מחנה חיים חלק א רפז

הרווחה אין חוששי' מספק כמו כל ספק דרבנן להקל ואם לחוש שמעמיד גוף השדה בלי קנוני' הוי בכל אופן לוה רשע ודו"ק

ועתה שמלה לך שדבר ברור דיבר רמ"א בשלומא במעמיד' לפני בע"ח והוא מעיד על שדה שלו שהוא ממון גמור אז הוי נוגע אבל בטובת הנאה שאינו ממון גמור אז לא הוי נוגע שלא יהיה נאמן בעדות ודו"ק

ואוסיף טעם לשבח דעיי' במקו"ח סי' תל"א בד"ה ועתה שהעיר דפלוגת' דטב"ה ממון הוא דבודאי טוה"נ שוה כסף רק פליגי מאן דסובר טב"ה ממון מחשב הטב"ה כאילו יש לו אחיזה וקנין בגוף החפץ וממנו בא לו הכסף ומאן דסובר טב"ה אינה ממון סובר דאין לו שוה כסף בגוף החפץ רק מחוץ מאבי אמו של כהן בא לו כסף עכ"פ בגוף החפץ אין לו יעו"ש וא"כ יפה פסק רמ"א אם אנו פסקי' דטב"ה אינה ממון ואין לו הנאה בגוף החפץ א"כ אין זה נוגע דעדותו על החפץ ושם בתוכו אינו מעיד לעצמו ודו"ק

ובעמלי ראה ה' ויוכח שמצאתי תל"י שיש רמז למ"ש בש"מ בב"ב דף מ"ג בד"ה ת"ש שהקשה למה לא חיישי' גם כאן דלמא יש לו ללוה בע"ח וא"כ מלוה המעיד הו"ל נוגע בעדות ותי' הש"מ וז"ל ונ"ל דהיינו טעמא דחיישי' גבי מוכר שדה לחבירו שלא באחריות שמא יש עליו חוב אעפ"י שאין ידוע אצלינו משום דאיכא למיחש לודאי נגיעת עדות שאם יש עליו חוב ולית לי' ארעא אחריתי ודאי מעיד על עצמו הוא שהרי יפרע חובו מאותו שדה כאלו הוא שלו ולא יתחייב לשלם כלום ללוקח כיון שלקח שלא באחריו' אבל הכא לענין מלוה מעיד ללוה אפי' אם יש על הלוה חוב מקודם ידוע אצלינו אין כאן ודאי נגיעת עדות לפי שהמלוה עיקר כי קא מוזיף על אמונת הלוה מלוה הוא ומקנקנו יפרעו או מעות הילכך אין כאן אלא ספק נגיעת עדות שמא חושש המלוה אולי לא תמצא יד הלוה לפרעו וחפץ שיהיה ללוה אחריות נכסים הילכך כיון שאפי' אם ישנו ללוה חוב ידוע אין כאן אלא ספק נגיעת עדות עכשיו שאין עליו חוב ידוע אצלינו אין לחוש מספק עכ"ל הזהב ראה בעיניך שדייק וז"ל ודאי מעיד על עצמו הוא שהרי יפרע חובו מאות' שדה כאילו הוא שלו עכ"ל והבן זה

היוצא ממ"ש למעלה שאין עיקר הטעם מה דאין רשאי למוכר להעיד משום לוה רשע דהא זה לא נזכר בדברי שמואל אלא עיקר הטעם דמעמיד השדה לפני הבע"ח והוי מעיד לעצמו בממון רק למה חיישי' על זה שחושב להעיד על עצמו ע"ז יש תבלין דלא מבקש להיות לוה רשע א"כ בגזבר עצמו יש לפלפל אם לא יהיה עדות אבל קרובים פשיטא ומצאתי בתומים סק"ג ובקצו"ח ס"ק י' שמכריעי' שקרובי' יכולים להעיד לגזבר וא"כ בנידן דידן לא מבעי' שהצוואה אינה בטילה אלא אפי' יכול לחלק אפי' לקרוביו והבן

ולכאורה יש להשיב כל מה שבארתי הוא נכון אם הטעם של נוגע משום דהוי מעיד לעצמו והוי בעל דבר אבל אי הטעם משום משקר א"כ מי יכחיש שאם טובת הנאה שוה כסף מה לו למעיד אם טוב"ה שוה כסף בדין תורה או לא עכ"פ יש לחוש שמשקר בעבור הנאה המגיע לו [באמת אפי' אם נוגע משום בע"ד עכ"פ בודאי יש לחוש גם למשקר ומתומי' באמת לא משמע כן ולא ידעתי למה] וצע"ג

ונ"ל בנידן שאלתינו דלא ידע הגזבר שהוא קרוב מלמדן ההוא כאשר גם בני המשפחה של המת אשר הניח אחריו לזכות נשמתו בית והון מודים דנגלה עין בעין שגזבר הנ"ל לא ידע מעולם מהקרבו' א"כ איך שייך שעדותו בטל משום משקר מהכ"ת שהיה משקר אז בעדותו אם לא ידע מקרבות ואפשר אפי' הטעם משום בע"ד דלעצמו מעיד היינו אם ידע אז שמדבר אז לטובת עצמו אבל הלא אח של גזבר לא ידע אז מקרבות כלל וא"כ עכ"פ לא שייך שמעיד לעצמו וא"כ אף שהש"ך בסק"י חולק וסובר שאינו נאמן לחלק לקרוביו בנידן דידן שלא נודע בשעת עדות מקרבות גם הש"ך מודה ודו"ק

