מחנה חיים חלק א רעג

ידעו היטב סך העולה לפדיון איש נתנו לו כתב בטחון שאם יעלו ההוצאות יותר אז כל א' מן המתנדבים יוסיף כפי ערך אשר נתן עכשיו למשל אם יעשו הוצאות על מאה זהובים יותר מאשר יש בידו אז כל א' יוסיף כפי הערך אשר נתן עתה מי שנתן מאה יוסיף אז עשרה זהובים ומי שנתן חמישי' יוסיף אז חמשה ומי שנתן עשרה יוסיף אז זהוב א' אך תנאי הותנה ביניהם שלא יה' א' ערב בעד חבירו רק הוא יחוש לאסוף את המעות אשר התנדבו ואם יבוא אצל א' להפסד שלא יהי' ראוי לגבות יהי' הפסידו עליו [על איש אשר עומד בראש לפדות את הבחור הנ"ל והאיש גמר מצוה זאת ופדה את בחור הנ"ל וכאשר בא לגבות חובותיו ותבע מאיש מאה כסף אמר לו אני נדרתי מאה שיין ולא כסף והביא עדי' מן הנודרי' לפדיון שבפירש אמר מאה שיין וא"כ חסר מן החשבון וצריכי' להוסיף כל אחד וא' כפי ערך אשר נדר ורבים מן המתנדבי' אומרי' שאינם מאמיני' לאנשים ההם אשר מעידי' שאיש הזה כדר במעות שיין יען שהם נוגעי' בדבר והעדים צועקים הלא בעדות שלנו אנו עושי' הפסד לעצמינו כמו לכם למה לא תאמינו לנו ובא המעשה לפני לדעת אם העדות של שני המתנדבים עדות מעלי' או לא

תשובה לכאורה הדבר פשוט דנאמני' והוא הלכה פשוטה בח"מ סי' ל"ז סעיף ו' אם טען א' מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחבירו נאמן בע"א לחייב שבועה את חבירו ולפטור משבועה את שכנגדם ואם שני שותפים העידו חובתם נאמני' לחייב את חביריהם עכ"ל וכ' הסמ"ע בס"ק י"ט וז"ל פי' או לפטור והיינו כשאין לאותו המעיד הנאה במה שיתחייב חבירו או יפטור וכן כתב המחבר בב"י במס"ח עיין שם עד כאן לשונו הרי מבואר דשותף נאמן להעיד על חבירו אם אין מגיע לו הנאה ובאורים סעיף קטן ט"ו ביאר דלאו דוקא כפי' הסמ"ע בסעיף קטן ח"י דאינו שותף בדבר הזה אלא אפי' הוי שותף בדבר הזה ואין מגיע לו מעדותו שום הנאה נאמן להעיד על שותפו יעו"ש וא"כ בנידן שאלתינו שאין מגיע לעדים הנ"ל שום הנאה בעדותם נהפוך הוא שמפסידי' לעצמם שצריכי' לשלם אותו הוספה כסי ערך הנתינה אשר נדרו מכבר וגם אינם ערבי' זה בעד זה לשתדלן בפדות אלא כל הפסד עליו רק אם היו מגידי' שנדר האיש מאה זהובים כסף אז היו נוגעי' לטובתם שלא יצרכו להוסיף על מה שנדרו וא"כ עכשיו שאמרו לחובתם נאמני' דכבר מבואר בסי' ל"ז בש"ך סק"א דנוגע נאמן לחובתו וז"ל מ"מ אין זה עיקר דנוגע לאו כקרוב הוא דהא קרוב פסול להעיד אפי' לחובה ונוגע כשר להעיד לחובה וכן מוכח לקמן בסוף סעיף י"ז בהג"ה ובכמה דוכתא וכ"כ הנמ"י פ' חז"ה להדיא אהא דאמרינן התם כיון דאסהיד דלוי הוא היכי מצי מפיק לה וז"ל שמעי' מהא דאמרי' כיון דאסהיד דפסול נוגע בעדות אינו כפסול קורבה דאלו קרוב אינו מעיד כלל בין לזכות ובין לחובתו אבל מאן דאית לי' צד נגיעת עדות כל שהוא מעיד בענין דלא מטי לי' שום הנאה מקבלין עדותו וכשר הרנב"ר ז"ל עכ"ל ועיין בסמ"ע סק"א וא"כ בנידן שאלתינו שאמרו לחובתם לא הוון נוגעי' ונאמנים ודו"ק

אמנם ראיתי למ"ל פט"ו מה' עדות שרמז לתשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ' שחולק בדבר וסובר שאינו נאמן אפי' לחובתו וראיתי להעתיק תשו' הרא"ש הנ"ל וז"ל ועדי' שפורעי' המס בעלי דבר הם דאינן יכולי' להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות והפסול פסול לכל חלקם יכולי' לוותר בהודאתם עכ"ל והתפלא עליו שמסתברא דלחובתו נאמן יעו"ש ולכאורה יפלא יותר איך יפרנס הסוגי' ראי' הנמ"י מגמ' שאמרו כיון דאסהיד דלוי היכא מצי מפיק דמוכח דנוגע נאמן לחובתו וצע"ג

