מחנה חיים חלק א רס

במעשיו שעושה לשם אב דאולי אין כאן אב למול ואף שבאמת חי ורוצה למול מ"מ אין זה מוכרח במעשיו כיון שיוכל להיות מצות מילה בלא אב וזה ישר בסברא עכ"ל אהובי תלמידי נ"י השתוממתי על המראה הלא שגית ברואה אטו ניכר בכרי מי הוא הבעלים או בפסח אני כתבתי שם כיון שלא צריך רק גילוי דעת שזה אשת ראובן או גילוי דעת שזה הכרי של ראובן אז לא מהני רק בשליחת בעלים אבל במציאה הלא באמת אין למשלח כח יותר מאשר יש לשליח יעו"ש וכאן עכ"פ אם יש גילוי שיש לבן אב אז ניכר בו כח משלח אבל אתה דברת ואצדיק דברך שבכל הני אם אין הוא שליח נשאר הדבר כמו שהי' האשה אשת איש והכרי נובל אבל כאן עכ"פ נימול ובכל זאת אינו נוגע למה שחדשתי וק"ל

(ב) ראיתי במכתבך שיצאת לדון על הקושי' שלי בספרי דף מ"ז איך אשה עושה שליח קבלה הא אין בשליחות הנ"ל מעשה וכפי הסברא של הקצו"ח בסי' קפ"ב בסברת תוס' רי"ד אין שליחות רק בפעולה אבל אין גוף השליח כגוף המשלח וצע"ג ויצאת לחלק כי סברת תוס' רי"ד הוא דהתורה חדשה שכח שליחות הוא רק הוספת כח למשלח אבל אי צריך השליחות על אבר מסוים להיות פיו כפיו ואוזן כאוזן וראש כראש וכדומה שם אין שליחות ובזה בתרומה וגט ופסח צריך רק כח המשלח אבל להיות נקרא שתפילין מונחי' על הראש או על היד וישיבת ראשו ורובו בסוכה או פיו באכילה שיהי' אבר השליח כמשלח שם לא שייך שליחות ובזה הארכת לחדש חדושים הרבה

אהובי תלמידי נ"י אין רצוני לפלפל עמך כי נתינת תרומה הוא רק או בפיו או נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והוא תלי' רק במחשבה ועי' סברא נפלאה בשג"א בסוגי' דטבילת כלים וגם לא אחקור על כתיבת הגט שצריך דוקא יד ימנית עיי' בפלפול ב"ש בסי' קכ"ג סק"ד כי הדבר אשר חדשת לא נכון בעיני לא בסברא ולא בגמ' כי השליחו' הוא רק מסירת הכח שלוחו של אדם כמותו וכיון שהגוף כמותו יכול לפעול ותוס' רי"ד צריך לחדש דבר בעיקר השליחות כפי הבנת קצו"ח בסי' קפ"ב הוי החילוק דרק בפעולה שייך שליחות ולא על מידי דממילא שעל פעולת הנחת תפילין שייך שליחות אבל מקום הנחת תפילין שהוא הראש צריך להיות מן המשלח ע"ש כי מתוק מאד ובסימן שפ"ב חוקר בו כוונה אחרת שאם ניכר בו המשלח או נשאר דבר למשלח אז יש שליחות אבל אם לא ישאר דבר למשלח לא שייך בו שליחות וה"ה במילה וכיסוי דם לא שייך שליחו' יעו"ש ודבריו בסימן קפ"ב לסימן שפ"ב סותרי' זה את זה וצע"ג אבל לומר שכח שליח הוי כמשלח וידו לא הוי כיד המשלח הוא דבר אשר לא נכנס באזני ולא שמיע לי וגם מן הגמ' אוכיח ואערכה לעיניך שלא דברת על נכון (א) הלא בנדרים יש פלוגתא אי יש שליחות על הפרה ואפילו מאן דסובר דאין שליחות הוא מדכתיב אשר יפירנו משמע הא לאו קרא אז בודאי יש שליחות וקשה הא שאין אוזן כאוזן ופיו כפיו הוא סברא חיצונה שאין שליחות ודו"ק (ב) הא בגמ' נדרים חקרו אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ורצה הגמ' לפשוט ממתני' הנודר הנאה מקריבין עליו קינין חטאות ואשמות והנה מבואר דבחטאת צריך זריקה באצבע דוקא עיי' רמב"ם פ"ה מה' מעשה קרבנות הל' ט' וקשה איך רצה הגמ' לפשוט מכאן דשלוחי שמים תיפוק לי' איך אפשר בכל חטאת שיקרב כהן הא באבר ידוע ליכא שליחות וע"כ דשלוחי שמים או הכל צריכי' דעת חוץ ממחוסרי כפרה ואיך שכח המקשה שמוכרח דין דהכל צריכי' דעת חוץ ממח"כפ מכל חטאות דעלמא אלא ע"כ דיש שליחות אפי' על אבר ידוע ודוק (ג) הא איסור שבועה הוא ע"י כלי מיוחד דכתיב לבטא בשפתים וכבר הוכיח הגאון נב"י ח"כ ביו"ד סי' ס"ז דשבועה ע"י שליח יען דמצינו תנאי בשבועה וכל דבר שאי אפשר ע"י שליח אי אפשר להטיל בו תנאי יעו"ש ראה בעיניך שאפי' על אבר מסוים יש שליחות ודו"ק (ד) ועוד בירושלמי פרק איש מקדש בהתחלה יליף מקרא ואם המיר ימיר הוא ולא שלוחו יעו"ש וקשה הא תמורה תלי' רק בפה כמבואר בגמ' עקימת שפתיו הוי המעשה ולולי הקרא הי' יכול להמיר ע"י שליח וק"ל (ה) עוד אביא לך ראי' מבכורים דשליח אינו קורא דכתיב אשר נתת לי ד' עי' בילקוט בשם ספרי והנה קריאת הפרשה צריך דוקא בפה בלה"ק דכתיב כאן וענית ובלוים וענו הלוים מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק ושני דינים הובאו להלכה ברמב"ם ה' בכורים בפ"ה הל' י' מבאר שדוק' בלה"ק ובפ"ד הל' ז' ממעט ששליח מדכתיב אשר נתת לי יעו"ש הרי מבואר שלולי קרא הי' יכול לעשות שליח על הקריאה שיהי' פי השליח כפי המשלח ודוק ומכאן דצריך קרא למעט שליח בקריאה יש לי חקירה על הר"ן ורמב"ן בב"ב דסברו דעל מילי ליכא שליחות הא חזינן דלולי קרא הי' שליח מביא וקורא וצ"ע ויש ליישב יען דיש כאן גם מעשה הבאת הבכורים דוגמת סברת הר"י מדריו"ש בטבעת קידושי' וק"ל

