מחנה חיים חלק א רסב

נענה] וע"ז משביע המלוה באלה מי שהוא עד בהכמנה או ראה או ידע שהוא ראי' בלא ידיעה או ידיעה בלא ראי' וכי תשוב אם כן דהוא עד הוי בהכמנה דמכיר בטביעת עין דקלא נמצא דהוי מסוג ידיעה רק דבא לו הידיעה בשעת מעשה ויש ידיעה בלא ראי' דהוי גם כן ידיעה ברורה דשמע דהודה לו רק דלא הוי בשעת מעשה א"כ הי' לתורה להסמיך והוא עד או ידע או ראה דראית נתינת המעות ולא ידע על מה הוא גרוע משני האופנים הקודמים ולמה כתבה התורה או ראה בין שתי ידיעו' הנ"ל נ"ל דתור' רמזה כאן דהא דמהני הכמנה בט"ע דקלא הוא רק באופן דהי' ראוי לראות דעד אינו סומא שהי' יכול לראות וכל הראוי לבילה אין בילה מעכב דמהני הכרת הקול כמו הראי' אבל בסומא שאינו ראוי לראות לא מהני ט"ע דקלא כנלענ"ד להערה בעלמא בעזה"י ועיי' גיטין דף כ"ב ועיי' בב"ב דף קכ"ח וברשב"ם ודו"ק

המורם מזה דמשמע מלשון הקרא דמהני ט"ע דקלא אם אפשר לראות את המעשה אבל סומא אינו בר עדות הגם דמכיר בט"ע דקלא חוץ באיסורין כמו בשליחות הגט או לבעול אשתו דהוי רק נגד איסור דע"א נאמן לברר בדבר שבערוה וק"ל

ועמלי ראה אלקים ויוכח שהאיר עיני שמצאתי מרגליות טובה הרמב"ם כ' בפ"ט מה' עדות הל' י"ב וז"ל הסומי' אעפ"י שמכירין הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולי' מן התורה שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד והסומא בא' מעיניו כשר להעיד עכ"ל הזהב האיר עינים דוקא סומא שאין יכול לראות פסול להעיד על ט"ע דקלא אבל מי שראוי לראות מותר להעיד על ט"ע דקלא מן התורה דאל"כ למה לא מחדש דינו אפי' בפקח וגם שביאר שצריך העד להיות ראוי לראות והבן זה שישו בני מעי כי אקוה שמקום הניחו לי מן השמי' להתגדר בו

ולפ"ז אם שנים מחייבי' ממון או מיתה על טביעת עין דקלא עיי' בכ"מ שם בפ"ט הנ"ל מכ"ש דאחד מחייבו שבועה וק"ל

וחפשתי באמתחות אחרונים אם לא אמצא רמז לחקירה הנ"ל אם ט"ע דקלא מהני כמו ט"ע דפרצוף פנים ומצאתי את שאהבה נפשי שהכהן שדעתו יפה הוא הגאון קצו"ח בסי' פ"א עמד על החקירה אם מוציאין ממון ע"י עדים שעמדו בהכמנה והכירו את הקול והביא גמ' בסנהדרין דף ס"ו דאמרו כיצד מכמין על המסית מדליקין את הנר בבית הפנימי מושיבי' לו עדים בבית החיצון כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו וכ' רש"י וז"ל והן רואין אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצי חזי לי' לא מצי מסהדי עלי' לחיובי' קטלא אע"ג דשמעי לקלא דמצי למימר לא הואי אנא עכ"ל מזה מבואר דלא מהני ט"ע דקלא לקטלא וה"ה דלא מהני לממון וכן הביא שפר"ח והרמ"ה הוכיחו מכאן דלא יכול אדם להעיד רק על ראית פניו ולא על ט"ע דקלא יעו"ש בס"ק י"ג והנה דין הנ"ל גמ' מפורשת הובא ברמב"ם פ"ה מעכו"ם הל' ג' ולכאורה כפי מה שבארתי לעיל דעת הרמב"ם בעדו' דמהני ט"ע אם ראוי לראות יהי' נעלם מרמב"ם גמ' הנ"ל ויהי' סותר דבריו ממקום למקום וצע"ג

