מחנה חיים חלק א כה

עצמו בפעולה אשר אז הקב"ה מטיל עליו החיוב אז בודאי כיון שגוף החוב בא מהקב"ה וגם יש בידו להכניס עצמו בזה שהקב"ה יחייב אותו במצוה הנ"ל זה נקרא תדיר דאטו נאמר דמצות מעשרות ג"כ לא יחשב לתדיר יען דיש בידו שלא להכניס התבואה בדרך פתח שיתחייב במעשר דעכ"פ אם מכניס דרך פתח הקב"ה מטיל עליו החיוב] הגם שהי' ג"כ בידו שלא יבוא עליו החיוב אין זה ריעות' לגרוע מעלת המצוה כי אז לא בא החיוב בעולם אבל בנדרי' ונדבות הגם שבא החיוב בעולם לא בא מפי ד' אשר התורה הטילה על האדם עיקר החיוב רק הוא אסר איסור בנפשו והקב"ה צוה שיעשה מה שפצו שפתיו ולכן אין למצוה הנ"ל מעלת תדיר אבל אם ע"י פעולת אדם הקב"ה מטיל החוב זה נקרא תדיר ולכן כיון דהוא אינו מקבל בלבישת טלית חיוב ציצית רק התורה הטילה עליו המצוה הוי תדיר דאורייתא הגם שהי' בידו שלא ללבוש בגד בת ד' כנפות ולא יחול עליו החיוב כנלע"ד ברור בסברא בעז"ה כי עם הנמ"י נמוקו עמו והבן

וראי' לזה מגמר' בזבחים דף צ"א דרצה הגמרא לפשוט מדברכת היין קודמת לברכת היום ש"מ דתדיר קוד' ומשני הגמ' דשבת אהנאי ג"כ לברכת היין וקשה איך ס"ד דמקשן דתדיר כזה שהוא מצוי יוקדם לברכת שבת שהוא חוב וצע"ג אלא יען דברכת המזון טעון כוס ועיי' פסחים ק"ה דיש מ"ד דסובר אפי' ברהמ"ז של יחיד טעון כוס אבל של שלשה בודאי טעון כוס והגם שלא הי מוכרח לאכול אבל עכ"פ כיון שאכל מחויב במזומן שלא ברצון עצמו רק ממילא בא החיוב אז מה שבידו להכניס עצמו ע"י מעשה שיבא עליו החיוב ממילא נקרא תדיר ודו"ק והגם שהוא דרבנן וקידוש היום דאורייתא יבואר אי"ה במקומ"א

ובזה יופתח לי שערי אורה להבין עומק תלמוד ירושלמי הנה בנזיר דף מ"ז במשנה במת מצוה שפגע כה"ג ונזיר סובר ר"א יטמא כה"ג ורבנן סוברי' יטמא נזיר ר"א סובר יטמא כה"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ורבנן סוברי' יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם ובירושלמי רפ"ז וז"ל הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם זו תורה וזו אינו תורה ר"ה בשם ר"י אתי' דר"א כב"ש דב"ש אומרי' תדיר ומקודש תדיר קודם כן ר"א אומר תדיר ומקודש תדיר קודם עכ"ל ולכאורה נפלא בעיני להבין הלא מבואר בזבחים דף צ"א דאם אנו דנין לדחות מקודש או לאחר מקודש בעבור תדיר הוא דוקא בתדיר שהוא חוב אבל לא במצוי שלא נקרא כלל תדיר והוא סברא פשוטה כאשר כראה מלשון הגמ' מצוי קאמרת תדיר קמבעי' לן מצוי לא קמבעי' לן לשון זה מורה שמקשן הי' טועה שהי' מדמה מצוי לתדיר כמובן ואיך יאמר תלמוד ירושלמי שנזיר הוי תדיר ותדיר עדיף ממקודש הלא הוא כנגד סברא החיצונה וצ"ע

ונלע"ד ליישב והוא דכבר נודע דפליגי אבות עולם אי איסורי נזיר הוא איסור נפשי' על חפצים או שאוסר החפצים עליו אבל הרמהרי"ט מכריע לעצמו שיטה אחרת שהנזיר הוא מזיר עצמו להיות נזיר אחיו ואז הטילה התורה עליו להיות אסור ביין ובטומאה ובגילוח ושלשתן הווין איסורי תורה אשר התורה מטילה עליו החיוב ששלש אלה לא יעשה לו הובאו דבריו בתשובת אבני מילואים סי' ט"ו יעו"ש ועי' ברא"ש בפירושו בנדרים דף ב' ע"ב וק"ל

ולפ"ז יש לברר אי נזיר הוי תדיר או לא הנה לכאורה איסור נזיר הוי תדיר כנגד כהונה מלבד שכהונה רק בשבט אחד וחירות בכל י"ב שבטים רק בלא"ה הוי תדיר באיכות דכהונה אינו נוהג גם בבני אהרן רק בזכרים ולא בנקבות ואיסור נזיר נוהג בנקבות כמו בזכרים אבל בשלומא אם אין הנזיר אוסר עצמו ביין בטומאה ובתגלחת רק הוא מבקש להיות מיר אחיו והקב"ה מטיל עליו איסורי' הנ"ל אז מעלת איסוריו נחשב למעלת תדיר שהוא הכניס עצמו בחיוב שם תואר נזיר ואח"כ הטילה התורה עליו החיובין כמו בטלית הוא לובש בגד בד' כנפות והתורה מטיל עליו המצות ציצית אבל אי הנזיר אוסר עצמו ביין בטומאה ובתגלחת אז דומה לשלמים שאין כאן חיוב מן הקב"ה רק הוא אוסר על עצמו שלשה דברים והכל בא מפיו ואין לאיסורו מעלת תדיר כמו בשלמים דנקרא מצוי ולא תדיר כמובן

