מחנה חיים חלק א רפ

לגבי האיש אשר נמצא אתו הס"ת הלא אם עכשיו יעידון הנך עדים עליו שלוה מאה זהובי' או שנתן איזה מתנה או שעבר עבירה בכל עדות שבעולם אשר אין להם הנאה מהעדות אז בודאי המה עדים כשירי' אצלו גם עכשיו רק בעדות זה של ס"ת המה נוגעים ואסורים להעיד נמצא שלא נאבד מן עדים הנ"ל שם עדים לגבי איש הזה רק אנו דנין הגם ששני אנשים הנ"ל יוכלו להיות עדים לגבי האיש אבל עכ"פ בעדות זה לא נקבל עדותם יען שנוגעי' הן אז אמרי' כיון שיש בידן לסלק מנגיעה ולא יופסקו מהם שם עדים גם לגבי עדות זה ופועל הך בידן לסלקן שלא יבוטל מהם שם כשרות לעדי' אבל בחתן היודע עדות לחותנו אחר שמתה אשתו דכל זמן שאשתו חי הוא פסול לחותנו לכל עדות שבעולם ונתבטל ממנו שם עד לגבי חותנו אז לא מהני בידו לגרש ולסלק הפסלות לעשות מעד פסול עד כשר וכלל גדול יעלה בידי שיש לסלק פועל רק זאת שלא יתבטל שם עד לעדות זה כמו שהוא עד לגבי איש זה עצמו לכל עדות שבעולם אבל לפעול בידו לסלק לעשות עד לגבי איש זה כמו שהוא עד לגבי שאר אנשים זה לא אמרי' [דוגמא לדבר בר"ן חולין שם איסור לא נפסק מנותן טעם בר נותן טעם אבל גם לא חל שם איסור בנ"ט בר נ"ט דהיתר

] ולפ"ז מיושב קו' הש"ך למה לא מהני עדות בעל בגרושתו אשר ראה עדות כאשר היתה אשתו ולפמ"ש לק"מ דש"מ וראב"ד חדשו זאת בנגיעת עדי' ואנשי עיר כיון שהוי בעל דבר כאשר היה נוגע לא חל עליו שם עד פסול וכ"ת עכ"פ הוי תחילתו בפסלות כקו' הש"ך זה אינו דהיה בידו לסלק וכל זה דוקא בבני עיר דלא נסתלק מהם שם עדי' בשאר עדיות לאותו איש אבל בעל באשתו דהיה פסול לה לכל עדות שבעולם דאשתו כגופו דמי' כמבואר בסנהדרין דף י' אז בודאי נשאר סברת הש"ך הגם דהוי בע"ד עכ"פ תחילתו בפסלות היה והבן זה מאוד

היוצא מזה דאפי' סילוק לא מהני בעדות בעל באשתו גרושה ונסתר טעם שני שכתבתי וק"ל

וחפשתי במקורן של הדברים וראיתי בב"י שציין לעיין במרדכי בב"ב וראיתי שם בסי' תקל"ט שהקש' קו' הנ"ל הא הוי תחילתו בפסלו' ותי' דיש לחלק בין איסור לממון בין לדון או להעיד וכ' עוד שני תירוצים וז"ל ועי"ל כיון שמתחיל' היה בידו לסלק עצמו קרי' בי' תחילתו וסופו בכשרות ולא דמי להאי דיש נוחלין דהתם לא מצי לסלק עצמו אי כמי לא דמי לשאר פסולין כגון קרוב ונתרחק פתוח ונסתמא דהתם פסול לכל עדות אבל הכא אינו פסול כי אם לדבר הזה בלבד עכ"ל ראה בעיניך את הדברי' אשר בארתי שהבין בתי' הראשון אם יש בידו לסלק מהני והאי דיש נוחלין אין בידו לסלק דאין ביד החותן שחתנו יגרש לבתו כמו שאין ביד העור להיות גלוי עיני' וכדומ' ובתי' הב' חידש דדוקא בנגיעה מהני סילוק דכשר גם לאיש זה לכל עדיות שבעולם אבל בהני דיש נוחלין כגון קרוב או פתוח ונסתמא דפסול לכל עדיות שהקרוב פסול לקרוביו לכל עדיות שבעולם הנוגעי' לקרוב והנסתם פסול לכל מיני עדיות לכן הוי קרוב ונסתם דעכ"פ למי שהוא פסול לא משכחת להיות עד אצלו משא"כ בבני עיר דכשרין לאיש ההוא בעצמו לכל עדיות אשר לא יהיו נוגעי' וברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת של ראשונים

וראיתי בתומי' סי' ל"ד ס"ק כ"ח שחקר על חקירת הש"ך אי מהני בשב מרשעו שיכול להעיד מה שראה ברשעתו או נקרא תחילתו בפסול שכ' וז"ל ולפענ"ד נראה בהיפך דמרדכי נתן שני טעמים למה בפיסול ממון לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות טעם א' משום דבידו לסלק עצמו בכל עת טעם ב' דאין זה פסול לכל אדם כמו קרובי' רק לזה שנוגע בממון עכ"ל