ומ"ש מן הרמב"ן בתורה פ' ויקרא ד"ה ואיך שכתב וז"ל ולא ידעתי א"כ למה הכתיב הכתוב בכל שאר סמיכות את ידו ואולי להוציא ממנו מה שדרשו ידו ולא יד שלוחו כי שמא הי' במשמע ידיו להביא את שתיהן ולא כמעט בו השליח אבל עכשיו שהסמיכ' בשתי ידים לא כתב לשון יחיד אלא למעט שלוחו אעפ"י ששלוחו כמותו לא נדון כן בסמיכו' ובת"כ וסמך אהרן את שתי ידיו מלמד שהסמיכה בשתי ידים בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים עכ"ל ויצאת לדון דא"כ דרק יען דצריך שתי ידיו וכתב לשון יחיד ידו ילפי' דלא מהני שליחות א"כ משמע אי הי' כתיב ידיו הי' בסברא חיצונה דמהני שליחות כמו בגט דכתיב ונתן בידה ומהני שליחות וא"כ קשה לשון הרמב"ן שמא הי' במשמע להביא את שתיהן תיפוק לי' דסברא חיצונה הו ששליח של אדם כמותו וצ"ע ועוד קשה שכתב ולא נמעט בו השליח הלא נהפוך הוא שהי' לו לומר ומרבי' שליח עכ"ד השתוממתי עליך איך היית בשעה זו כוונת דברי הרמב"ן כך הוא דהנה תיבת ידו דרשי' ולא שלוחו עיי' מנחות דף צ"ג כי אות וי"ו הוא כינוי כמו בנו בתו ביתו עבדו שמורה הוי"ו שהוא קנין שלו ובאמת אי הי' כתיב ידיו יש ג"כ במשמע ידיו ולא ידי שלוחו כמו בניו ביתיו עבדיו שמורה הוי"ו ג"כ כינוי הקנין ולא ידים של השליח אך כל זה אם דרשי' שהי' ראוי לכתוב וסמך יד עליו וכתיב ידו ע"כ למעט יד שלוחו כמו דדרשי' בחליצה וחלצה נעלו מעל רגלו רגלו ולא רגל שלוחו עיי' רא"ש יבמות דף ק"ה שאין בחליצה תנאי דאי אפשר בשליח ועיי' רש"י כתובות דף ע"ד והבן ולולי דכתיב נעל נעל ריבה הי' דרשי' נעלו שלו עיין יבמות דף ק"ג ע"ב א"כ ה"ה אם הי' כתוב וסמך ידיו ג"כ ממועט שליח דאל"כ הי' ראוי וסמך ידים עליו אבל הרמב"ן רוצה לומר דהגמ' לא דרש מן הוי"ו יען דכתיב ידו ולא כתיב יד דדרך הלשון לכתוב ידיו דהא הקרא קאי על הבעלים רק יען דדין הוא שצריך שתי ידים ותורה כותב לשון יחיד מזה נגלה דתורה מבקשת למעט שליח אבל אי הי' כתוב ידיו לא הי' דרשי' הוי"ו שיהי' דוקא ידיו שהמה קנין שלו וזה שכ' הרמב"ן שמא הי' במשמע שידיו בא רק להורות להביא את שתיהן שיהי' סמיכה בשתי ידים ולא בא גם למעט שלוחו הגם שבאמת אפי' אי כתיב ידיו יש ג"כ במשמע ולא ידי שלוחו כי הוי"ו מורה על ידיו של גופו אבל שמא הי' מקום לטעות שידיו לא ממעט שלוחו וגם מן ידו לא ממעטי' שליח יען דכתיב ידו ולא כתיב יד דאורחא דקרא הוא לכתוב כאן ידו רק יען דבאמת צריך שתי ידים וכתיב לשון יחיד מזה ממעטי' שליח והבן זה ועי' מנחות דף הנ"ל