מחנה חיים חלק א רפה

באמצעיתו הוי סימן כמו בגט דנקב יש בצד אות פלונית דהוי סימן ובצד תיבה פלונית לא הוי סימן ה"נ כן הוא אם יודע שפיר לצמצם המקום הוי סימן מובהק עכ"ל הכוונה אפי' אם מציין השטה וגם התיבה לא מהני רק אם מציין גם האות אצל התיבה והשטה והבן

ואורו עיני בעזה"י דדבר זה תלי' בפלוגתת המשאת בנימין עם הט"ז בסי' י"ב ס"ק ל"א שאם נותן סימן צלקת סמוך לעין אבל אינו יודע אם עין ימין או עין שמאל דלמ"ב הוי סימן מובהק כיון שמציין עכ"פ שהצלקת עומד על עין ולט"ז לא הוי ס"מ כיון שיש שתי עינים ולא יודעת אצל איזה עין יעו"ש א"כ ה"ה כאן אם נותן רק סימן נקב סמוך לאות פ' ולא יודע אצל איזה אות פ' בגט הנקב עומד בצדו למ"ב הוי סימן מובהק ולט"ז ולב"ש לא הוי ס"מ ותלי' פלוגתתם בפשט הסוגי' אי הפי' נקב מצד אות פלוני' דקאי על שם האות או הכוונה על מקום עמידת הנקב בגט אצל אות של שטה שלישית בראשו או בסופו ודו"ק

ועתה בשאלה דידן דנותן סי' רק בזאת שיש נקב אצל אות ע' ולא יודע מקום מעמד הע' בגט למ"ב הוי ס"מ וכשר לגרש בו אבל לט"ז ולב"ש אסור לגרש בו כנלענ"ד

אמנם יש לחקור בנידן דידן דנתן סימן לנקב באות ע' שבתוך רגל ע' בתוך עוביו של הרגל יש נקב קטן מאוד אשר הדיו עבר עליו ולא כראה רק נגד השמש נקב כזה הוי סימן בעצמו ואז מהני אם מציין רק אות ידוע הגם שיש כמה ע' בגט ולא יודע באיזה ע' כמו דמהני במעשה דמהרי בורנא שהובא בט"ז שם בנקב מפולש בשן ולא יודע באיזה שן הוי הנקב דבגמ' איירי בנקב גדול שאין הדיו עובר עליו דגמ' נקט בצד אות פלונית משמע שלא עבר עליו כתב הגט אבל בנקב בתוך הכתב שהדיו עובר עליו ולא נראה אלא כנגד השמש ומציין ברגל הע' הוי כמו נקב מפולש בשן ועיי' בשבת דף ק"ח ובא"ח סי' ל"ב בט"ז ס"ק ז' ובמג"א ס"ק ט"ו ובפמג"ד שם כנלענ"ד ודבר זה צריך עיון ושקידה רבה

סימן פ"א שאלה בזקן אחד חשוכי בנים שבק חיים לכל ישראל והעיד אח של הגזבר דחברא גמ"ח עם עוד ע"א שעשה צוואה לפניהם שביתו יהי' לדירת עולמי' לפני הלמדן אחד ומקום בה"ככ שלו יהיה ללמדן אחד ע"מ שילמדו בכל יום משניות פרק ערבית ופרק שחרי' לזכות כשמתו וכאשר יאספו אל מעונותם לאחר אריכת שנותיהם של שני הלומדים יהיו הרוחים לבני הקהילה להחזיק בני עניי' לת"ת ושאר חפצים אשר נמצאי' ברשותו יהיו לפלוני ופלוני קרוביו ומפי העדי' נכתבה הצוואה בפנקס הקהלה והחזיקו שני לומדי' בירושת המת ושנתים אחר הצוואה נתגלגל הדבר עפ"י סבה מאת ה' שבאו קרובי' ללמדן אשר החזיק בבית וכאשר באו בני העיר לבקרו אחר הצהרי' בש"ק דברו מענין לענין ונתברר הדבר שהגזבר הוא שני בשני עם הלמדן ולא הכירו זה את זה מעולם ונגלה לעין כל כי אמת הדבר ובכל זאת נתעוררו בני המשפח' של המת ואומרי' א"כ אין עדותו בצוואה מהני כי העיד אח של הגזבר להנאת לקרובו ונוגע פסול לעדות והגזבר צווח הכי ידענו שהלמדן קרוב שלנו וגם איך אפשר לבטל הצוואה הכי מוכרח הייתי ליתן לזה שנתגלה שהוא קרוב הלא היה יכול להיות שבררתי למדן אחר כאשר באמת אם הייתי יודע שזה קרוב שלי הייתי בררתי אחר לצאת ידי הבריות ורוח העוררי' לא כח ושאלו הדין עם מי

תשובה דבר זה צריך התבוננת מכמה פנים (א) אם כל הצוואה בטלה כדעת בני משפחה או לא (ב) אם הגזבר עכ"פ אינו יכול לברר הלומדי' יען שנתגלה שאחד מן הלומדי' של בני עיר הוא קרוב שלו או הוא יכול עוד לברר (ג) הגם אם הגזבר נשאר בשירותו לברר אם יכול לבחור עוד בלמדן הקרוב שלו

