מחנה חיים חלק א רע

ומצאתי מרגליות בש"מ בב"מ דף ג' בד"ה אמרי התם מ"ט וז"ל פי' כוונת התי' הזה בלשון כך הוא דהתם אין לפועלי' ולחנוני תביעה זה עם זה ואינם מתעצמין כלל אלא כ"א מהם תובע שלו מבע"הב בודאי וכ"א מהן ברי אצלו והוא שמא והוא פשע בעצמו להאמין לכ"א מהן ובדין הוא שיטול כ"א מהן ממונו בלא שבועה כאומר ענה לי בידך והלה אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אלא דרבנן הוא דתקון דלישתבעו הריטב"א ז"ל עכ"ל הרי מבואר כש"ך ומרומז בו הרבה ממה שרמזתי וק"ל

ואוסיף נופך דלפמש"ל דחזקת חנוני הוי חזקה בפני עצמה חזקה סברית יען דדרכו להקיף לבעה"ב חזקה לא מרע אומנתו כמו חזקת הסופר לכתוב ס"ת לשמה ועיי' ש"ש שמעתא ו' שביאר בסופר כן יעו"ש כי מתוק וה"ה כאן יש חזקת שע"ש בחנוני מכח סברא בודאי לק"ו קו' התומים ודו"ק

וטרם שאכלא שפתי אביא עוד אחת אשר ראיתי פלא על התומי' שם שהביא דעת תוס' בכתובות דף פ"ז ד"ה ישבע דמדינא בין פועלי' ובין חנוני לא יטלו אפי' בשבועה והקשה הגאון הנ"ל תינח אי ברי ושמא לאו ברי עדיף אבל אי ברי ושמא ברי עדיף א"כ קשה בין החנוני ובין הפועלי' יטלו מן הדין בלא שבועה ותי' דדומה ללקח לר"ע כמו לר"ט בגזל שחידשו התוס' לר"ט מניח גזילה ומסתלק יען דיש לגזלן ברי שלא חייב אלא מנה אחת וא"כ בחנוני דדומה ללקח מחמשה בני אדם גם ר"ע מודה דיש לבעה"ב ברי שלא חייב אלא או לחנוני או לפועלים יעו"ש והוא דבר פלא בעיני בשלומא הן בגזל או בלקח מחמשה בני אדם לא נכנס אלא בחיוב אחד ולאדם אחד וא"כ אם יאמר לו אחד מחמשה התובעי' מה לי ברשעי ארץ שתובעי' לך בחנם אני איני מכיר אותם ושלם לי אז משיב לו בעה"ב אם אין אתה מכיר אותם גם אני אין מכיר אותך הגם שאני חייב דמי מקחי מה לך בזה שאני חייב לאחרי' עכ"פ איני יודע אם נתחייבתי לך כמו שבארתי בתחילת התשוב' אבל בפועל וחנוני שבע"הב נכנס בבטח בחיוב לפועל דהא עבד לי' עבידתא כמ"ש בבע"הת וגם נכנס בבטח בחיוב השליח דהא צוה לו ליתן וחזקה שע"ש וא"כ טוען הפועל לבע"הב במה אתה יוצא מחזקת חיוב נגדי בטענת חנוני ואני איני מכיר אותו ואיני מאמין לו שהוא רמאי הכי יוכל בע"הב להשיב לפועל א"כ גם אני איני מכיר בך זה שקר מוחלט דהא נכנס בחיוב כנגדו דעשה לו עבודתו וכן יטעון החנוני שלם לי כי נכנסת בחיוב אצלי במה אתה יוצא מחיוב שלך בטענת פועלי' המה רמאי' אני איני מכירם הכי יוכל בע"הב להשיב שלא מכיר החנוני הלא צוה עליו ליתן לפועליו ודו"ק

המורם לנידן שאלתינו אם אין כאן יורש רק האדון אשר יורש בן אחיו ואין עליו רק תשלום אחד אז סמכי' על חזקה שע"ש של חזקת החנוני וברי שלו כשיטת הרמב"ם אשר הוצאתי לאור וכשיטת הש"ך ובעה"ת והרז"ה כי השגות התומי' בארתי בעזה"י דלא קשים על הש"ך

ואוסיף עוד שגם הרמ"ה וסיעתו מודי' בנידן שאלתינו דבשלומא אם הפועלי' טענו דלא קבלו א"כ יש ספק אי התחיל השליח לעשות שליחותו כלל והו"ל הבע"הב כאיני יודע אם הלויתני ולא נכנס בחיוב אצל חנוני אבל בנידן שאלתינו שגם בן אחיו שהוא הפועל הודה שהקיף לו החנוני וגם בעה"ב מודה שבגדי בן אחיו הם מאשר הקיף החנוני לבן אחיו שהוא פועלו רק אנו מסופקי' על הסכום כמה לקח בן אחיו אז בודאי נאמן החנוני דהא אין לו עליו אלא תשלום אחד וק"ל

