מחנה חיים חלק א רעז

וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמי' לההיא דאמרי' במס' מכות א"מ רובע יציל הורג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר והני לאו עדים נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולים מקרי עכ"ל והשמ"ק הקשה עליו הלא מבואר בגמ' בסנהדרין דאין אדם קרוב אפל ממונו והוי עד על ממונו יעו"ש שהניח בקו' וצע"ג

ואמרתי במקום אחר ליישב בעזה"י דבודאי אם אדם מעיד להוציא ממון מרשו' אחר ולהכניס לרשותו אז מסתבר שאין על אדם אשר מעיד על ממון חבירו כדי להכניס לרשותו שם עד דהלא הוא זכות לפני עצמו והוי בעל דבר ולא עד זה שרמז הש"מ וז"ל דכיון דמטי לי' הכאה מיני' לאו בר עדו' הוא כלל עכ"ל דמי שמעיד לטובת עצמו לא מקבל שם עד כלל דאין אדם מעיד לעצמו לצורכו לטובתו ולהנאתו אבל אם אדם מעיד להזיק ממון שלו אז לא הוי בעל דבר דנימא שאין עליו שם עד רק הוי עד פסול כמו אם אחיו יעיד על ממונו וכל זה שם בא עכ"פ להעיד נגד ממונו אבל אם מסלק עצמו מממונו ומעיד דשדה זה של לוי כאלו לא מפסיד לעצמו כלום שהוא עוקר שם עצמו מן הממון כאלו לא הי' מעולם שלו וגם אין מעיד להנאתו ולצורכו אז השכל מחייב דגם הרא"ש והראב"ד מודי' לנמ"י בנאמן לחובתו בתורת עדות ודברי הנמ"י אם מודה דלוי הוא דנאמן לחובתו עם נידן דרא"ש בסנהדרי' בשורי נרבע רחוקי' זה מזה כנלענ"ד וקצרתי מאוד ועיי' בשמ"ק בד"ה אלא הבדל בין מחילת אחריות ובין סילוק בגזילה יען שבסילוק מודה שלא נתחייב באחריו' גזילה זו מעולם ודו"ק: סוף דבר הכל נשמע שלדעתי אין אדם חולק על דין דנמ"י דאדם הוי עד לחובתו אבל דוקא אם אין עדותו מפורש לעשות חוב לעצמנו אבל אם מפורש שכל העדות לעשות חוב לעצמו כמו בנידן בתשו' הרא"ש אז סובר הרא"ש דאינו נאמן אפי' לחובתו וה"ה בנידן שאלתינו יכול המנדב לטעון קיימ"ל כרוב הפוסקי' שאדם נאמן לחובתו ואולי גם הרא"ש מודה בנידן דידן דאין מפורש בו שמדבר לטובת עצמו דמשכחת דדי במעות הנ"ל אשר בידו עם צירוף מאה שיין אשר התנדב האיש ועוד דכאן הגם אם אינם נאמני' הנך שנים שהתנדב רק מאה שיין עכ"פ אין כאן עדים שהתנדב מאה כסף וא"כ הוי רק מודה במקצת שאיש הפודה טוען שהלוה בעבורו מאה כסף והוא טוען מאה שיין וחייב רק שבועה וא"כ יכול להיות שבכל אופן יהי' להם חוב זה וכל נאמנותם רק לפטור משבועה ונאמנים כנלענ"ד להלכה ולא למעשה

סימן ע"ט שאלה מעשה באחד שנגגבו לו כמה תכשיטי' של זהב וכסף ואחר רוב ימים גירש שכנו את אשתו ואחר הגירושי' העיד הבעל עם עוד אחד שגרושה הנ"ל גנבה כל הכלים הנ"ל והמה ברשותה רק כל זמן שהיתה אשתו לא רצו לגלות הדבר הבעל לא רצה בעבור חרפתו והעד אמר חשבתי שאני ע"א ולא אהי' מהימן אבל עכשיו העידו יחד ובכל זאת לא רצתה להשיב מרצונה ואמרה להביא שני עדי' חוץ מבעל' אשר גירש אותה ובין כך חלתה הגרושה וזכרה את הרע אשר עשתה לבעלה כי הציקתהו וכתבה כל נכסי' לבעלה הגרוש כי יראה מפני אימת הדין ובקשה מחילה ממנו ומתה ובא האיש אשר נגנבו ממנו כל הכלים ותבע אותם מבעל הגרוש כי הוא הי' העד בדבר והשיב האיש הבא עלי עדים כשרים אז אשיב אותם אליך אבל בלא זה לא אשיב אותם כי היא טענה בחיי' שלא תקבל אותי לעדות ונשארו הכלים שלה ועכשיו גם אני לא אתן לך בלי עדים כשרי' כי אמת דברה שהגדתי בעבור שנאה והנגזל צועק ככרוכי' וקובל לפני יודעי דת ודין להציל העשוק מעושקו

