מחנה חיים חלק א רמה

התורה שהוא בעצמו מכיר שהוא של חבירו ולא צריך עדי' כלל בשלומא משה יש ללמוד עכ"פ סימני' דגופה שהוא בעצמו מכיר שהוא של אחיו ע"י סימני' אבל שור אי אפשר להורות על עדים דגופה וע"כ צריך לדרוש שור על גיזת זנבו וסימני' ילפי' מן שמלה דשם יש לפרש עדים דגופה וסימני' דגופה דהלא פסוק אחרון איירי דמוצא אבידה לא מכיר למי השמלה ע"כ יש לפרש או ע"י עדי' או ע"י סימני' לכן כתב רחמנא באותו פסוק אחרון חמור לגלות דמהדרי' חמור ע"י אוכף בסימני' [דאי אפשר לומר דבא רק לגלות על עדי אוכף וא"כ שמלה בא על עדי' דגופה וקשה שמלה למה לי אטו מי גרע עדי' דגופה מאשר אם הוא מכיר בסימן שהוא של חבירו וא"כ נוכל ללמוד זאת משה דמורה עכ"פ על סימנים אם הוא מכיר שזה השה שייך לאחיו ע"י סימני' אלא ע"כ דשמלה מורה להחזיר בסימנים למי שבא מעלמא ונותן סימן וא"כ ע"כ חמור דכתיב בקרא ג"כ בסימנים דלא נחלוק הפסוק דוכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו דחד בעדי' וחד בסימנים ולכן דרשי' חמור רק על זאת דמהדרי' חמור בסימני אוכף] אבל עכ"פ שה נשאר מיותר ופריך הגמ' הא יש לנו ספק אי סימני' דאוריי' או דרבנן נפשוט משה דסימני' דאורייתא ומשני מדנקט התנא סימנים גבי שמלה דקתני מה שאלה יש לו סימנים ויש לו תובעי' אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעי' חייב להכריז והקשתי שהי' לגמ' לקצר ולא להעתיק כל לשון המתני'

אמנם נכון מאוד דרבינו קדוש גילה לנו סימני' גבי שמלה שיש לו תובעי' ויש לו סימנים להורות דלא מיבעי' אם המוצא אבידה מכיר החפץ בסימני' שהוא של חבירו דצריך להדר יען דתובעי' יש לו שאינו מתיאשים הבעלים ממנו דהא יש לו סימנים והוא בעצמו מכיר בסימן שהוא של חבירו ולא שייך בו ערמה ורמאו' אז צריך להדר בסימני' דלא חיישי' שמא איתרמי סימן כסימן וסימנים כזה נוכל ללמוד משה אבל רבי רוצה לגלות שאפי' אם המוצא אביד' לא מכיר בסימן שהוא של חבירו רק איש מעלמא יבא ויתן סימן לאות ולמופת מנ"ל דסימני' דאורייתא הלא התורה אמרה אם לא ידעתו ואספתו עד דרוש אחיך אותו ודילמא היכן דחששה התורה על רמאות צריך דוקא עדי' ולא מהני סימנים אבל אי ילפי' משמלה דכתיב בפסוק השני דלא מכיר הסימן שהוא של חבירו ואעפ"כ מחזירי' בסימני' אז מוכח דסי' פועל מדאורייתא אפי' אם שייך רמאות הגם שסימן אמצעי שכיח ושייך בו רמאות אעפ"כ מהדר האבידה וזה רמזו מדנקט תנא גבי שמלה כל שיש לו סימני' ויש לו תובעי' חייב להכריז אפי' שלא ידע המוצא למי האבידה שלא מכיר הסימן אף עפ"כ מחזירין וע"כ דשה לאו לסימני' אתא דלסימני' כזה אי אפשר למילף משה רק משמלה ומשם אין להוכיח דסימני' דאוריית' דדלמא בא שמלה רק להורות על תובעי' לחוד והבן

ולפ"ז אבא לישב קו' נוב"י למה אמר רבא דאי כת' רחמנא שמלה הו"א דוקא בעדי וסימני דגופה הלא בלא"ה דכתיב שמלה יש ג"כ טעות הנ"ל דהא באמת צריך קרא להחזיר בסימני' והי' לגמ' לומר שמלה לסימני' וחמור על סימן אוכף וע"כ פלא לשון רבא ותי' הגאון דבאמת אם ליכא חשש שאלה אז הסברא החיצונה דמהדרי' חמור בסימני אוכף וא"כ בודאי לולי שמלה לא צריך קרא על חמור באוכף רק מדכתיב שמלה הו"א דבא למעט אוכף וכ"ת איך אפשר דבא למעט הלא משמלה נפקא סימני' דזה לק"מ דהיינו אומרי' סימני' לאו דאוריי' ובא רק למעט חמור מעדי אוכף אבל באמת דכתיב חמור אז מיותר שמלה וילפי' סימני' ולפ"ז מוכח שיטת מהר"ל דממנ"פ אי סימנים דאורייתא וע"כ משמלה ילפינן א"כ מהכ"ת ללמוד שבא שעלה למעט הלא הוא בא לרבות סימנים ולא מיותר תיבת שמלה ואי סימני' לאו דאורייתא א"כ מן הסברא חיישי' לשאלה כסברת הב"ש וא"כ שמלה למה לי אלא בודאי אי סימני' לאו דאורייתא הוא בסברא חיצונה דלא חיישי' לשאלה והי' לטעות דשמלה בא למעט אוכף וצריך חמור לרבות אוכף ואז נשאר שמלה וילפינן סימני' עכ"ד

