מחנה חיים חלק א רסח

לא הבטחתי שיוכל לסמוך עלי ואשמו בראשי ויען שלא הבטחתי לו לסמוך עלי בודאי לא יסמוך עלי ור"ש סובר מאחר שנתרצה לילך בשליחות בודאי ישמור הבטחתו ופי' רש"י בחולין דף י"ב וז"ל חזקה שליח עושה שליחותו כל השלוחין עושי שליחותן ומחזקי' לי' בכך מאחר שנתרצו בשליחותא עכ"ל אין הכוונה במלת כל השלוחין שהוא ודאי ולא רוב בלבד כמו שפי' הרא"ה כל המצויין אצל שחיטה מומחין הן יעו"ש דא"כ אין מובן איך נתהפך אח"כ לומר בד"ה אין חזקה וז"ל ספק עושה ספק אינו עושה עכ"ל מתחילה הוי ודאי יותר מרוב ואח"כ ספק השקול וגם מהכ"ת שיהי' כל השלוחי' הלא די אם יהי' רוב השלוחין עושי' שליחותן ונסמוך על הרוב והארכתי בזה בחדושי אבל הכוונה אמתיית לא די אם הבטיח השליח למשלח שיוכל לסמוך עליו והוא ישא עונו אז אין זה נוגע לדין חזקה כי כאן אנו דני' על כל השלוחים אפילו לא הבטיח למשלח שיעשה השליחו' שהמשלח יסמוך עליו רק כיון שקיבל להיו' שליח וכ"ת איך מחזיקי' לסמוך עליו באיסור ופי' ומחזקי' לי' בכך מאחר שנתרצו בשליחותא בודאי ישמור הבטחתו ובאמת פליג ר"נ וסובר דע"י שנתרצה הוי רק ספק ור"ש סובר דרוב אנשים שומרי' מה שנתרצו ולשיטת התוס' סובר ר"ש דוקא חזקה הנ"ל באופן שיראה השליח שאם יסמוך עליו המשלח יבוא לידי מכשול אז הגם שבבטח אין השליח עובר על לפני עור דהא לא אמר לו שיוכל לסמוך עליו עכ"פ כיון שעל ידו יכשל המשלח שהוא יאמין שיוכל לסמוך עלי אז השליח עושה באמת הפעולה שלא יבא על ידו תקלה ומכשול ובתוס' עירובין דף ל"ב ד"ה ר"ש כתבו וז"ל ואומר"י דמכל זה אין רא' דר"ש נמי לית לי' חשע"ש אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו עכ"ל ולא כתבו אלא במקום שיבא השליח לידי עבירה של לפני עור אלא ברור דמהכ"ת יעבור השליח על לפני עור הכי אמר לו שיאכל או ילך חוץ לגבולו הלא לא הבטיח לו שיוכל לסמוך עליו אלא כיון שעכ"פ אם יסמוך עליו המשלח יהי' מכשול למשלח עכ"פ אז הוא עושה שליחות שלא יגרום על ידו חטא ועון ודוק

אמנם אם אחד יבטיח לחבירו שינקר לו הגיד וימלח הבשר ויבשל לו כדי שיאכל מיד כאשר יבא אל ביתו והבטיח לו שיאכל ולא יחוש כי הוא יהי' ערב בדבר ואשמו יבא על ראשו אם יקרה לו עון בזה אז בודאי יש חזקה שע"ש דאורייתא מכס חזקת כשרות של השליח שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול דהא אמר שהמשלח יסמוך עליו ואפי' אם אירע לו אונס שלא הי' יכול לתקן הי' צריך להודיעו כי הבטיח וערב לו אז בודאי יש חזקה שע"ש מכח חזקת כשרות של השליח ועיי' נדה דף ט"ו כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ודו"ק

ולפ"ז הלא סתם בעה"ב אשר מצוה לחנוני ליתן לפועלים הוא כדי שלא יעבור בבל תלין ואם הוא אחר היום כדי שלא יעבור על לאו דלך ושוב ומחר אתן ועיי' בסמ"ע סי' של"ט ודרכו לקבל עליו החנוני ולפטור לבעה"ב ועיי' בטור סי' של"ט דאם לא קיבל החנוני בפירש לא נפטר הבעה"ב יעו"ש וא"כ הוי חזקת חנוני כאלו פטרו בפירש שיוכל לסמוך עליו שלא יעבור איסור כי הוא יפרע לפועלי' ובאופן זה לכ"ע יש חזקה שע"ש לודאי וק"ל אך לא שקטה דעתי כי הדין אם לא תבעו פועלים ליכא דין בל תלין ועושק וגזל או לך ושוב ליכא אם דעתו דבעה"ב לשלם וממילא לא נעשה כאלו הבטיח לו שיאכל הבשר שהבטיח לו בפירוש על האיסור ודברי התומי' שרצה לומר דיש כאן איסור למשלח משום עושק ש"ש או גזל הוא פלא הלא הבעה"ב לא מחשב לגזלם וגם בלא"ה פלא קו' התומי' כפי הבנתו יש כאן בחנוני שלא יבא המשלח לידי עבירה אבל שם בקידושין ליכא סרך איסור עביר' אם לא יעשה השליחו' כמו שבארו בתוס' בשם הר"י בעירובין דף ל"ב ובן אחי נ"י הקשה הלא יודע החנוני שבעה"ב יצרך לשלם לפועלים דבודאי ישבעו דהא באמת לא קבלו שכרם וצע"ג

אך בעיקר הבנת התומי' אני משתאה שחשב שחזקה שע"ש בחנוני פועל ודאי להיות אנן סהדי אפי' שנאמר שהוי קדושי' והוא פלא דא"כ למה צריך השיך לומר יען דיש חזקה שע"ש כנגד חזקת ממון אמרי' ברי ושמא ברי עדיף תיפוק לי' דמכח חזקה יש אנן סהדי ובעדי' ודאי מפקי' ממון אפי' כנגד ברי וצע"ג ועוד הלא אי אפי' חזקה שע"ש מהני בדאוריי' היינו אם השליח בעצמו לא יאמר שלא עשה אבל הוא בעצמו בודאי נאמן לומר לא עשיתי ועיי' רש"י בגיטין דף ס"ד עד שיאמר לא קדשתי לך שום אשה יעו"ש והארכתי בחקירה זו במק"א ובודאי אם באו השלוחי' ואמרו לא קדשנו לך נאמני' ואיך נאמר אנן סהדי שעשו שליחותם מכח חזקה שע"ש וצ"ע

ולדעתי הוי הך חזקה שע"ש רק חזקה דאתי מכח מנהג בני אדם שרוב השלוחי' עושי' כאשר התרצו לעשות אבל אנן סהדי הוי דוקא בדבר שהוא ודאי כמו אין אדם פורע חובו תוך זמנו או כדבר שהוא חזקה מגדר השכל או מכח הטבע אבל כאן שנבנה יען שנתרצה השליח לעשו' איך נהי' אנן סהדי שעשה דילמא עכשיו הוא רואה שיצמיח לו הפסד או נזכר שהמשלח עשה לו בימים ראשונים רעה וכדומה והש"ך טען רק זאת שיש כאן חשע"ש נגד חזקת ממון אז אנו מוציאי' ממון בברי כנגד שמא אבל שם בקדושי' יש כנגד חשע"ש חזקה שהעדי' מחויבי' ליתן וטרם שאבאר אעתיק דברי רשב"א בחדושיו שם וז"ל אי קסבר המלוה את חבירו בעדי' א"צ לפרעו בעדי' עדים ל"ל פי' דקס"ד דמקשה דכיון דחזקה שע"ש ועוד דאינהו אמרו פרענו ומהימנו יכול לוה למימר לי' בברי פרעתיך ונ"מ כששלח ע"י קרובי' דאינם נאמנים מחמת עדות נאמני' הם לסמוך עליהם ולטעון על ידם טענת ברי שפרעו ואהדר לי' כיון דלאו איהו אמר לו אנא פרעינהו ניהלך אלא ע"י שליח לאו ברי גמור הוא לומר על ידיהם פרעתיך אלא שאם כשרי' הם נאמני' הם מתורת עדות וכ' עוד בד"ה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים ומשתבע מלוה וא"ת עדי' אמאי צריכי' שבועה דאיהו לא ידע אי פרעינהו אי לא ומספק האיך הוא משביען ועוד חזקת שע"ש וי"ל כיון דחייבי' הם ליתן למלוה או ללוה ושניהם טועני' אותם ברי זה שלא נתנו וזה שלא החזירו מצרפין טענותיהם לטענת ברי וחייבי' לשבע היסת וא"ת ומלוה למה הוא נשבע והלא זה אומר לו הלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו כיון דעדי' נוגעין בעדותן הן יש לומר דה"נ כיון שזה ברי ששלח לו וחזקה שע"ש והעדים טועני' ברי שנתנו לו עושי' טענתו כברי ועוד שהוא נוטל עכ"ל מבואר מדבריו בהס"ד דגמ' סברו דחזקה שע"ש פועל להיות אנן סהדי שאפי' אם שלח ע"י קרובי' שאינם עדות אעפ"כ יכול הלוה לומר למלוה בברי שפרעתיך ומשני הגמ' דחשע"ש לא הוי כאנן סהדי דיכול הלוה לומר בברי גמור פרעתיך וחזקת חיוב שהוא ודאי טוב מחזקה שע"ש שאינה ודאית חוץ אם השלוחים אינם קרובים ונאמנים בתורת עדות אבל קשה לו לרשב"א עכ"פ יש כאן חשע"ש א"כ איך יכול המלוה להשביע אותם וחזקה מכריע לכל הפחו' שאין הלוה יוכל לטעון ברי כנגדם נהפוך הוא מכח החזק' שע"ש קרוב לודאי שנתנו ותי' דהלא השלוחין נכנסו בחזקת חיוב יתן כיון שקבלו המעות בא עליהם חיוב שצריכי' לעשות נתינה או ללוה או למלוה והמלוה והלוה שניהם טועני' ברי שלא קבלו וא"כ יש חזקת חיוב ליתן וברי כנגדם נמצא כנגד חזקה שע"ש יש חזקה שמחויבי' ליתן וברי יש שלא יצאו מחזקת חיוב ליתן והבן והקשה עכ"פ למה צריך המלוה לישבע הא העדי' הוי נוגעי' בעדותן וא"כ הוי לי' איני יודע אם פרעתיך ותי'