מחנה חיים חלק א רנח

ביש להן סוף מביא ראי' לאיסור אבל אין לו סוף הוא סברא חיצונה וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י דנ"ל דבר חדש מאוד אם הגם שר"י חידש שדי בשיעור שתי שעות שהוא זמן שתצא נפשו דלא כר"מ שסובר שיוכל אדם לשהות תחת המים יום או יומים עיי' רש"י הוא דוקא אם לא הגבי' הראש בנתים למעלה מן המים שאז יצא נפשו בב' שעות אבל אם מגבי' ראשו למעלה לפעמי' אז מודה ר"י לר"מ שיוכל אדם לשהות במים יום או יומים כי אז כאשר יגבי' ראשו למעלה מן המים ושואף רוח חדש ויוכל לשהות עוד שתי שעות תחת המים ומה שאמרו בגמ' בעומד ורואה מד' רוחותיו לא די אם נדע ע"י שומרי' סביבות המים שלא עלה מן המים ליבשה בתוך שתי שעות אלא צריך דוקא שעמד ורואה שבתוך ב' שעות לא הגבי' ראשו למעלה אבל בזה שידענו שלא עלה ליבשה לא די כי יש לחוש שנשאר במים יום או יומים והגבי' לפעמי' ראשו למעלה ואח"כ עלה ליבשה והבן

והנה לכאורה נפלא בעיני לר"י דסובר דאין אדם יכול לשהות במים רק ב' שעות כמבואר בגמ' במעשה דר"ח א"כ למה אוסר במים שאין להם סוף אפי' אם הי' בני אדם עומדי' על מהלך ב' שעות וראו שבכל מהלך ב' שעות לא יצא אדם מן המים וא"כ ע"כ שוות האיש בתוך המים בתוך ב' שעות וצע"ג

אמנם לק"מ דחיישי' שמא גל השפלו אותו בתוך חצי שעה כמה פרסאות בודאי אם הוא ישוט יש לדעת כמה יוכל אדם לשוט בזמן ב' שעות למשל עשר פרסאות אבל אם גל הוליכו בתוך המים אז הוא מובל בחצי שעה כ' פרסאות וא"כ יש חשש שמא יצא למרחוק והבן

ולפ"ז ומה דאמרי' בנים שאין להם סוף אם נשאת לא תצא זה דוקא אם ראינו שבתוך מהלך ב' שעות לא יצא ולפמ"ש שלא נשא את ראשו למעלה ולא נשאר רק חשש שמא גל נשאו או מחילה של דגים וכדומ' אז אמרי' בדיעבד לא תצא אבל בודאי לר"מ שיוכל אדם לחיות תחת המים יום או יומים אז בודאי חיישי' שהוא שט תחת המים למרחוק ויצא ואפי' נשאת תצא וזה רמז המתני' לר"מ דאוסר במים שיש להם סוף דסובר שיוכל לחיות במים ה"ה דבמים שאין להם סוף אשתו אסורה לא די שלא תנשא אלא אפי' בדיעבד אסורה אבל לר"י דמתיר במים שיש להם סוף אם שהה בשיעור יציאת נפש אז הביא מעשה דרק לא תנשא לכתחיל' אבל בדיעבד לא תצא וק"ל

וז"ל הרמב"ם פי"ג מגירושי' הל' ט"ז ואם נפל למים מקובצי' כגון בור ומערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעידי' עליו שמת ומשיאין את אשתו עכ"ל ולכאורה תיבת ולא עלה הוא דבר שפתים כיון ששהה שיעור שתצא נפשו ע"כ הוא מת ולא עלה דאי עלה פשיטא שלא יעידו שמת ועיי' בכ"מ בהל' ך' שפי' ולא עלה היינו שהמתין שיעור שתצא נפשו אבל כאן דכתיב בפי' ששהה שיעור הנ"ל א"כ מאי הכוונה בתיבו' ולא עלה והוא פלא גדול

ולפמ"ש נכון מאד דהכוונה דוקא ולא עלה שלא הגבי' עצמו אפי' תוך המים באמצע הנהר בראשו למעלה דאלו עלה למעלה אז שאף רוח ויוכל לחיות עוד שיעור שתצא נפשו הוא ב' שעות עיי' ריב"ש בזה ולקמן במים שאל"ס שהוי הדין אם נשאת לא תצא היינו דגל השפילוהו הוי מיעוט שאינו מצוי אבל אם הגבי' עצמו בראש למעלה חיישי' מה"ת שיצא למרחוק ולכך הקפיד שלא ראהו עלה והבן

סימן ע"ג שפע רב ורוב הצלחות לראש תלמידי החביב לי כבוד הרבני האברך החריף ובקי אבן טוב ממשפחה יקרה בישראל כמוהר"ר עמרם נ"י בלום

