מחנה חיים חלק א רמו

ולפ"ז אבא לחדש בעזה"י סברא חדשה ומתוקה הנה בודאי נכון אי סימני' לאו דאורייתא דאפי' אם המוצא האבידה מכיר החפץ בסימני' לא מהני וע"כ דחיישי' דילמא אתרמי סימן כסימן דהלא חשש ערמה לא שייך בכאן ואף עפ"כ לא מהני הכרת המוצא האבידה להחזיר בסימן וע"כ דתורה בקש בירור גמור ויש חשש דילמא איתרמי סימן כסי' אז בודאי חיישי' ג"כ לשאלה דכיון דמשכחת שאלה ולא הוי בירור גמור ולא מהני עדי אוכף על החמור וכן אי הכרת המוצא האבידה או הכרת העדי' בסימני' מהני דלא חיישי' על סימן כסימן מדאוריי' אבל נתינת הסי' של בעל האבידה לא מהני דתורה חייש לערמה ה"ה דלא מחזירין חמור בסימני אוכף דחיישי' לערמה כיון דעל החמור ליכא ראי' דלית בו תחבולה אלא אפי' אם גילתה התורה שמהני נתינת הסימן של בעל האבידה בגוף החפץ בכל זאת עדיין יש להסתפק אם מחזירין החמור ע"י סימן האוכף אם בעל האבידה נותן סימן באוכף דבשלומא אם נותן סימן בחפץ יש לו לפחוד דיוכחש ויהי' נראה כרמאי אבל באוכף אין לו פחד כלל והבן סברא זו

ואוסיף נופך בודאי אי הכרת מוצא האבידה או הכרת עדי' ע"י סימני' לא מהני וע"כ דחיישי' על סימן כסימן אז בודאי הוי חשש שאלה דאוריית' דעכ"פ לא הוי בירור כסימן מובהק כסברת הב"ש אבל אי הכרת מוצא האבידה מהני או הכרת הסימן ע"י עדים וע"כ דלא חיישי' לסימן כסימן אז לא חיישי' לשאלה עכ"פ בדברי' שאינם דרכם להשאיל כסברת הב"י ואפשר דחשש שאלה אפילו בדברי' שדרכם להשאיל הוי רק כמו דלמא אתרחש סימן כסימן דלא חיישי' ה"ה דלא חיישי' שמא איתרמי דהשאיל דאפי' אם יהי' הדרך להשאיל אוכף כיון דאוכף שלו בודאי גם החמור שלו והבן זה דנקוט מיהא פלגא בידך כעת ואי"ה אברר דבר זה בעזה"י

ועתה אבוא לבאר בעזה"י דברי הגמ' דאי כתב רחמנא שמלה הו"א עידי דגופה וסימני דגופה אבל חמור בעדי אוכף וסימני אוכף לא מהדרי' כתב רחמנא חמור חמור בסימני אוכף מהדרי' ודקדק הגאון נוב"י דפתח בתרתי בעדי אוכף וסימני אוכף ומסיים בחדא בסימני אוכף בלבד ושייר עדי אוכף וצע"ג

ואקדים לבאר שורש גדול בסוגי' אשר לא ראיתי לאיש אשר שם על לב לברר הדברי' ולהעמיד הלכה בב"מ דף כ"ז בתוספ' ד"ה מה שמלה הקשו וז"ל במרובה אמרי' בגניבה ילפי' יאוש מאבידה וא"ת ואבידה גופא מנ"ל וי"ל דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלי' מתיאשין אלא תובעי' שיחזרו להם בסימנין אפי' אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מ"מ ילפי' משמלה דוקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר דע"י שיש בו סימן ימצא עדי' שיאמר להם מכירי' אתם שמלה שלי שהי' בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנין אעפ"י שאינו מחזירו בכך מ"מ דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדי' אבל דברים שאין בהם סימן הוי שלו לפי שהבעלים מתיאשי' עכ"ל ולכאורה מה שכתבו וגם המוצא לא יוציא וכו' הוא דבר שפתים דהלא די במה שאמרו שבלא סימני' לא ימצא עדים ובתוס' בב"ק דף ס"ו לא כתבו יותר מזה שע"י סימני' ימצא עדי' ולא דברו כלל מזה שהמוצא לא יראנה וצע"ג ובתוס' בב"ק דף הנ"ל כתבו וז"ל וקשה לר"ת למ"ד סימני' לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן ובין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלי' מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתיאש מדבר שאין בו סימן כך מתיאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלי' אלא ע"י עדים א"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותי' דאע"ג דסימן לאו דאוריי' ואין מחזיר אלא בעדים מ"מ אין מתיאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהי' בו כך וכך סימני' אבל כשאין בו סימן מתיאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים מעולם עכ"ל בדבור הנ"ל נפלא בעיני הקושי' הכי זו דרך הגיון להקשות מן הדין כנגד הסברא נהפוך הוא הדרך הלימוד להקשות מן הסברא כנגד הדין וכאן הסברא חיצונה דלא מיאש אם יש בו סימני' דע"י ידרוש ויוצא עדי' אבל קשה בהיפך אפי' אם אין בבגד סימני' ימצא עדים וכך הי' לתוס' להקשות כיון שאין מתיאש בדבר שיש בו סימן הגם שאין מחזירין לו בסימן יען דיוכל למצוא עדים א"כ אם אין בחפץ סימן אין מתיאש דיוכל למצוא עדים ויהי' נכון תי' התוס' דביש בחפץ סימן ימצא עדים אבל בלא סימן לא ימצא עדים ומתיאש אבל בעלי תוס' שינו את טעמם להקשות שלא משכחת להחזיר אבידה דמיאש אפי' מחפץ שיש בו סימן וכן לא יעשה בלי דבר וראה פלא שמצאתי בתוס' גיטין דף כ"ז ע"ב הקשו באמת אי סימני' דרבנן למה לא יכריז אפי' אין בו סימן הלא ימצא בזה כמו בזה יעו"ש וא"כ למה שינה ר"ת טעמו ונמוקו וצע"ג

ונלע"ד לחקור בדבר חדש הגם שחידשה לנו התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר ונאמני' שני עדי' להעיד על כל אדם הן על גופו והן על ממונו ולא יוכל אדם לומר שלא מאמינם שהמה אנשי כזב ובעלי שקר דתורה האמין להם כמו בע"א באיסורי' דאמרי' בגיטין מה אעשה התורה האמין לו יעו"ש דף נ"ג וה"ה שנים נאמני' עיי' בטור ח"מ סי' ל"ח שעדים זוממין הוי סברא שעל גופיהם מעידי' בכל זאת אין זה רק מחוקת התורה אבל מי יכחיש שימצא פועלי און ואנשי חמס והמה יעידו בשקר הנה בירושלמי פ' נגמר הדין מצאתי וז"ל מעשה בחסיד א' שהי' מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבא אמרין כן ידעין דו גברא חסידא אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא לקדמי' ונסהוד עלוי אסהידו עלי' ונגמר דינו ליהרג הוא שדוד אמרה הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרב מחרב של אורי' מכלב מכלבו של חסיד עכ"ל נגלה לעיני' הגם שהוא הי' ע"א ולא יוכל לחייב אותם מיתה דדבר זה נודע בכל זאת יראו לנפשם שדוד יקטל אותם שיאמין לחסיד הנ"ל ואמרו עליו שבעל כלב ונגמר דינו למיתה ומכ"ש שיש לחוש שיעשו עדים שקרות בממון ועיי' רמב"ם פ"ז מה' יסה"ת שכתב שהטעם להאמין באות ומופת אם יבא נביא הוא דמעמידי' אותו בחזקת כשרות וסיים וז"ל כמו שנצטוונו לחתוך את הדין עפ"י שני עדים כשרים אעפ"י שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרי' הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן עכ"ל וכן כתב ברבינו בחיי פ' ראה ככל הדברי' יעו"ש בטוב טעם ודעת ופלא שלא הביא דברי רמב"ם הנ"ל ועיי' ברמב"ן פ' זוממי' תכלית הדברי' מה שהאמין לתורה לעדי' אין זה בירור שהוא אמת רק הוא חוקת התורה להאמין לשני עדי' למיתה ולמלקות ולממון ודוק

ולפ"ז נ"ל לחדש דין חדש בעזה"י בודאי אם כבר יש כאן ב' עדים אשר יעידו עדות לפני ב"ד או ליחיד ומספרי' מה שראו או שמעו ובשעת ראי' או שמיעה כעשו עדי' אז צריך כל אדם להאמין להם ואם שנים ראו החפץ שנמצא ואומרי' שמכירי' בט"ע למי החפץ הזאת צריך להאמינם יען דכבר הם עדי' משעה שראו החפץ והכירו בט"ע שלמי הוא ותורה אמרה עפ"י שני עדי' יקום דבר אבל אם באו שנים ואומרי' לאדם שיראה להם החפץ שמצא אולי יכירו הם בט"ע למי החפץ אז יוכל כל אדם לומר אני לא אראה לכם החפץ כי אני אחשוב שאתם אנשי רשע ופועלי און ולמה לי זאת למכשול ולפוקה לעשות אתכם לעדים כי אז כאשר תראו החפץ צריך אני להאמין לכם שאתם מכירי' בט"ע שלמי החפץ הלא טרם שתראו החפץ לא תדעו להגיד דבר ולא קבלתם עדיין שם עדים וכל זמן שאין אתם עדים לא אאמין לכם שאתם אנשי בצע ואין בזה