מחנה חיים חלק א שז

להיות מיד כשרי' דהא חסר מעשה סילוק או קנין וסילוק אשר יעשו אח"כ אינו פועל שלא היו עכ"פ נוגעי' מתחילה וא"כ כיון שאי אפשר בעולם לעקור הפסלות משורש שלו רק יכול לגוז הפסלות א"כ נחשב לתחילתו בפסלות וכ"ת שהי' בידם שלא לתבוע הגזילה ויוכלו להעיד עליו שהוא גזלן זה שיבוש גדול [וגם הלא על חלקם יכולי' למחול אבל על חלק בני עיר איך ימחלו הלא יעברו על אם לא יגיד ונשא עונו] דהלא אז הוי עדות אחרת לפסול איש אבל עדות זה שס"ת הנ"ל הוא של בני עיר שהוא עדות זה לא משכחת שלא יתחיל עכ"פ הפסלות דהא גם הם בכלל בני עיר והבן זה מאד אבל בכל המקומות אשר הקשה שם התומים כגון בשדה שנגזל משמעון הלא גם בשעת ראיית המעשה רשעה של העדים יש בידו לבוא להעיד דשדה הוא דלוי וכן בפרה וטלית הי' בידו בשעת ראית המעשה רשעה לבוא להודות דלוי וכן הלוה שלוה בריבית הי' בידו בשעת הלואה לחשוב שיבוא להעיד עליו רק זאת שהלוה בריבית או שלוה לו בריבית אבל לא יגיד שנטל ריבית [ובריבית בלא"ה הי' בידו שלא ליתן לו ריבית] וכן בשני נגזלי' הי' בידם בשעה שגזל מהם לבוא רק להעיד עליו שהוא גזלן ולא יעידו שגזל מהם או שמוחלי' לו הגזילה ולא יבקשו כלל ממנו שיחזיר להם הגם שיש ג"כ בידם להעיד רק דלאו דיהודה הוא או שנטל ריבית או שגזל מהם ועדיין לא חטפו ממנו הגזילה וכדומה עכ"פ יש מיד שני דרכים א' להעיד באופן שלא יתחיל נגיעה ובאופן שלא יופסק הנגיעה גם עד היום שמעידי' וא"כ אם בחרו אח"כ להעיד באופן שלא יתחיל הנגיעה וא"כ באופן זה לא הי' מעולם שעת פסלות דמיד בשעת ראית המעשה רשעה הי' בידם להעיד באופן שלא יהי' אפי' התחלת נגיעה אבל בס"ת דלא משכחת עדות על חזרת הספר רק אם יעשו סילוק וסילוק פועל רק לגוז הפסלות אבל לא לעקור הפסלות ואז תחילתו בפסלו' וסופו בכשרות פסול כנלע"ד ברור בעזה"י בהבנת הש"ך ול"ק כלל קו' התומים והבן זה [ובתשובה אחרת בארתי דבס"ת בבני עיר אי אפשר לעשות קנין וסילוק רק משעה שבא הס"ת ליד בני עיר כקו' קצו"ח בסי' ל"ז דנגזל אינו יכול להקדיש אפי' יוכל להוציא בדייני' יעו"ש וא"כ תבין ביותר הבדל הנ"ל אשר כתבתי וק"ל]