ולכאורה הדבר מבואר בש"ע סי' ל"ז סעיף ט' בהמחבר וז"ל הגזברי' כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם כשרי' להעיד עכ"ל וברמ"א וז"ל וכ"ש שקרובי' כשרי' להעיד אעפ"י שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון ואעפ"י שנותן אח"כ לקרוביו עניי' מ"מ אין מבטלי' העדות משום זה מאחר שלא היה הנאה ניכרת בשעת העדות עכ"ל ועיי' בסמ"ע ס"ק כ"ג שהאריך שאם טובת הנאה ממון והעידו בבת אחת הכל בטל אבל בזאח"ז ולא היה ידוע גוף ההקדש אינו בטול אבל לא שיחלק הגזבר למי שירצה אבל רמ"א פסק דטובת הנאה אינה ממון א"כ כיון שלא הנאה ניכרת בשעת עדות מהני ויוכל אותו גזבר לחלק אפי' לקרוביו אך הש"ך בסק"י חולק וסובר דבשום אופן אין רשאי ליתן לקרוביו דלענין עדות טובת הנאה ממון יעו"ש וא"כ לכאורה בנידן שאלתינו תלי' בפלוגתא דש"ך ורמ"א לרמ"א מותר ליתן אפי' לקרוביו ולהש"ך זה ודאי אסור אלא אפי' לא יוכל להיות עוד גזבר בדבר בעבור טובת הנאה דנחשבת ג"כ להכאה ודו"ק

ונלע"ד לבאר דעת הרמ"א בעזה"י ולסלק קו' הש"ך מעליו אשר לכאורה נפלאי' על הרמ"א (א) איך פסק רמ"א דקרובי' יעידו דט"בה אינה ממון דזה דוקא אם אנו דנין לענין שבועה או קדושין או תשלומי כפל וכדומה שאנו צריכין דבר של ממון אבל לענין נגיעת עדות ע"כ אין אנו צריכי' דבר של ממון דהא אנו חוששי' שמעמיד' בפני בע"ח כדי שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם א"כ חזי' דלא צריך נגיעת ממון רק איזה שום הנאה ומי יכחיש דטב"ה הוי דבר שנהנה בו והוא קו' גדולה וצע"ג

ונראה ליישב ואקדים דברי ש"מק בב"ב דף מ"ג ע"א בד"ה אלא אחריות דנפשי' וז"ל כלומר אחריות דבע"ח לבד וקשה לי דאכתי נוגע בעדות הוא דניחא לי' דתיקום בידי' דלגבי בע"ח דידי' כי היכי דלא לקריו' לוה רשע ולא ישלם ואי משום דקבל נמי אחריות דנפשי' להאי בהא לא איכפת לי' דא"ל מאי אפסדתיך וי"ל דכל שאינו יכול לשלם מה שקיבל על עצמו רשע מקרי וכ"ש להכניס עצמו בזה לכתחיל' כנ"ל ועוד קשי' לי אכתי ניחוש לקנוני' דהא בעלמא חיישי' שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזיר ויחלוק עמו בקרקע או בכספא ונראה דכל שאין לו בו עכשיו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששי' לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורי' הם עכ"ל והקשתי קושי' עצומ' דאכתי ניחוש לקנוני' דבשלומא בשאר עדי' לא חוששי' שמא שכורי' הם דיש להם חזקת כשרות דלא יעברו על לא תענ' ברעך עד שקר בעבור ממון אבל כאן דחיישי' שמא מעמידה בפני בע"ח והקשה הש"מ לקמן דף מ"ד בד"ה דאמר מהכ"ת נחוש לזה הלא עובר על לא תענה ברעך ותי' דכן דרך בני אדם טוב להיות רשע בעבירה חמורה לפני ה' אשר לא נודע לבני אדם מלהיות לוה רשע ולא ישלם שנודע לבני אדם כי גדולה הבושה יעו"ש וא"כ ניחוש דילמא יש לו בע"ח אשר אינו רוצה לוה רשע וכ"ת הא קיבל אחריות ויהיה אצלו לוה רשע זה אינו דהוא עשה קנוני' עם השותף שיחזיר לו כסף כדי שיהיה לו לפרוע לבע"ח וא"כ לא יהיה כנגד שום אדם לוה רשע דעם השותף עשה קנוני' ובע"ח שלו יפרע ולא קשה איך נחוש שעשה קנוני' דמוכרח הוא לעשות כן ולעבור על לא תענה משום שלא יהיה לוה רשע אצל בע"ח שלו אבל בעלמא דליכא חשש בע"ח מהכ"ת נחוש על שכירת עדים אבל כאן נחוש משום שלא יהיה לוה רשע עשה קנוני' [ואם הטעם דנוגע הוי בע"ד הגם שאומר אמת א"כ בודאי יש לחוש שרוצ' לשלם לבע"ח ועשה קנוני' להציל שלו ולשלם לבע"ח וצע"ג.] ואם תשיב א"כ גם בעלמא ניחוש על עדים שכורים שיש להם בע"ח ומעידים כדי שיהי' להם לפרוע לבע"ח שלהם זה אינו דדוקא כאן שנותן חלקו