ועתה אבוא לבאר דהמקשן בירושלמי הבין דכוונת רבנן דכהן הוי קדושת עולם הכוונה שאיסור כהונה על כל ימי חייו והוקשה לו נזיר מרחם מאי איכא למימר והשיב לו דיש כאן כוונה אחרת שקדושת כהן היא קדושת עולם אשר מפי הקב"ה מצווה להיות באיסורי כהונה ולא בא על פי רצונו רק הקב"ה עליו הטיל שיהי' זרע אהרן בקדושת כהני' אבל קדושת נזיר היא בא כרצונו מפי עצמו כפי אשר מקבל עליו סתמא לשלשים יום ואם מפרש לעולם הוא לעולם ומה שאוסר ומקדש עצמו על פיו ולא מחיוב התורה אינו דומם לקדושה שבאה מפי התורה ור"א פליג וסובר דאין נזיר אוסר עצמו ביין בטומאה ובתגלחת רק הוא מתאר עצמו בתאר נזיר ואז הקב"ה אוסר עליו וא"כ הוי קדושת נזיר כמו קדושת כהן שבאה מפי התורה אך הגם שקדושת נזיר הוי ג"כ קדושת עולם ויהי' ניחא בנזיר מרחם והלא ר"א אומר יטמא כהן אפי' אם הנזיר אינו נזיר אלא לשלשים יום ואז יקשה שפיר הלא הכהן הוי קדושת עולם ונזיר רק קדושת זמן והוי קדושת הכהן מקודש יותר משל הנזיר ע"ז אמר ר"ה כיון דעכ"פ קדושת נזירות באה עפ"י התורה ולא מעצמו אז הוי נזיר תדיר שכן נוהג אפי' בנקיבות ותדיר ומקודש תדיר קודם כנלע"ד בעזה"י

וד' האיר עיני שמצאתי בשמ"ק בנזיר דמ"ז וז"ל אין קדושתו קדושת עולם דסתם נזירות דקרא אינו אלא ל' יום וגם קדושתו בא לו ע"י נדרו אבל כהן קדושתו קדושת עולם על פי הדיבור עכ"ל בשם הר"ר עזריא במעט אומר ביאר דמעלת הכהן הוי בשתים (א) שמושך כהונתו כל ימי חייו וימי נזירות רק ל' יום (ב) דקדושת כהן בא ע"י דיבורו של הקב"ה וקדושת נזיר ע"י נדרו

היוצא מזה דלפום אשר בארתי משמע דמצוה להקדים לדרוש בעד טלית דהוא תדיר כנגד תפילין דנוהג בין ביו"ט ובשבת כמו בחול ונוהג באבל ובמצורע ובמנודה ובחולה מעים אבל תפילין אינו נוהג לא בשבת ויו"ט ולא באבל ביום הראשון ולא במצורע ובמנודה עיי' א"ח סי' ל"ח ודוק גם תפילין לא נקרא מקודש דהוא רק חפץ מקודש לעשות בו מצוה אבל הנחה על הגוף הוא המצוה ולא דמי לקרבנות ששם הוי המצוה להקריב דבר מקודש ובא לכפר והוא ריח ניחוח לפני ד' הוא הוי מקודש או לחלל קדושת כהן אשר הוא קודש לה' לעבוד לפניו הוא נקרא מקודש אבל תפילין המה חפצים מקודשים לעשות בהם מצוה אבל עשיית המצוה אינו מצות קדושה כי אינו בא לכפר בקודש כמו הדם שבא לכפר בקודש ועל גוף קיום המצוה לא נזכר בתורה שיהי' נקרא קדושה כמו קיום שבת דכתיב בו זכור את יום השבת לקדשו וא"כ תדיר כנגד אינו תדיר תדיר קודם

וחפשתי באמתחת אחרונים ומצאתי להגאון שאגת ארי' בסי' כ"ח שהוא עומד על המצפה ונוהם כארי לבלעות את הצדיק החי הוא הנמ"י ופסק דלא כוותי' וגם נגד הב"י פתח את פיו לפסוק דרשאי להקדים תפילין קוד' לטלית ומחשבותי לא כמחשבותיו לכן הגם שאין משיבין את הארי לאחר מותו בכל זאת אסדר מערכות חיים כנגדו להצדיק הני ארי' דבי עילאי הנמ"י וב"י (א) מראשית השיג דתפילין תדיר מציצית דדעת רוב הפוסקי' דכסות יום פטור מן ציצית בלילה וגם זאת דעת רוב הפוסקים דזמן תפילין מן התורה בלילה א"כ הוי תפילין תדיר כנגד טלית והוא קושי' גדולה

ונלע"ד ליישב והוא דמצות תפילין הוי מצוה מחויבת אבל