מחנה חיים חלק א רפט

לדבר מדבעי בגמ' לאוקמי הא דתני' חדש יותץ כר' למימרא דר' סבר זוז"ג אסור ואף ע"ג דקתני אפלוגתא דר' ורבנן בישלה ע"ג גחלי' ד"ה מותר אלמא דאע"ג דהוי ס"ל לרבי זוז"ג אסור אפי' בדיעבד ה"מ כשעדיין עצי האיסור קיימי' אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלי' אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי וא"ת בחדש שלא צננו אע"פ שכלו עצי האיסור מ"מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז"ג דאסור למ"ד ואפי' בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עלי' דאלו לכתחיל' ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר וי"ל כיון דתנור גופא אין איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז"ג ולפ"ז צ"ל דהא דקתני אפו בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו' קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקות עצי איסור כנגדם הא לא"ה הפת מותרת ואפי' בחדש שלא ניתצו ולא ציננו ואפי' למ"ד זוז"ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בשלו ע"ג גחלי' ד"ה מותר כנ"ל לדעת רבינו אעפ"י שאין נראה כן דעת המפרשי' עכ"ל

והנה חזיתי חזות קשה בדברי הרה"מ שכולו מוקשה בעיני לפום רהיטא כאשר אסדר (א) מה שאמר דתנור חדש אפילו בלי אבוקה כנגדו הוי כאלו גורם דאיסורא הוא בלי הבין דהלא הגחלי' הוין גורם היתר ואיך אומר הרה"מ דהוי כולו גורם איסור וצע"ג (ב) מה שתי' שאפשר שסובר הרמב"ם יען שאין אבוקה כנגדו וכלו עצי איסור מותר בדיעבד אפי' בתנור חדש שלא ציננו הוא פלא איך מסופק בדבר שמפורש ברמב"ם שגחלי' מותרי' מאחר שכלו עצי איסור והלכו להך וצע"ג (ג) מה שהקשה אח"כ וז"ל וא"ת בחדש שלא ציננו אעפ"י שכלו עצי איסור מ"מ הא איכא תנור דאיסורא וליכא גורם דהיתר עכ"ל הוא מחוסר תבלין הבינה הלא כיון שכלו עצי איסור א"כ הוין הגחלים גורם היתר וצ"ע (ד) יש לדקדק בלשונו בקו' הראשונה נקט שהוי הכל גורם איסור וכאן נקט שאין כאן גורם היתר למה שינה את טעמו ביד הלשון (ה) מה שתירץ שאין התנור גופי' איסור רק נגמר בעצי איסור והעצי' כבר הלכו להן נמצא דאין כאן גורם איסור יעו"ש הוא הפלא ופלא דא"כ אפי' באבוקה כנגדו יהי' מותר עיי' מהרש"א פסחי' וצע"ג (ו) הקשה באבני מלואים בתשובה שהוא מחוסר הבנה דא"כ למה יותץ הלא אם יוצן בודאי הלכו עצי איסור ואיך יהי' עתה מותר ואח"כ אסור וצע"ג (ז) מאי מבקש הרה"מ לאשמועי' שמותר הפת אפי' למ"ד זוז"ג אסור תיפוק לי' הרמב"ם פסק זוז"ג מותר וצע"ג (ח) הוא תמי' נגלה לעיני כל רואי שמש שהרה"מ הקשה קו' אחת פעמים וחלילה לו מלעשות זאת וצע"ג

ונלע"ד לתרץ בעזה"י דמסתבר בשכל אפי' גחלי' לוחשות יהי' מותרי' דהלא ערלה וכלאי הכרם המה מן הנשרפי' ואפרן מותר דאין לך דבר שנעשה בו מצותו ויהי' אסור עיי' תוס' תמורה דף ל"ד וא"כ כיון שעיקר מצותן בשריפ' משעה שאדם עשה את שלו שהצית אש עד ששלהבת עולה מאלי' ומכ"ש אם כבר אכל האש את החפץ עד שנעשה גחלת כבר עשה אדם את המצוה דלא נשאר עוד לעשות דבר וא"כ אפי' גחלי' מותרי' בהנאה דהא כבר נעשה מצותו ודו"ק

ואוסיף נופך דאפי' מה שנאפה או נתבשל משלהבת אשר בוער בחפץ יהי' ג"כ מותר דכיון דאין השלהבת עולה מן החפץ בעין אלא מן המשהו הנשרף עיי' תוספ' פסחי' ובמג"א סי' תמ"ה וכיון בכל כזית אשר שורף עושה מצוה אין לך דבר שנעשה מצותו ואסור