תשובה לכאורה נראה פשוט מג' טעמים דהוא צריך להשיב הכלים (א) דבעל באשתו לא מקבל שם עד כלל דהיא כגופו כמבואר בסנהדרין דף י' פלוני זנה עם אשתי ונחשב כבעל דבר ולא שייך לומר דתחילתו בפסלות וסופו בכשרות פסול להעיד דזה דוקא אם קיבל שם עד אבל בעל באשתו לא הוי עד כלל דמהאי טעמא ביאר הש"מ בב"ב דף מ"ג מהני סילוק בנוגע דמתחילה הוי בעל דבר ולא מקבל שם עד ולא שייך לומר שגם אחר הסילוק לא יועיל עדותו דתחילתו הוי בפסלו' יעו"ש ומכ"ש בעל באשתו דהיא כגופו ואחר הגירושין דנפרד עבותות אהבה הוא עלי' עד כשר וכיון שהגיד אז שוב אינו חוזר ומגיד שהעיד לשנאתה וק"ל (ב) הלא בכל נגיעת ממון כשר תחילתו בפסלות וסופו בכשרות כמבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ג סעיף ט"ו וביאר בסמ"ע הטעם יען דיש בידו לסלק הנגיעה ולא מקבל כלל שם עדות פסול וה"ה בעל באשתו דבידו לגרש בע"כ של אשה וא"כ הוי בידו לסלק הפסול ואולי יען שיש בזה"ז חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ לא נקרא עוד שיש בידו לסלק (ג) הלא הוא עכ"פ הודה לפני השופט שהיא גנבה אותן כלי' ועשה הודאת בע"ד ונאמן אפי' יותר מעדים מכ"ש שהוא בעצמו לא יוכל לחזור כך עלה בדעתי לפום רהיטא

וכאשר ירדתי בעומק הלכה ראיתי שהדין עם האיש שלא צריך להחזיר הכלי' וצריך אני לברר לסתור הנך ג' טעמים שכתבתי ואסדר הדברים זה אחר זה בעזה"י

ראשית מה שנראה לכאורה דהוי עד מעלי' דכל זמן שהוא הי' בעלה הי' אשתו כגופו ונקרא בעל דבר ולא עד ולא נקרא תחילתו בפסלות כמו דנוגע לא הוי עד רק בע"ד

ונלע"ד דבעל שמעיד על אשתו הגרושה בעדות אשר ראה קודם הגירושין נקרא עד פסול ואעתיק דברי השמ"ק שנתקשה מאי מהני סילוק העדים הא הוי תחילתו בפסלות וסופו בכשרות שפסול ותי' וז"ל ולשון אחר פירשו דלגבי ממון לא מקרי תחילתו בפסלות דכיון דמטי לי' הנאה מיני' לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דאחיל עלי' שם עד והו"ל תחילתו וסופו בכשרות וההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמי' לההיא דאמרי' במס' מכות אלא מעתה רובע יציל הרוג יציל ומשני במקיימי דבר הכתו' מדבר והני לאו עדי' נינהו אבל בפסול אחר עדים פסולי' מקרי עכ"ל הזהב

ולכאורה קשה לי במה שכתב שמתחילה הוי בעל דבר ועכשיו אחר הסילוק נעשה עד וז"ל והשתא הוא דאחיל עליו שם עד עכ"ל הלא כל הטעם דתחילתו בפסלות לא מהני משום דכתיב והוא עד או ראה או ידע בשעת ראי' צריך להיות נעשה עד עיי' רשב"ם בב"ב דף קכ"ח ע"א ד"ה בפסלות וז"ל כלומר כל שתחילתו בפסלות שעת ראיית העדות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא הי' ראוי' לעדות זו וקרא כתיב והוא עד או ראה דבשעת ראיית העדות יהי' ראוי' לעדות זו עכ"ל וא"כ כאן בשעת ראיית המעשה הי' בעל דבר ולא הי' ראוי' להיות עד איך נעשה הוא עד אחר הסילוק הלא אז ליכא מעשה והתורה אמרה בשעת ראיית המעשה צריך הוא ראוי להיו' עד וא"כ איך נעשה עכשיו עד הלא ליכא עכשיו ראיית המעשה וצע"ג

אמנם יש לתרץ דבודאי אם העד ראה מתנה או הלואה או שמע הודאה או דבר עבירה אשר הוא עד על מעשה או דיבור אשר נעשה ברגע ולאחר הזמן כלה ועבר אותו מעשה או דיבור אז הוא פסול אם כא נעשה עד מיד אבל אם הי' בשעת מעשה פסול להעיד הגם שנתכשר אח"כ לא מהני דהא הגדה עדות ע"כ צריך להיו' על המעשה אשר ראה או שמע אז כאשר הי' פסול ולא קיבל שם עד דלא הי' אז ראוי' להגדה [ולולי דמסתפינא