשאר ספק פסול דלא מקבלי' ממנו עדות עיי' בסי' ל"ד דשאני התם דאולי הוא פסול לכל עדיות שבעולם ואיך נאמין לו בדבורו שהוא עד כשר הלא הספק אם הוא אינו עד פסול לכל אבל כאן הלא הוא עד כשר לכל עדיות שבעולם ומה שאומר שאינו עד פסול לעדות זה לא גרע מאלו יעיד איזה עדות בעולם אפי' לגוף זה והבן] אפי' לגוף זה רק אנו מסופקי' אם הוא כשר גם לעדות זה ולמה לא יהי' נאמן לומר אני עד כשר כמו שמאמיני' לשאר עד אם אומר שהוא אינו עד פסול לעדות הנ"ל ולכן אנו מאמיני' לו גם את זה שהוא מכיר באמת שהוא בת חמורו ולא הוי עד פסול לעדות זה כמו שאינו פסול לשאר עדיות אשר מגיעי' למערער או ללוקח הנ"ל ודו"ק כי הוא נכון מאוד בעזה"י (ב) הלא כלל גדול בידינו חזקה לא שביק אינש היתר ואוכל איסו' כנודע ונחזי אנן אם הלוקח אינו מכיר באמת שהוא בת חמורו א"כ עכ"פ צריך לחוש דאולי האמת עם המערער שגזולי' הפרה והטלית ובפרט דיש לו ב' עדי' ע"ז וא"כ מהכ"ת יאמר הלוקח שהוא מכיר שהוא בת חמורו כדי שיהי' המוכר יוכל להיות עד בדבר ולא יצרך להשיב החפצים והוי הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על לפני עור לא תתן מכשול הלא טוב לו שלא יאמר כן שהוא מכיר שהוא בת חמורו ויקח המערער את החפצי' והוא יחזיר על המוכר ולא יהי' לו הפסד מעותיו אלא בודאי דנהפוך הוא שהוא יודע שהאמת עם המוכר ויודע שאסור לו ליקח מעותיו מן המוכר וגם מציל בזה את המערער שלא יכשל באיסור גזילה ולא יגמור מחשבתו הרעה או שדמיונו ודמיון עדים כוזבים להם ולכן אומר האמת שמכיר שהוא בת חמורו ולכן מכח חזקה כשרות של הלוקח ובפרט מכח חזקה לא שביק היתרא [דאם אינו מכיר יוכל לסמוך עפ"י דין תורה על עדי המערער ובהיתר