אמנם עלה בדעתי לחדש דבר דזה דוקא מי ששורף ערלה וכלאי כרם לקיים מצות שריפה אז משעה שהשלהבת עולה עושה בכל כזית הנשרף מצות שריפה [עיי' ריטב"א במכות דף ט"ז דכל הנגרר מן המעשה נחשב כאלו עשה מעשה יען שתחילת הדבר נעשה ע"י מעשה ואם כהן או נזיר שוהה בבהק"ב לוקין אותו הגם שלא עשה מעשה והבן זה] וא"כ מותר השלהבת והגחלת והאפר אבל אם הצית האש כדי להנות בו ולא כוון לעשות המצוה אז כל הנאה אסור דלא נעשה מצות שריפה ודו"ק

ולא מיבעי' אם נאמר מצות צריכות כוונה או עכ"פ היפך כוונה מזיק דאז בודאי לא נעשה כאן מצותו אלא אפי' אם מצות אין צריכות כוונה וגם היפך כוונה אינו מזיק אפ"ה כאן לא נעשה מצותו דיהי' השלהבת או גחלים ואפר מותרי' דנ"ל הבדל בודאי כל מצות אשר מוטלי' על האדם לעשות מכח גופו כגון ק"ש ואכילה מצה ותקיעת שופר ומגילה ולולב ואכילת פסח וברכת כהני' וברכת נהני' וכדומה אז שייך לומר כיון דיש חיוב על הגוף לעשות המצוה נתפסת הפעולה בחיובו אבל מצות שריפת ערלה וכלאי כרם שאין כאן מצוה מכח גברא רק מכח החפץ שתורה אמרה שאיסורי הנאה יושרפו אבל מי שמניחן ואינו שורף אותן לא עשה עבירה א"כ יש תרתי לריעותא דאין כאן מצות הגוף מכח הגברא וגם אין כאן חיוב לעשות מכח החפץ אז בודאי אם לא מחשב האדם לקיי' בו מצות שריפה בעבור שם של עצמן לא עשה מצוה כלל ונשארו הגחלים והאפר אסור ודו"ק

ואפי' אם נאמר דגם כאן עשה מצוה וגחלתן ואפרן מותר דעיקר הקפידא שיהי' הערלה וכלאי הכרם נשרפי' וכיון דנשרפו פעם אחד ואי אפשר לשרוף פעם שנית אז דומה לאכילת בשר פסח או שחיטת קדשים או מצות מילה שחידש הטו"א בר"ה דף כ"ט דלכ"ע לא צריך בהם כוונה יען דמצוה מקושר בחפץ זה דוקא ולא דמי לאכילת מצה דצריך כוונה דשאני התם דאינו מוקשר דדוקא בכזית זה יקיים המצוה דהא אפשר במצה אחרת אבל באכילת פסח או מילה ושחיטת קדשי' נקשר המצו' בחפץ זה דוקא אז לכ"ע סתמא לשמה ונעשה קיום מצוה יעו"ש כי מתוק מדבש וה"ה בשריפה איסורי הנאה דנקשר המצוה בחפץ זה אז לכ"ע נעשה המצוה וגחלי' ואפרן מותרי' ודו"ק

בכל זאת יש לצדד ולומר היינו דוקא בתנור ישן שלא נהנה עכ"פ בשעת עשיית המצוה היינו בשעת שריפה אבל בתנור חדש שנהנה בשעת שריפה דהא נתחזק התנור ולא עשה מעשה מצוה כלל דבשלומא אם לא נהנה בשעת שריפה אז עשה שריפה לאיסור הנאה אבל אם נהנה בשעת שריפה א"כ לא שרף כדרך ששורפי' איסור הנאה שעושה מדורה לבער החפץ ולא ששורף את החפץ בעבור הנאתו וק"ל

ואת"ל הגם שלא שרף בעבור שהוא איסור הנאה וגם נהנה משלהבת מיד אף עפ"כ כיון שהוא עומד לשריפה ואי אפשר לשלהבת רק ממעט שנשרף א"כ ממילא נעשה מצותו דעיקר המצוה הוא להיות האיסור נשרף ואפי' אם נפל דליקה על איסור הנאה בלי פעולת אדם רק שיצא אש ואכל גדיש של איסור הנאה אעפ"כ מותר הכל דגוף החפץ שיהי' שרוף הוי המצוה בכל זאת מסתבר לומר דוקא אם אין כאן דבר אשר נכנס בו השבח של איסור הנאה שצריך שריפה מכח השם ערלה או כלאי כרם דכיון שהלך לו השם איסור הנאה לגמרי מותר ממילא הגחלים והאפר אבל אם השבח איסור עבר על דבר אחר כגון תנור חדש שנגמר ע"י הסקת איסור שעדיין יש בעולם שארי' של איסו' הנאה שצריך ביעור אז השכל מחייב שלא נעשה הגחלת והאפר היתר דעדיין בעולם שם איסורו ודו"ק

אך באמת גם זה אינו בשלומא אם נתהוה דבר מן איסור הנאה אשר כל הויתו מאיסור אז צריך שריפה מכח שארית איסור הנאתו ולא נחשב כאלו נעשה מצותו של א"ה עיי' ברא"ש חולין דף ח' בשוחט בסכין של ע"א אבל