מכתבך הנעים לי הגיע לידי בין כסא לעשור אשר לא יוכל אז לצאת הלבלר בקולמסו ואחרתי עד עתה ומה אנחמך על אבידתך רק אברכך ד' יבנה ביתך במהרה בזיוג שני באשת חיל ובכל אשר תפנה יצליח ד' דרכך ותעלה מעלה מעלה

ועתה באתי אודות דברי תורה אשר הבאת לאות אהבה על שקידתך בספרי פ"ח והגעת בשרביט שכלך על חקירה חדשה אשר חדשתי בענין שליחות בסוגי' דתופס לבע"ח ופתשגן הדברים דהתורה לא חידשה שליחות רק במקום שיש למשלח כח ומבלעדם לא יכון המעשה בארץ כגון בגט ופסח ותרומה שאם לא עושה הפועל המעשה בתורת שליחו' לא נשאר לו כח לפעול הפעול' אבל במציאה שיוכל לזכות במציאה לעצמו ואין למשלח זכות בחפץ יותר מאשר יש לשליח אז אין כאן דין שליחות כלל ועל זה פקחת עיניך שמיושב בזה שיטת או"ז ביו"ד סי' רס"ד שלא יוכל האב לעשות שליח למול בנו והד"מ התפלא מאי שנא מכל תורה כולה דיוכל אדם לעשות שליח ולפי סברא שלי נכון כיון דאם השליח מל בלי שליחת האב רק מרצון עצמו מל את בן חבירו מהנו מעשיו וא"כ אינו מוכח מתוך מעשיו שעושה בשליחות ואז לא חידשה התורה שליחות כלל וכיון שהרמ"א ותב"ש חולקי' על או"ז הנ"ל א"כ מוכח דלא שמיע להו סברא שלי עד כאן דבריך בקוצר

אהובי תלמידי נ"י אשעשע עמך בענין הנ"ל להודיעך אשר כמוס עמדי בענין הנ"ל אבל לא ארחיב דבורי לגלות לך הכל אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי הזמן בוגד בי וזה החלי בעזה"י

(א) ביבמות דף כ"ד מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן זכה וכן הובא בש"ע א"ע סי' קס"א יש לחקור אי צריך הקטן לשלם לגדול עשרה זהובים על שחטף ממנו המצוה כמו בכיסוי הדם שיש לשוחט קדימה מי שמכסה בלא רצונו צריך לשלם עשרה בדמים וכן מי שחוטף מהאב מצות מילה צריך לשלם י' זהובים יען שהתורה זיכתה לשוחט במצות כיסוי וכן לאב במצות מילה בראשונה וה"ה ביבום דילפינן שם בגמ' מן פסוק הבכור אשר תלד שמצוה בגדול ואפילו כשבע שלא לייבם אין השבועה חלה עיי' בש"ע סי' קס"א הגם שיש כאן אח קטן וע"כ דמצוה בגדול וא"כ השכל גוזר שישלם לו עשרה זהובי' אך א"כ למה נקנו המשנה אם קדם הקטן זכה ואם הי' הדין שצריך לשלם לאח הגדול על שחטף המצוה שלו איך שייך זכה דמשמע זריז ונשכר דוגמא בחולין דף פ"ב ע"א שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני זכה ואמרו בגמ' זריז ונשכר ועיי' ביו"ד בט"ז סי' ט"ז ובש"ך ובתב"ש יעו"ש וא"כ משמע שזכה במצות יבום ולא צריך לשלם וא"כ קשה מאי שנא ממילה וכיסוי דם וצע"ג

אמנם אחר העיון היטב נ"ל לחדש סברא אחת הגם דבמילה וכיסוי או בהריגת שור של א"ה או ברכת המזון או בעלית התורה תחת כהן אם הוא דאורייתא עיי' מג"א סי' ר"א דלא כש"ך ח"מ סי' שפ"ב חייב לשלם לו עשרה זהובים מכל מקום במצות יבום פטור אח הקטן מלשלם והוא הדבר בשלומא בכיסוי הדם שהוא זכות מצוה מעצמו יען דשחט העוף זכתה לו התורה במצוה אבל אם לא כסה הטילה התורה מצוה הנ"ל על כל איש ישראל וכן במילה יש קדימה לאב יען שהוא שותף להקב"ה ביצירת בנו הנולד שהוא כחו ואונו ויש לו קדימה בעצמו במצות מילה רק אם לא ירצה למול או שלא נשאר בחיים נשארה המצוה של מילה על כל ישראל וכן בהריגת שור הנאה לבעלים אשר השור ממון שלהם יש הזכי' בעצם ובראשונה רק אם לא יהרג אותו יש המצוה על כל ישראל וכן בברכת המזון יש הזכי' של כוס הברכה בעצמו לאורח עפ"י הדין לברך הבעה"ב או לכהן אשר יש לו בעצם יען שהוא כהן