והנה לטעם הב' דשרשן של הדברי' דכיון דיכול להעיד לאחר כיון שנסתלק הרי הוא כאחר בפסול מחמת רשעות לא שייך האי טעמא דהרי פסול לכל עולם יותר מקרובי' דפסול רק לקרובי' וזה פסול לכל העולם עכ"ל הבין דכוונת המרדכי בתי' ב' דסילוק מהני להיות כמו עד לאיש אחר ונתקשה באמת הלא קרוב פסול רק לקרוביו והבין דבנוגע מהני סילוק דהוי רק פסול לאיש הזה בלבד ולא לשאר אדם כמו שמבואר מלשון שהעתקתי ובמכ"ת לאלף הכוונה מבואר כמ"ש דמרדכי מחלק אם ראוי להגיד שאר עדיות גם באיש הזה אז מהני סילוק אבל אם לאיש הזה פסול לכל עדות אז לא מהני סילוק אבל אם כשר לשאר בני אדם לא עלה על דעת המרדכי מעולם ולא ידעתי מה הי' לו לתומי' לפרש בדרך הזה

ובנתי בדברי התומי' ס"ק הנ"ל וראיתי שנתקשה בתי' הראשון של המרדכי דאם יש בידו לסלק לא פוסל את העד הגם שתחילתו בפסלות ונתקשה הגאון א"כ למה פסול אם הי' יודע לו עדות משנעשה חתנו הא יכול לגרש את אשתו ואשה מתגרשת בע"כ והניח כמעט בקו' יעו"ש ובמכ"ת שם איירי דחותן יודע עדות לחתנו ואטו יש ביד החותן שחתנו יגרש בתו אבל בהיפך אם החתן יודע עדות לחותנו דילמא באמת כשר יען שבידו לגרש אשתו בע"כ כמו שבארתי למעלה באר היטב והוא פלא על גאון ישראל כמותו איך לא הביט על זה

המונף מכל מה שכתבתי דלתי' השני ודאי בעל באשתו גרושה לא הוי עד הגם שמסולק אח"כ מנכסי' כמו שכתבתי לעיל

שלישית דנימא עכ"פ הוא עשה הודאת בע"ד שהיא גנבה כלי' מאיש וחייב להחזיר מטעם הודאה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וצ"ע אך לסתור הטעם הזה צריך אני להרחיב בשורש א' אשר לא ראיתי עד עתה מי שעמד עליו לחקרו ולבארו וזה החלי בעז"ה

נסתפקתי מי שמעיד ונודע שהוא קרוב ולא מקבלי' העדות מי נימא אם יש בו בעדות חוב לעצמו מקבלי' העדות עכ"פ לחובתו דהודאת בע"ד כמאה עדי' דמי ועשה עכ"פ הודאת בע"ד או נימא הכי כוון הוא לעשות הודאת בע"ד הוא כוון להעיד ובשלומא אם הי' מקבלי' העדות אז נאמן גם לחובתו אבל כיון שאין מקבלי' עדות מפי קרוב וא"כ גם לענין חובתו לא מקבלי' העדות לעשות ממנו הודאת בע"ד וצע"ג

ונלע"ד לבאר דהנה דעת הנמ"י דנוגע נאמן לחובתו הובא בש"ך סי' ל"ז סק"א אבל דעת הרא"ש בתשובה דנוגע אינו נאמן לחובתו כמו שאינו נאמן לזכותו עיי' כלל ו' סי' כ' וסיים וז"ל ועדים מפורעי מס בעלי דבר הן דאינן יכולי' להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל חלקם יכולי' לוותר בהודאתם עכ"ל ויש לדקדק למה כתב חלקם יכולי' לוותר בהודאתם ולא כתב חלקם מוותר בהודאתם דהא המעשה הי' שכבר העידו העדות וא"כ הלא עשו כבר הודאת בע"ד וא"כ למה השיב הרא"ש שיכולי' לוותר ולא כתב הלכה למעשה חלקם מוותר בהודאתם וצע"ג מזה נגלה יען דלשיטתו הוי נוגע כמו קרוב כמו שקרוב אינו עד לחובתו כמו לזכותו ה"ה נוגע אינו נאמן בתורת עד לחובתו כמו לזכותו וא"כ הנך עדים דבאו להיות עדים בדבר ובתוך העדות עשו לעצמן חוב ואנו לא מקבלי' דבורם לעדות א"כ אין אנו יכולי' לעשות מעדות אשר לא נקבל לעדות הודאת בע"ד לענין שלא יכול לחזור בו כמו שהוכיח הנמ"י בריש ב"מ דאל"כ הוי כל הודאה מתנה יעו"ש כי נעימי' דבריו דזה דוקא אם בא לעשות הודאה או שבא להגיד עדות ובתוך עדות יש ג"כ לחובתו ונתקבל העדות מהני גם הודאת בע"ד אבל אם בא להעיד ואנו אין מקבלי' עדותו לא נוכל לעשות בע"כ