ולפענ"ד במכ"ת של הגאון נוב"י אף שאמר דבר חכמה וחריצות גדול לא נכנסו דבריו באזני (א) הלא יש כאן ד' יתורי' שור שה חמור שמלה שנימא שלשה מהם באי' לרבות כח בחיוב השבה להשיב אפי' גיזת זנבו וגזיזותיו ולהשיב חמור ע"י אוכף ושמלה יהי' בא למעט הגם שנוכל לרבות בו סימני' נימא שלא מרבה סימני' אלא למענו סבר' חיצונה הגם שסברא דלא חיישי' לשאלה בא שמלה כנגד סברא חיצונה מי הי' טועה אם נוכל לרבות בשמלה סימני' נימא שפסוק בא למעט וא"כ לשיטת מהר"ל דמסברא לא חיישי' לשאלה א"כ לא יכתוב התורה חמור ומהכ"ת נימא ששמלה בא למעט והוא פלא (ב) הלא התורה אמרה וכן תעשה לחמורו ושמלתו דקאי על סיום פסוק שלפניו ואספתו אל תוך ביתך והי' עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו משמע שתורה בא לרבות השבה ולא למעט ובעבור זה דרשי' במתני' מן שמלה סימני' ותובעי' ומנ"ל למידרש תרתי יען דאי אפשר רק למעט למעוטי דבר שאין לו תובעי' דכל יתורי' בפרשה באי' לרבות וע"כ דמרבה סימנים רק יען דתורה נקט לרבות שמלה ולא נקטה חפץ אחר מזה ילפי' דדוקא שמלה ודומה לו שיש לו תובעי' אבל שנימא ששמלה בא רק למעט אי אפשר דכל הפרשה בא לרבות וצע"ג על הגאון נוב"י שנדחק למה ילפי' משמלה תרתי ודרך בלחץ זה הדחק שהי' קבלה למידרש תרתי יעו"ש בסוף

אמנם אקוה לברר שמלה זה כשמלה והוא דכבר בררתי לעיל דבאמת נוכל ללמוד משה סימני' אבל דוקא סימני' אם בעל המוצא אבידה מכיר בסימני' שזה שיו של רעהו דאז לא שייך בו רמאות רק חשש דילמא איתרמי סימן כסי' ע"ז לא חיישי' וסימני' כהך הוא דאוריי' אבל להדר בסימני' דאז יש חשש ערמה ותחבולה לא נוכל ללמוד משה דבפסוק הראשון איירי הקרא אם המוצא אבידה מכיר מיד שהוא של חבירו אבל משמלה דכתיב בפסוק האחרון שאם לא ידע המוצא למי הוא החפץ ואם גילתה התורה שם דמחזירין בסימני' אז בודאי מוכח דלא חיישי' אפי' לערמה דסימן הוי כעדי' ודוק ובודאי אם יש עדים על שה שהוא של רעהו שהם מעידי' על סימני' לא גרע מכאלו הוא בעצמו המוצא אבידה מכיר בסימני' דעל פי שנים עדים יקום דבר ולא חיישי' על ערמה ותחבולה ועל סימן כסימן לא חיישי' כללא דמילתא עדי' על סימני' שווין כמו אם המוצא מכיר הסימני' אבל בעל החפץ שנותן סימן גרע מאלו אם יהיו עדי' על סימנים או בעל האבידה מכיר בסימנים וזה ברור כשמש בעזה"י

אך אם א' מצא חמור באוכף ומכיר האוכף בסימן או יש עדים על סימני אוכף אבל מוצא האבידה או העדים לא מכירי' גם החמור בסימני' רק אנו נאמר מה שנמצא האוכף על החמור יהי' סימן שגם החמור שלו זה לא יהי' טוב יותר מאלו בא בעל החפץ ונותן סימן בחמור אם יהי' הדין דמה שבעל החפץ נותן סימן בכלי לא מהני דחיישי' לערמה מהכ"ת לא נימא דחיישי' גם כאן לערמה דהוא השאיל האוכף ועכשיו מבקש גם החמור וק"ו ה"א אם חיישי' שבא איניש מעלמא ונותן סימן בכלי בשקר הגם דצריך לפחוד אולי יבוקש הדבר ולא ימצא מכ"ש כאן שלא צריך לפחוד כלל דהא האוכף בודאי שלו ויודע שלא יוכחש בשום אופן ואי אפשר לדמות להחזיר חמור בסימן אוכף אפי' אם המוצא אבידה או העדים מכירי' האוכף כמו אם העדים או המוצא מכיר הסימני' שבגוף החפץ זה ברור מאוד: