מחנה חיים חלק א רעה

אשר יפעול שם איסור על החפץ וממילא יופקע ממנו שם ממון נאמני' כגון אם הבעלי' אומרי' שור שלנו נרבע היינו שנעשה בו מעשה תועבה וע"י מעשה זו יאסר השור בהנאה ואיסור הנאה אין לו דמים נמצא ע"י עדות' יפסידו ממונם אבל אין כאן הוצאת ממון מרשות לרשות שב"ד יוציא ממון מרשות אחד ויכניסו לרשות שני לזה גם בעלי' הווין עדים דהלא אם הבעלים יאמרו יין שלנו נתנסך נאמני' הגם שיפסידו עי"ז ממונם אפ"ה בעלים נאמנים בתורת עדות ולא בתורת שיוכלו להפסיד ממונם כי אז יהי' רק שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא] דהא אין כאן הוצאת ממון מרשות לרשות רק יש כאן השתנות לעשות וממון אינו ממון ואחר שנאמין העדות שאסור בהנאה ג"כ לא נפקע שם בעלים מאיסור הנאה עיי' ריטב"א בזה רק שם ממון נפקע וה"ה בשורי נרבע מספרי' הבעלי' שבשורם נעשה מעשה תועבה עי"ז יהי' נגמר שורם ויאסר בהנאה ויפסידו ממונם אבל לא נפקע שם בעלי' ממנו הגם שנאסר בהנאה והגם שתורה מבקש עלי' על מיתת השור כמו על מיתת בעלים על זה אמרי' אין אדם קרוב נגד ממונו והוי עד מעלי' להעיד על ממונו והבן אבל אם אנו דנין להוצי' ממון מרשו' זה ולהכניס לרשות אחר אבל גוף החפץ לא ישתנה ולא ילך להפסד רק יהי' נשאר ממון רק העדות יפעול להוציא בכח ב"ד ממון מרשות זה ולהכניס ברשות אחר כמו שבעלי' יה' נאמנים להעיד על ממונם אשר הוא ברשותם עד עתה שהוא של חבירו והב"ד יפסוק שהוא של חבירו ע"י עדות בעלים אז אין בעלי' עדים כלל בין לזכות ובין לחוב דהא הם מבקשי' שיופסק מממונם שם בעלים ועל זה צריך עדות מאחרים אשר יעידו לפני הב"ד דזה הוא עדות נגד ממונם וא"כ אין ראי' משורי נרבע דבעלים נאמני' דהוא עדות על ממונם אבל כאן בנידן דתשו' הרא"ש הוי עדות נגד ממונם והבן והארכתי בשורש הנ"ל בחדושי בע"א נאמן על הערת הש"ך בסק"ג בסי' קכ"ז איך ע"א נאמן באיסורי' הא מפסיד לבעלי' מעון ואין עת האסף פה

ואוסיף נופך בשלומא בשורי נרבע הא לענין דנאסר לגבי מזבח הוי רק איסורי' וע"א וה"ה בעלים נאמן באיסורי' וכיון שנאמן על המעשה הי' הב"ד דן אותו שור ויגמרו דינו ונאסר ע"י פי הב"ד ונמצא דהוא אינו מעיד חובתו דאלו שחטו אותו קודם גמר דין מותר הבשר רק הב"ד עושי' לו חוב ע"י דבורו אבל אם החוב נגמר מיד בעדותו עפ"י עצמו מנ"ל דיכול להיות עד לחובתו כמו בנידן דרא"ש אז מסתבר דאין אדם נאמן לחובתו ומכ"ש אם עדותו מפורש לעשות חוב לעצמו כמו שבארתי ודו"ק

ובזה אבוא היום אל העיון לברר כשמלה גם דעת הנמ"י והש"ך אשר סברו שאדם הוי עד לחובתו והתומים נתקשה מאד (א) איך הבין הנמ"י דאדם הוי עד לחובתו א"כ אדם עצמו הי' נאמן לסקול שורו לולי דהוי מודה בקנס ולתוס' עכ"פ בצירוף עד אחר נאמן ואלו יבוא משה ויגיד עדות על שור אהרן אחיו אינו נאמן דלא יומתו כתיב ואיך יובן דבר זה בשכל הוא בעצמו אינו קרוב לממונו ואחיו הוי קרוב לממון שלו והוא פלא גדול (ב) איך העלה הגמ' בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו יעו"ש דף י' וקשה הכי בעל השור לא הוי קרוב לגבי ממונו כמו אחיו של בעל השור וצע"ג (ג) לשיטת הש"ך ודעמי' הוי הטעם דנוגע דחיישי' דמשקר אבל לולי כן הי' נוגע נאמן כיון שאומר אמת וקרוב אינו נאמן אפילו אומר אמת כנודע דפסול קרובי' הוי גזה"כ אפי' אומר אמת וצע"ג

אמנם נ"ל שכפי מה שהערותי יובן הדבר לאשורו בעזה"י ואקדים דברי הנמ"י בסוגי' דף מ"ג מאי מהני אם מסלקי בי תרי מן אנשי העיר הא הוי תחילתו בפסלו' וסופו בכשרות דלא מהני העדות כמו בב"ב דף קכ"ח וסי' וז"ל ותי' הרמב"ן שלא נאמר תחילתו בפסלות אלא במי שהי' קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' אבל כאן שעכשיו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהי' קרובו בשעת ראי' שהרי ממון אחרי' הוא ולא שלו ולאחרי' הוא מעיד כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהי' פסול לו בשעת ראי' אבל הי' פסול לזה בשעת ראי' מעיד באותו עדות לאחרי' שהרי תחילתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהי' יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר ע"כ ונ"ל שהרב ז"ל סובר דלא אזלי' אלא בתר גברא משום דהאי דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו הוא ועל עצמו מעיד ואם נסתלק וממנו לאחרים הוא דמעיד דלא שייך גבי ממון למימר שיהי' בו פסול לעדות שלעולם יש לממון בעלי' הילכך כשנסתלק מממון לגבי אדם שהממון שלו כשר הוא לו וכן לגבי הממון לא שייך למימר בי' פסול עכ"ל הכוונה באיסורי' דע"א נאמן הגם שבא הפסד לבעלים יען דהוא מעיד על החפץ דיין הזה אסור בהנאה ולא מזכיר בו שם בעלים רק מעיד שנפסק מהחפץ שם ממון דה"ה על הפקר יוכל להיות עד כזה כמו אם הי' היין הפקר ג"כ יוכל להעיד שנתנסך דעיקר עדותו רק על החפץ אבל אם לא נשתנה גוף החפץ מממון לאינו ממון רק רוצה להוציא ממון מרשות לרשות אז צריך הגדה על האיש אשר עד עתה הי' החפץ ברשות שלו וע"ז כאמר לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת דהא צריך להזכיר שתכלית עדותו להוציא ממון מרשות לרשות כמו אם מעיד לכל עון היינו לחייב איש במיתה או במלקות שקאי העדות על האיש ה"ה לכל חטאת זה ממון שחייב האיש חטאת שמעיד עליו על האיש שיוצא ממון מרשות לרשות נמצא דאם עדי' מעידי' על ממון עיקר עדותם על הבעלים ולא לצורך החפץ והארכתי בזה בסוגי' דע"א נאמן באיסורין לבאר שבעבור זה אם אמר ראיתי אביכם שהטמין מעות בשדה ואמר של מעשר נאמן אבל אם אמר שהטמין בבית אינו נאמן שבשדה הוא מעיד על ממון שבידו ליטלו ולא צריך להזכיר שם בעלי' אבל בבית שיש על המעון שם בעלי' אז הוי עדות על האיש ועיי"ש בר"ן בשם רמב"ן והבן

ולפ"ז מה נמרצו אמרי יושר של חכז"ל בודאי אם הבעלי' אומרי' שורי נרבע א"כ הוא מעיד על ממון שלו א"כ אין כאן עוד איש אשר עליו יהי' פעולת העדות והוי כאלו יאמרו עדות על שור הפקר שאין כאן איש אשר עליו יפעול העדות רק אם הממון קרוב אצל אדם א"כ אין עד על קרובו אבל כיון שממון אינו קרוב של אדם א"כ הוא עד כשר על הממון לבד מבלי שיעיד על איש ונאמן ע"א בממון במקום שאינו מעיד גם על גברא אבל אם בא אחיו של בעל השור להעיד שורו נרבע אז גזרה התורה יבוא בעל השיר ויעמוד על שורו ואין מקבלין עדות שלא לפני בעל הממון וא"כ הוי העדות על האיש שעדי' מעידי' עליו ששורו נרבע וא"כ כיון שהעדות על הגוף והוא הוי האח של בעל השור ואין מקבלין עדותו קרוב הוא לגופו דנחשב כאלו מעיד על גופו שחייב מיתה כך אם מעיד עליו ששורו חייב מיתה ודו"ק כי הם דברי' קלורין לעינים בעזה"י

וראיתי בנתיבות המשפט סי' ל"ז שישב על מדוכא זו אשר העיר התומי' איך יהי' הבעל דבר נאמן ואחיו אינו נאמן על שורו ותי' דמכח שני טעמי' צריך עדי' על הריגת השור (א) דהוי גזה"כ דצריך שני עדים על הריגת השור הגם אם לא יהי' בו הפסד ממון (ב) יען דע"י הרביעה יופסד לבעליו הממון צריך שני עדים כמו על כל הוצאת ממון ואדם אינו קרוב אצל ממונו ונאמן וה"ה אח של בעל השור מכח הטעם דהוא גזה"כ דצריך ב' עדי' אבל הלא יש ג"כ הפסד ממון רק הבעלי' נאמני' להפסיד ממונם אבל אח של בעל השור דאין בידו להפסיד ממון אחיו ומכח