מחנה חיים חלק א רמז

עון ופשע לאיש אשר לא יאמין לשנים לעשות אותם לעדי' ועי' במכות דף ו' בתוס' ורא"ש והבן זה

ולכאורה נ"ל ראי' ברורה לדין חדש הנ"ל דתורה גילתה מה שמלה שיש בו סימן ויש לו תובעי' חייב להכריז אבל אין בו סימן פטור מלהכריז דבודאי הבעלים מתיאשין וקשה בשלומא אם הדין דלא צריך להראות לעדי' שאולי יכירו בט"ע וא"כ ע"כ הבעלי' מתיאשין הגם שיוכל לדרוש אחר עדי' אשר יכירו בט"ע לבגד שלו הלא מה יעשה לעדי' הלא המוצא אבידה לא יראה להם הבגד כי יאמר אני איני עושה אתכם לעדי' ולא מראה להם החפץ הגם שמשכחת שיתרמי באקראי בעלמא דעדים יראו את החפץ ויכירו שהוא שלו הוא דבר רחוק לצפות על זה ומתיאשין הבעלי' אבל אי אמרי' דצריך להראות עדים אולי יכירו את החפץ בט"ע א"כ אפי' אין בה סימן למה יתיאש הלא יכול לחקור עדים אשר ראו חפצו ויוציא על ידם החפץ אלא מדגילתה התורה שצריך לבגד סימן אבל בלא סימן פטור מלהכריז שיש בודאי יאוש נשמע הדין דלא צריך להראות לעדים בגד שאין בו סימן ודו"ק

אמנם לפ"ז קשה לי למה אם יש בו סימן צריך להכריז הלא אי סימני' לאו דאוריי' הוי הסי' כאלו אינו דחיישי' דאיתרמי סימן כסימן וא"כ אפי' בא בעל האבידה ונותן סימן ומביא גם עדים אשר מבקשי' לראות הבגד לא יראו להם החפץ וא"כ ע"כ הוא מיאש מן החפץ דמהכ"ת יחשוב שיהי' אופן שעוד יבוא היום אשר המוצא האבידה יגלה הבגד ויבואו עדי' שלא במתכוון ויכירו שהוא שלו וצע"ג

אך יש ליישב משני פנים (א) הגם אי סימני' לאו דאוריי' היינו שתורה לא סמכה על סימנים בלחוד אבל בודאי כל כך מהני סימנים מן התורה שצריך להראות לעדי' אולי יכירו שהוא חפץ של פלוני דכיון שיש הוכחה שנותן סימן ולא נשאר רק דילמא איתרמי סימן כסימן או דילמא נותן הסימן בערמה כל כך פועל הסימן עכ"פ שצריך להראות לעדים ודו"ק (ב) אפי' אם נימא סימני' לא מהני כלל ולא צריך להראות החפץ להעדי' שאולי יכירו הבגד למי שהוא שלו בכל זאת אין מתיאש מחפץ שיש בו סימן דבשלומא אם יש לחפץ סימן יודע הוא להשאיל לבני אדם לא ראיתם במקרה בגדי ביד מי ולפעמים ראו העדים החפץ ויגידו לו אצל מי ראו בגד שלו אבל אם אין לחפץ סימני' לא יוכל לשאול לבני אדם לא ראיתם בגד שלי ביד איש דבוז יבוזו לו על איזה בגד אתה שואל הכי מעולם לא הי' לך אלא בגד אחד ולכן מיאש ודו"ק