ודע דפלא בעיני על קו' ראשונה דאם הוא בא עם עד אחר ואומר דלוי הוא אז הם עדות על פי ידיעת עצמן שהם יודעי' דלוי הוא וממילא עשה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולא יוכל להוציא אח"כ מיד לוי אבל אם אומר הוא וע"א דלוי הוא יען דשמענו מפי יהודה דהודה דשל לוי הוא אין זה עדות על אמתיות הדבר דלוי הוא דאפ' שמעו זאת מפי עדים כשרים הוי רק עד מפי עד דלא הוי עדות ומכ"ש דשמעו מפי בעל דבר שהוא יהודה דהא יש לו עדים שהוא בעל דבר של השדה רק הוי עדות שבעל דבר עשה הודאת בע"ד דשדה זה דלוי וא"כ אנו עכ"פ עדות דלאו דיהודה דהא הוא עשה הודאת בע"ד אבל אין אנו עדים באמת דלוי הוא דמנא נדע הדבר אולי השדה לאיש אחר ורשב"ם בתי' הגמ' דאמר לאו דיהודה שם פי' הרשב"ם או דפסל לעדים בגזלנותא או שאמר שיהודה הודה דלוי הוא והוי שורש העדות דלאו דיהודה אבל בס"ד דגמרא שהקשה דאמר דלוי ע"כ דהוא וע"א אומרי' מפי עצמן דלוי ופוסלי' לעדים דמערערים בגזלנותא דאל"כ רק דאמר דלוי הוא וגם אומר דלאו דיהודה היינו שיהודה הודה דלוי הוא וא"כ בשעת הודאת ראובן הי' הוא נוגע כקו' התומים זה אי אפשר דכיון דהוא ועד אחד מעידין לעצמן דלוי הוא אם כן הוי עדות מוכחשת עם עדי יהודה ואינו נאמן עוד להעיד עדות על קרקע זו עיי' דף ל"ב ועוד סליק לאו דיהודה לגמרי הו"ל תרי ותרי ואמרו רבנן ארעא היכא דקיימא תיקום ולכן ברשב"ם ד"ה רישא לא נקנו רק שפוסל עדי דיהודה בגזלנותא יען דמקום הגמרא נראה כן דאי שבס"ד הוי הפי' דיהודה אמר דלוי הוא א"כ איך הקשה הגמ' מאחר דהודה דלוי הוא אם הוא אומר מפי יהודה לא הוי רק שאומר לאו דיהודה ולא נקרא שאומר דלוי הוא כמובן וא"כ מאי הקשה התומים מנ"ל לגמ' בס"ד דפריך מאחר דהודה דלוי הוא שאיירי בגזלנותא ולא הוי תחילתו בפסלות דילמא הפי' דשמע מיהודה דהודה דלוי הוא והוי תחילתו בפסלות הלא זה הפי' דשמע מפי יהודה היינו בתי' הגמ' דאמר לאו דיהודה אבל בס"ד דאומר דלוי הוא ע"כ שאומר מפי עצמו דלוי הוא וע"כ צריך לפסול עדי יהודה בגזלנותא דאל"כ הוי עדות מוכחשת וארעא היכי דקיימא תיקום הוא כלל גדול בש"ס [ובתי' הגמ' הוי החידוש רק דאיירי בשני כתי עדים ודוק] ואינו יכול עוד לומר עדות דיהודה הודה דלוי הוא לעשות עצמו נוגע לסתור גם עדו' מפי עצמו דלוי הוא ועדות על אותו קרקע לא יכול להגיד עוד וא"כ ע"כ בס"ד דאומר מפי עצמו דלוי הוא ע"כ איירי דפוסל לעדי' בגזלנותא ועל זה כוון הרשב"ם בקו' הגמרא דלוי ולאו דיהודה היינו דעדיו גזלנים ולא כהבנת התומים דיהודה הודה ובמכ"ת של התומים לא דיבר נכונה בקו' א' הארכתי בזה כי הוא יסוד גדול בסוגי' ורק אתר יגיעה מצאתי זה ודו"ק

ומעתה שבררתי שיטות שהוצאתי לאור שיטת הש"ך ודעמי' א"כ לכאורה לא מהני סילוק להיות עד אך התבוננתי דזה אינו דהלא הש"ך בעצמו פסק רק דמוחזק יכול לומר קים לי כשיטת הסוברי' דתחילתו בפסלות לא מהני בעדות וא"כ בנידן שאלתינו דבני עיר מוחזקי' בכלי קודש בודאי יוכלו לומר קים לן כשיטת הסוברי' דמהני סילוק בעדות ולא נחזיר הכלי קודש אשר בידינו והבן זה וא"כ ברור דעדי' הנ"ל יוכלו לסלק עצמן ויהיו עדים כשרים שראו כאשר עשה אומן הצורף הנ"ל כלי קודש מתחילת הוויתו כמובן

שנית יש לחקור אם יכול להיות הצורף ג"כ עד בדבר הזה אם לא ירצו השני עדים לסלק עצמן רק אחד יסלק עצמו ויצרף עצמו עם הצורף להעיד מי נימא דצורף נוגע מכח דאם נמצאו גזולי' צריך להחזיר המעות שלקח בעד כלי קודש או נימא יען שבני עיר מאמינים לו לא הוי נוגע צריך אני להרחיב הדבור בו בעזה"י

הרמב"ם בפרק ט"ז הל' ד' כ' וז"ל ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה לערער ולהוציא מיד שמעון ראובן מעיד לו עלי' שהיא של שמעון שאפי' עמדה ביד שמעון אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלי' ואפי' הי' אפותקי בד"א כשהי' שמעון מודה שזו הפרה והטלית הם של ראובן המוכר בודאי והוא יודע שבאמת הן שלו אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות והודה שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזיר שמעון ליתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה עכ"ל ופלא בעיני במה שהוסיף ח"ל והוא יודע שבאמת הן שלו עכ"ל למה לו זה הא כ' מתחיל' וז"ל בד"א כשהי' שמעון מודה שזו הפרה וטלית הם של ראובן המוכר עכ"ל וא"כ כיון ששמעון הודה דהמה של ראובן המוכר א"כ עשה הודאת בע"ד ולא יכול עוד לתבוע מן המוכר דמיו וא"כ אין המוכר נוגע עוד ונאמן להעיד ואת"ל שיש בעולם איזה סברא דלא מועיל כאן הודאת בע"ד רק אמתיות הדבר מועיל אם אמת הוא ששמעון יודע שהי' של ראובן המוכר א"כ קשה מאי מהני ששמעון אומר שהוא יודע באמת שהן של המוכר הלא המערער יטעון אין זה אמתיות הדבר רק עכשיו עושה הודאת בע"ד וצע"ג

ונלע"ד לבאר דעת רבינו הרמב"ם ואקדים דבגמ' אמרו במכיר בה שהיא בת חמורו והביא הב"י בסימן ל"ז דעת נמ"י דוקא שהכיר בה מעיקרא קודם הערעור אבל