אמנם עפר אני תחת כפות רגליו דנ"ל הבנה אחרת בזה בודאי אם אחד מכיר קול חבירו זה רבות בשנים ובשעה שהוא שומע את קולו הגם שלא יראה גופו ידע מהקול שהוא קול חבירו הנקרא בשמו ראובן בן יעקב הוא נקרא ט"ע דקלא ומהני כמו ראות פרצופו ומהני אפילו לקטלא והוא הט"ע דקלא בחולין דף צ"ו שסומא מותר באשתו דכל איש מכיר קול אשתו שבשעה שישמע קולה הגם שלא יראנה ירגיש בקול שאשתו מדברת אבל בודאי אם אחד לא הכיר בקול חבירו רק ישמע כעת שהוא מדבר להסית לריעו ויבא לב"ד להעיד עליו יען שבעל הבית קרא אותו שיעמוד וישמע בבית החיצון איך ראובן בן יעקב יהי' עמו בלבד וידבר כדברי' האלה וע"ז יבא העד הלא אתה בלבד היית עם בעל הבית כי בעיני ראיתיך שיצאת מביתו ולא הי' עמו עוד איש ואני שמעתי שדברת כך וכך אז יכחיש מנ"ל שאני דברתי אליו הכי היית מכיר את קולי שידעת שאני דברתי וכי בשביל שלא ראית עוד איש שם תוכל אתה להעיד עלי התורה אמרה שעד צריך לראות או לדעת דבר שראה או ידע מן האיש אבל מהוכחה שלא הי' שם איש לא תוכל להעיד עלי כי מאלף אומדנות לא יהרג איש אולי בעל הבית שינה את קולו ולא הכרת בקול שהוא קול בעל הבית אשר אתה מכיר דעכ"פ קולי לא הכרת והגם אם העדים יאמרו הלא שמענו הקול כמו הקול אשר אתה דובר עתה מזה נדע שגם אז אתה דברת אין זה עדות שבשעת הסתה לא הכירו את הקול עיי' רשב"ם פ' יש נוחלין דף קכ"ח אבל ט"ע אשר מכיר מן הקול שהוא האיש אשר מדבר קטלי' נפש ורש"י לא כתב ואע"ג שמכיר את קולו אלא כ' ואע"ג דשמעי לקלא עכ"ל ששמע קול של המסית וקול בעל הבית הוא מכיר ולא הכיר בקול אשר שמע שיהי' קול בעה"ב מזה יש הוכחה שאיש הנכרי אשר נודע לו דיבר להסית בכל זאת יוכל להשיב לאו אנא הואי דאין אתם העדים מכירין קולי והבן זה ובאמת אם יהי' איש המסית אשר העדים מכירי' את קולו מכבר לא צריכי' לראותו והבן ומה שהביא שהפר"ח הוכיח דט"ע דקלא לא מהני רק באיסור ולא לקולא מכח דברי רש"י הנ"ל אין בידי לעיין אבל לפי דעתי לא דיבר יפה כנלענ"ד ברור בעזה"י

ומה שהביא הקצו"ח בשם הרמ"ה וז"ל ומהא שמעי' דלא יכולים העדים להעיד על דבריו של אדם אא"כ ראו אותו ושומעי' דבריו עכ"ל הכוונה כמ"ש הגם אם ידעו שלא הי' איש בבית זה רק הבעה"ב עם איש הזה שיצא בפני עדים היושבים בבית החיצון כיון שעכ"פ לא הכירו קולו צריכי' לראות אותו ולשמוע בקולו כי על אומדנות ליכא עדות וק"ל

ודע דיש לדקדק בדברי רש"י שכ' וז"ל דאי לא מצי חזי לי' לא מצי מסהדי עלי' עכ"ל תיבת מצי פלא בעיני כך הי' לו לכתוב דאי לא חזי לי' לא יוכלו להעיד דיוכל לומר לאו אנא הואי אבל מצי חזי לי' משמע כיון שיוכלו לראות די וצע"ג

ואולי כוונת רש"י הגם דלא חזי לי' לגופו של מסית בשעת הסתה רק ראה אותו מקודם כיון דעכ"פ הי' ראוי לראות בשעת הסתה די ועיי' בח"מ בא"ה סי' מ"ב על תשו' רשב"א סי' אלף קע"ט אם ראו האשה מקודם נתינת הקדושי' די אח"כ אם אמרה נתקדשה וק"ל

אמנם כל זה כתבתי לפי פירושי בדברי רש"י דלא הכי הקול מקודם אבל אם הפ' ברש"י כפי הבנת קצו"ח נ"ל ליישב בפשוט דבשלומא אם ראוי לראות אז אהני ט"ע דקלא אפי' למיתה אבל אם לא מצי חזי לי' אז אינו פועל ט"ע דקלא כמו שגיל' לנו הרמב"ם דבעד שיוכל לראות מהני ט"ע דקול אבל בסומא פסול לעדות הגם שמכיר בט"ע דקלא וה"ה אם יש מחיצה ביניהם שלא הי' יכול לראות לא מהני ט"ע דקלא אבל אם יוכל לראות אז בכל אופן מהני דלולי שנודע לו בודאי שמכיר היטב בקול הנ"ל הי' מציץ בין החרכים והסתכל בפרצופו עד שהכירו היטב כנלענ"ד בעזה"י

ופקחתי עיני וראיתי להגאון מליסא בנתיבות סי' פ"א שכ' לחלק בממון דמהני ידיעה מהני ט"ע דקלא ובנפשות דבעי' ראי' צריך דוקא ראי' ולא מהני ט"ע דקלא יעו"ש בס"ק ז' ולדעתי מוכח מד' רמב"ם דמהני אפי' בנפשו' ט"ע דקלא חוץ אם הי' סומא כנלענ"ד

ולולי דמסתפינא אמרתי דבר והוא דכל עד נעשה עד בשעה שרואה או שומע הדבר אשר מעיד עליו שאז