ומה שהקשה הש"ך הא שני נח לי הוי ג"כ נגיעה בעדות לא הבנתי כלל קו' הנ"ל דשם הוי הפי' דילמא יהודה גבר אלם או שיש לו פחד מיהודה לבא עמו במשפט וע"כ יפסיד שדה שלו וכן מצאתי שביאר אותו התומים בס"ק ח"י וא"כ הוי נוגע בממון ממש ודו"ק

ועלה בדעתי לחדש דבר דבנידן דידן דכבר נתקבל העדות שהלמדן החזיק בדין בבית הזה הגם שעכשיו נתברר שהי' נוגע שה' מהנה לקרוביו כמו שנתעורר הש"ך בסק"י בזה מ"מ אי אפשר לבטל להוציא הבית מיד למדן הנ"ל דעיי' רשב"ם בסוף ד"ה ארעא היכא דקיימא תיקום דהסביר לכך הוי שמעון נוגע דאם ישאר ביד לוי יוכל להוציא ממנו והגם שיהודה יבוא פעם שנית בעדיו לא נקבל עדותו דכבר פסל שמעון וע"א עמו עדים של יהודה המערער יעו"ש והוא פלא גדול הכא יהודה יצעק ככרוכי' בב"ד עתה אני בא להראות להם כי שמעון הי' נוגע בדבר במה שפסל עדים שלי שנגלה הדבר למפרע ועיי' תומי' ס"ק ח"י וס"ק כ' שנתקשה בזה וצע"ג

ובחדושי אמרתי לתרץ דרשב"ם כ' וז"ל ובתר הכי אפי' מייתי יהודה סהדי דהאי ארעא דידיה הוא לא מצי מפיק לי' משמעון שכבר פסל שמעון עצמו וע"א עמו עדיו של יהודה עכ"ל ולכאורה מה שכתב וע"א עמו הוא דבר שפתים חלילה אנא ידענא שהי' ע"א עמו דאל"כ איך היה בכח שמעון לבדו לפסול שני עדי' ע"א אינו נאמן אלא לשבוע' ולא לפסול ב' עדים וא"כ ע"כ היה ע"א עמו

אמנם על שפתיו הוסיף לקח ליתן תבלין לדבריו דהנה בש"מ בד"ה דאמר הביא קו' בשם הראב"ד למה אנו חוששי' כאן על המוכר שהוא נוגע הא אמרי' ביבמות עדי' החתומי' על המקח לא חששו חכמים ופי' בירושלמי לפי שאין עד השני מצוי לחטוא בשביל חבירו וא"כ הלא גם כאן יש ע"א עמו וא"כ למה ניחוש שהאחד הוא נוגע ותי' הראב"ד התם בשעת עדות על השדה שאיש ההוא לקח השדה היה בלא שום חשד רק עכשיו שהעד בא ליקח השדה מיד אותו לוקח נגלה חשד למפרע אז סמכי' על ע"א אשר העיד עמו ולא חיישי' על למפרע אבל הכא בשעת העדות נוגע בדבר שמעיד לעצמו א"כ לא מתחיל העדות ע"י ע"א שעמו דלעדות בעי תרי עכ"ד תמצית הדברים אם כבר נתקבל העדות בהכשר אז יצא הדבר בהיתר ונתחזק כך ולעורר למפרע לסתור העדות אשר קבלנו סמכי' על הוכחה מע"א אשר אינו נוגע [ועיי' בט"ז ובתב"ש יו"ד סי' ח"י אם הסכין יצא בהיתר] אבל אם יש חשש נוגע בשעת עדות אז בודאי לא מהני שיש ע"א עמו דא"כ כל כח עדות עפ"י עד אחד והבן זה

ולפ"ז מתוקים ודבש אמרי רשב"ם אם יהיה הדין שאין אנו חוששי' עתה ששמעון נוגע אלא נקבל העדות נגד עדי יהודה אז הגם אם ברוב ימים יבוא יהודה ויוציא השדה מיד לוי ויחזור יהודה לבוא עם עדיו אז אמרי' הלא כבר נפסל עדי יהודה וכ"ת נימא ליחוש למפרע ששמעון היה נוגע על זה רמז הרשב"ם הלא נפסלו ע"י ע"א עמו אשר אינו נוגע ושפיר סמכי' דגם שמעון העיד אמת שעדי יהודה פסולים נינהו ולא חיישי' לסתור עדות אשר קבלנו לאמר דנגלה למפרע שהיה נוגע ושקר העיד והבן [ואפי' אם הטעם מכח בע"ד ולא מועיל מה שאמרו אמת עכ"פ לא נקבל עדי' כאלו אשר ידענו שגזלני' נינהו ודו"ק

] אך האמת אגיד שלדעתי פי שנים ברוחו של הראב"ד דבשלומא בעדי מקח אין כאן חשש נגיע' עדות באמת