ונראה דהבדל גדול יש בין נידן שבא לפני הרא"ש ובין האי אם מסהיד דלוי הוא ואבאר בעזה"י דיש ב' אופנים אשר יוכל אדם להעיד לחובתו (א) אם בעדותו אשר מעיד לחובתו אנו יודעי' שפועל לעצמו חוב הגם שלא זוכרהו על שפתיו בעדותו כגון בנידן דסוגי' שראובן גזל השדה משמעון ומכרה ללוי ויהודה מערער אם בא שמעון שהוא הנגזל באמת ומעיד דלוי הוא השדה אם כן במה ששמעון מעיד עדות שהשדה הוא של לוי עשה חוב לעצמו שלא יוכל עוד לבא בעדים שראובן גזל השדה ממנו אבל בגוף העדות אין בו זכר שרוצה חוב לעצמו דלשון העדות הוא שמעיד ששדה זו של לוי ואם אמת עדותו שהוא של לוי א"כ אינו עושה חוב לעצמו רק אפי' אם יודעי' שעדותו אינו אמת כגון ששמענו מעידי' שראובן גזל ממנו השדה אעפ"כ לא יוכל להוציא השדה דממילא נעשה הודאת בע"ד בזה שהעיד דשדה דלוי הוא והודאת בע"ד הוי יותר ממאה עדים דמי יכחיש שלא הי' עיקר העדות לעשות הודאת בע"ד שהי' משכחת עדות זו עצמו בלי לעשות חוב לעצמו כגון אם לא הי' שדה זו גזולה ויהי' כל כח עדות שלו רק נגד יהודה והבן

(ב) כגון שאדם מעיד עדות בב"ד כנגד ממונו דעו לא שפלוני לבד חייב השטר הזה אלא גם אני חייב במקצת או אני מעיד ששורי נרבע ומחויב סקילה וכדומה לזה שמעיד החוב לעצמו והוא עיקר עדותו והודיע החוב או גם שיש לו עוד כוונה אחרת עכ"פ החוב נזכר בפירש בתוך העדות שמעיד דבר אשר בו עושה חוב לעצמו באופן כזה יש הודאת בע"ד בנגלה שמעיד לחובתו וכמו בנידן דרא"ש בתשובה שהשר הטיל מס על היהודים סכום ידוע ויש על אותו עדה ידועה לשלם כך וכך להשר ובמשא הזה הוכנסו כל היהודים הנמצאי' בתוך העדה והשר לא ישאל מי ומי הנותנים או לדעת מספר האנשים אשר יכולי' ליתן הוא יטול חלקו ועל היהודי' המחשבי' כפי ראות עינם מאין יבוא ביחד סך הנ"ל וא"כ בתוך העדות שאיש פלוני נפטר מקהל ממס נזכר בתוך העדות חוב לעצמן דכיון שחסר כאן איש אחד אשר יעזור למלאות הסכום א"כ ע"כ שארי יהודי' צריכי' ליתן יותר א"כ נזכר החוב בתוך העדות שמעיד לעשות חוב לעצמו בממונו

ולפ"ז סובר הרא"ש בודאי אם בגוף העדות אשר העד אומר בדברי' ליכא חוב לעצמו דהוא עדות מפורש לאיש אחר ולא נשמע קול עדות לחוב לעצמו אז הוי עדות מעלי' כגון אם מעיד שדה זו של לוי שלא העיד חוב לעצמו דאטו יש הכרח אם הוא מעיד ששדה זה של לוי שגזולה ממנו ועושה כאן חוב לעצמו דהלא יוכל להיות עדות זה בלי לעשות חוב לעצמו רק יהי' לכו לחוש אולי עדותו אין אמת והוא מכוון בעדות זאת רק שיהודה לא יוציא השדה מיד לוי ויחזיר הוא עליו אז אמרי' כיון שאמר של לוי הוא נעשה ממילא הודאת בע"ד ולא יוכל לתבוע עוד וגוף עדותו על לוי הוא עדות טוב שלא מפורש בו שמעיד חוב לעצמו אבל בנידן הרא"ש בפרעון המס כיון שעדים אומרי' שקהל פטרוהו לאיש פלוני לפרוע המס א"כ ע"כ שאר בני הקהילה יפרעו כל המס לאדון המדינה א"כ גוף אמירת העדות הוי לעשות חוב לעצמו ולשאר בני הקהילה אז שפיר פסק הרא"ש כמו שאין אדם עד לחפש לעצמו זכות ה"ה אינו עד לעשות לעצמו חוב רק חלקם יכולי' לוותר בתורת הודאת בע"ד ולא בתורת עדות ודוק

ואוסיף נופך בשלומא אם אומר שדה זה של לוי א"כ הוא עוקר בעדותו ואומר שהוא קנין של לוי ואינו עושה חוב לעצמו דהא הוא מגלה ואומר שאינו שלו אבל בנידן תשו' הרא"ש העדי' אומרי' שקהל פטרוהו אבל מתחילה הי' מחויב לעזור בפרעון המס א"כ מודי' שהמה היו בעלי דברי' כי כל איש אשר פורע המס הוא בעל דבר משר