שוב התבוננתי נהפוך הוא כאן אף הש"ך מודה דכאן אין לחנוני חזקה המסייעת בשלומא אם הפועלים אומרי' לא קבלנו כלל אז יש לחנוני חזקה מסייעת דבודאי הי' נותן מכח חזקה שע"ש אבל כאן שפועל טוען שלקח בסך מועט וחנוני טוען דלקח יותר אז לא שייך חזקה דהא בודאי עשה השליחות רק דלא ידענו כמה חפץ הפועל ועיי' בש"ך ס"ק כ"ב ודו"ק ומעתה אם הכחשה שלא בב"ד הוי הכחשה לכ"ע מחויב החנוני שבועה כמבואר בסי' צ"א בש"ך ס"ק ל' ואי הכחשה שלא בב"ד לא הוי הכחשה אז לכ"ע אפי' להרמ"ה אין צריך שבועה כאשר הסביר הסמ"ע בס"ק כ"ב ועיי"ש בתומי' סק"י כיון שבעה"ב האמין לפועל ולא נתן קצבה כמה יתן לו החנוני מהכ"ת הי' לו לפועל ליתנו בעדים וה"ה לנידן שאלתינו שלא נתן העושר קצבה לסוחר כמה יתן לבן אחיו ודו"ק ועיי' בספר נתיבו' המשפט סי' צ"א ס"ק כ"ב בחדושים להצדיק לשון רמ"א משמע למחבר אפי' מכחישי' אין צריך החנוני לשבע יען שאין כאן אלא תשלומין של אחד וק"ל

סוף דבר הכל נשמע בעובדא דידן אם אדוניו הוא היורש אותו ושכר פעולה אתו יותר מאשר החנוני תובע ובעה"ב צוה ליתן לפועל בן אחיו ככל אשר יתאוה ויחמוד בלבו והכחשת הפועל בן אחיו לא הי' לא לפני ב"ד ולא לפני עדים רק לפני אדונו לבדו ורגלים לדבר יש שהאמת עם החנוני שנתן מהסחורה לכלתו או להמיועד להיו' חמיו דהא הסחורה אשר לו בבית אדוניו לא עולה לסכום אשר הודה בעצמו ומעולם לא הי' מריבה בין בעה"ב לחנוני שתובע יותר מאשר חייב לו אז פטור החנוני משבועה דהא אינו משלם משלו רק שע"י תביעת החנוני לא יוכל לירש הרבה ודו"ק כנלענ"ד

סימן ע"ז שאלה במעש' שאיש בא לגור בכפר ודר איזה שנים וקנה מקום בבה"כנ לקנין עולם ואחר רוב שנים בא עליו עליל' שהוא ממדינ' אחרת ואין לו רשות לעכב פה ועמד וברח לנפשו וחביריו פגעו בו בדרך וסיפר להם מה שעבר על נפשו וכאשר באו אל ביתם ספרו כי אמר הבורח וי לחסרון כיס שלעולם לא יהנה ממקום בה"כנ אשר קנה ועמד צורבא מרבנן והחזיק בו שקונ' את המקום מדין יאוש ואח"כ בא איש אחד אשר הלוה לו מעות בשטר ותבע את המקום בעד חובו כי כעת כבר הגיע זמן פרעון ורצה להחזיק באותו מקום בה"כנ לפרעון חובו וטען הצורבא מרבנן אני קניתי ביאוש ושניהם עבדי ה' ולא ירצו לילך בערכאות ושאלו לדעת דין מדת של תורה

תשובה לכאורה הדבר פשוט דהדין עם הבעל חוב משני טעמים (א) דהלכה מבואר בש"ע ח"מ סי' שע"א שקרקע אינה נגזלת ולא מהני יאוש בקרקע דלעולם היא בחזקת בעלי' ועיי' בראב"ד פ"ט מגזיל' דמהני גזיל' בעבדי' מדמהני בהם יאוש וממילא בקרקע דאינה נגזלת לא מהני בה יאוש (ב) כיון דקרקע משועבדת לבע"ח אז אין ביד הלוה כח למכור או ליתן במתנה או להפקיר הקרקע ויאוש מטעם הפקר נגעו בה ולא מהני יאוש להזיק לאחרי' וא"כ בנידן שאלתינו דיש תרתי למעליות' חדא דאין יאוש לקרקע ואת"ל יש יאוש לקרקע היינו אם אינה משועבדת לבע"ח אבל כאן לא מהני יאוש שלו וצורבא מרבנן צריך לשלם הבע"ח בדמי' כנלענ"ד

וכאשר ירדתי בעומק העיון ראיתי כי דין הנ"ל צריך התבוננת רב כי תלי' באשלי רברבי ואבאר בעזה"י כאשר עם לבבי לחקור על ב' טעמי' הנ"ל

א' הנה לכאור' דעת הרא"ש דמהני יאוש בקרקע רק סתמא לא מיאש וכן הוא דעת ירושלמי הובא בתוס' סוכה באריכות דף ל' בד"ה קרקע ועיי' בתו' פ' חזקת הבתים דף מ"ד וא"כ הוי ספיקא דדינא ויוכל המחזיק לומר קי"ל כהנך פוסקים והגם שבש"ע פסק דלא כותיהו היינו אם בעל השדה בעצמו תובע אבל כנגד הבע"ח אשר רוצה לזכו' בו יוכל הזוכ' לדחות אותו הבא ראי' דלא קניתי השדה