ובא ברוך ד' וראה נפלאות בהבנת דברי תוס' דבב"ק הלכו בסברא אפי' אם יש לחפץ סימנים אין צריך להראות לעדים אם סימנים לאו דאורייתא וא"כ אז מן הסברא הוי דמיאש גם מבגד שיש לו סימן כמו שמיאש בבגד שאין לו סימן ולא משכחת השבה אלא אם ימצא עדי' שראו החפץ ביד המוצא אבידה והכירו שהוא של בעל האבידה שזה דין תורה שצריך להחזיר ע"י ראי' שראו הבגד בידו ואי אמרי' שמיאש בדבר שאין בו סימן ה"ה ביש בו סימן וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותי' הן אמת דאפי' ביש לו סימני' לא צריך להראות החפץ למשוי אותן לעדים אבל ביש בו סימן יודע לשאול אחריו אולי כבר ראו בגדו ביד איש אבל אם אין לבגד סימן לא יודע לשאול לעולם לא ראיתם בגדי ביד איש ולכן אין צריך להכריז ודו"ק אבל בב"מ סברו התוס' דודאי אם צריך לשאול אולי כבר ראו בגדו יה' מיאש אבל באמת הוי הטעם דאם יש בבגד סימנים ימצא עדי' שיאמר להם מכירי' אתם שמלה שלי שהי' בו כך וכך סימנים לא ישאל אם ראו טלית שלו שאבד כמ"ש בב"ק רק כתבו מכירין אתם שמלה שלי שהי' בה סימני' הכוונה אם יש להם ט"ע בבגדו שיש בו סימן כך וכך ולא קשה מה יעשה בעדי' הלא המוצא אבידה לא מראה החפץ לעדי' ע"ז ביאר תוס' בדבריהם שהוא המוצא האבידה לא יראה הבגד לכל אדם ולכן אם אין בבגד סימן לא יראנה לעדי' ובעבור זאת הבעלי' מתיאשי' אבל אם יש בו סימן הגם שאינו מחזיר בסימן וגם אינו מחויב להראות הבגד מ"מ דומה שהוא שלו ומראה אותו לעדי' דכך דרכו של עולם אם ישמע סימני' אז לא יחשד לעדי' ומראה אותו לעדי' ועכ"פ כיון שדרכו של עולם להראות לעדי' אחר נתינת הסימן א"כ אין הבעלי' מתיאשי' והבן ובגיטין סברו התוס' דצריך עכ"פ להראות לעדי' אפי' ליכא סימני' דהיכא דאיכא לברורי צריך לברר ולא יוכל לטעון שמא הנך עדים רמאים נינהו כיון דאין זה ממונו דהוא עומד להשיב לבעלי' וגם יש עליו חיוב מצות השבה וצריך לצאת ידי המצוה דעפ"י רוב לא יבואו עדים ויגידו שקר ולכן סברא חיצונה דאפי' אין בו סימן אין הבעלים מתיאשים ולכן הקשו בהיפך אפי' אין בו סימן יהי' מחויב להכריז דאינו מתיאש אפי' אין בו סימן דימצא עדים בזה כמו בזה ותי' שני תירוצי' אחד דבלא סימן לא יכירו עדים בט"ע ועוד תי' דע"י סימן שואל אם יש מכיר אותו דבר שיש בו סימן כך וכך דע"י כך יוצא עדים אבל כשאין בו סימן אין יודע האיך לשאול עכ"ל הכוונה הגם דמוצא האבידה צריך להראות אבל בעל אבידה לא יודע לשאול אחרי עדים ודו"ק

היוצא ממ"ש דתלי' חקירה הנ"ל בבעלי תוס' והוא על ג' פנים (א) תוס' בב"ק סובר דמוצא אבידה אין צריך להראות לעדים אפי' יש בו סימן כיון דסימנים לאו דאוריי' וגם באמת לא מראה לעדים דדילמא סהדי שקרא נינהו ולא צריך לעשות אותם לעדות ולכן באין בו סימן מתיאש (ב) תוס' בב"מ סובר ג"כ דלא צריך להראות אבל דרך בני אדם להראו' כיון שיש בו סימן ופלוני מגיד הסימן ולכן ביש בו סימן אין מתיאש (ג) תוס' גיטין דמחויב אפי' להראות לעדים אפי' אין בו סימן רק אם אין בו סימן לא יודע לשאול אחרי עדים ומיאש והבן

ובזה יומתק מתוק מדבש איך ילפי' משמלה שני דברים סימנים ותובעי' אשר נתקשה בו הגאון נוב"י אבל נכון מאוד דתורה אמרה שמלה ובשמלה יש סימני' וגם יש לו תובעי' והוא מה דגילתה התורה דוקא שמלה שיש בו סימנים צריך לאסוף האבידה עד דרוש אחיך אותו וקשה אפי' ליכא סימן יוכל להכריז ויביא בעל אביד' עדי' שמכירי' את החפץ בט"ע והגם שהוא לא צריך להראות להם בכל זאת יכריז אולי יבואו עדי' אשר בטח בהם לבו של המוצא שלא יעידו בשקר כמו אם יבואו משה ואהרן ושמואל אלא פשיטא דבכה"ג שלא יוכל לשאול אחריו דהא אין לו בו סימן ולא יודע לבקש עדי' אז הוא מיאש ונעשה הפקר מזה ידעי' דבמקום שאין תובעי' אין צריך להחזיר אבל מדצותה התורה להכריז לאסוף השמלה ולהמתין עד דרוש אחיו וקשה במאי ידרוש הלא אם יבואו אלו עדי' יוכל המוצא אביד' לומר אני איני מראה לכם החפץ דילמא תגידו בשקר כי עדיין אין אתם עדים לא אעשה לכם לעדי' ע"כ נשמע אם יש כאן סימני' הוא מראה לעדי' אך יש לספק אי הטעם דצריך להראות לעדי' דסימנים עכ"פ דאוריי' שצריך להראו' לעדים כמו שהסברתי שתוס' בגיטין סוברי' כן או הטעם דדרך עולם כיון שאחד נותן סימן דומה שהוא אמת ומראה עכ"פ לעדי' וא"כ עכ"פ הבעלי' אינם מתיאשין והגם אם מוצא האבידה גומר בלבו שלא להראות לעדי' אפי' אם יתן סימני' עכ"פ בעל האבידה אינו מתיאש וצריך להכריז דכיון שלא הי' יאוש בשעת הגבהה שאתי לידי' בהיתרא שוב לא מועיל יאוש עיי' תוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה הכא נמי יעו"ש ורמב"ן במלחמו' פ' אלו מציאו' הביא בשם הגאון ג"כ דין הנ"ל דנעשה שומר משעת הגבהה ושוב לא מועיל יאוש דבית שומר הוי ביתו של בעל האבידה והוי כאלו