מחנה חיים חלק א רמד

רבא ועיקם הכתובים הלא בתורה כתיב שור ואח"כ שה ואח"כ חמור ובאחרון כתיב שמלה ורבא נקט שור וחמור שה ושמלה בכל פעם נקט יתור אחד מן פסוק הראשון ואחד מן פסוק השני והוא פלא (ב) מאי משני הגמ' מדנקט התנא סימני' לגבי שמלה מכלל דשה לאו לסימני' אתא הלא הוא גופא פלא למה דרש משמלה ב' דרשות סימני' ותובעי' למה לא דרש סימני' משה ועיי' רש"י שהרגיש ותי' מכלל דידע התנא דצריך שה לאיזה דרשה אשר לא ידענו והוא פלא (ג) פלא גדול על אריכות מדנקט התנא סימני' לגבי שמל' ומספר כל לשון המתני' מה שמלה יש לה סימני' ותובעי' חייב להכריז אף כל שיש לה סימני ויש לה תובעים חייב להכריז הלא הוא שפת יתר בקיצור הי' לגמ' לומר מדנקט תנא סימנים לגבי שמלה מכלל דשה לאו לסימנים אתא וצע"ג

וטרם שאבאר הסוגי' רואה אני לפרש פרשת אבידה פ' כי תצא לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והי' עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם] והנה הפסוק איירי אם אחד מוצא שור או שה תועה בשדה והכיר מיד שהוא שור של רעהו או שיו של שכנו רק ירצה להתעלם שלא להשיב לאחיו וצותה התורה שצריך להחזיר אבידת אחיו ואין לו רשות להעלים עין מהם כמובן אבל הפסוק השני אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו הוא איירי שאינו מכיר כלל האיש שהוא בעל הממון של השור והשה ועיי' בספרי הובא ברמב"ן בתורה רק הוא מכיר שהוא בהמת ישראל בסימני' או ששם רוב ישראלים בכל השכונה אבל אי אפשר לומר שמכיר בט"ע למי הוא הבהמה כיון שאינו מכיר את הבעלים עכ"פ בהמת אחיו הוא וצריך לאסוף לתוך ביתו ויהי' הבהמה אצלו עד דרוש אחיו את אבידתו ואז ישיב לו ולכן כיון שאינו מכיר את האיש אשר יבוא לבקש את האבידה צוה הקב"ה לדרוש אותו אם אינו רמאי כחכז"ל עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא והבן

והנה מה דחקרי' אי סימני' דאורייתא או דרבנן יש לפרש בשני פנים כאשר אבאר בעזה"י (א) אחד מצא גט או מלבוש או בהמה והוא מכיר מיד בסימנים שהוא של חבירו או שאשה מצאה הרוג ומכירה מיד בסימנים שהוא בעלה או הבעל מצא הגט ומכיר מיד שהוא גיטו וכדומה אשר מיד בשעה שראה את הסימן הכיר שהוא של חבירו ודו"ק (ב) אם המוצא את הגט או השמלה או הבהמה או את ההרוג אינו מכיר מיד למי הגט או השמל' או הבהמ' ומי הוא ההרוג רק אח"כ בא איש ואומר שלו הגט או המלבוש או הבהמה או אשה באה ואומרת שהיא בעלה והאיש או האשה נותנים סימנים אשר נמצאים בכלי או בבהמה או בהרוג ודו"ק ועל שני האופני' יש לחקור אי סימני' דאוריי' או דרבנן אי מותר להחזיר וגם אי צריך להחזיר האבידה או הגט ואם להתיר בסי' העגונא ואי אמרי' סימנים לאו דאורייתא יש בו ב' טעמי' [א] דילמא איתרמי סימן כסימן הגם דליכא בנתינ' הסימן שום רמאות וערמה אלא דחיישי' דאיתרמי גם בבגד או באיש אחר כסימן ואז לא מהני אפי' אם האשה עצמה מצאה לבעלה שהרוג או אפי' אם נאבד הגט מבעל ומצא בעצמו הגט או המוצא האבידה הכיר בעצמו ע"י סימן שהוא בהמת שכנו דחיישי' דיש עוד אחר בסימן הזה [ב] דבאמת לא חיישי' שיתרמי סימן כסימן ואם המוצא אבידה בעצמו מכיר האבידה או האשה מכיר לבעלה או הבעל מכיר לגיטו לא חיישי' כלל שהוא של אחר ונדמה לזה שנאבד אבל אם הם בעצמן לא הכירו רק בא איש ונותן סימן באבידה או בגט או בהרוג אז חיישי' דאיתרמי סימן כסימן יען דחיישי' על ערמה ובאמת יהי' מעידים בעגונא על סימנים גופו דלא שייך ערמה והבן זה

ולפ"ז יש הבדל אי ילפי' סימנים משה נדע רק סימנים דאורייתא אי המוצא אבידה מכיר שהוא של חבירו ושכנו ולא צריך להנותן סימן להאמין שלא עשה ערמה או דילמא דיבר כסומא בארובה דלא נשאר רק דילמא באמת איתרמי סימן כסימן וע"ז גילתה התורה דלא חיישי' אבל אם המוצא אבידה לא מכיר אינו מחזיר בסימנים דדילמא עשה ערמה או איתרמי דבדה מלבו הסימן אבל אי ילפי' סימני' משמלה דפסוק איירי דלא מכיר בעל האביד' ואעפ"כ צותה התורה להחזיר בסימני' וידעי' דלא חיישי' אפי' על ערמה ותחבולה או איתרמי שבדה מלבו הסימן והבן זה היטב

והנה מאי דתנא במתני' השמלה היתה בכלל כל אלו יש לפרש בב' פנים (א) הלא מקודם כתיב בקרא שור שה חמור ונוכל ללמוד משה סימנים וחמור על סימני אוכף ושור לגיזת זנבו נמצא דלא צריך שמלה אלא לגלות מה שמלה שיש לה תובעי' ע"י סימני' לאפוקי מידי דמיאש ולפי' זה הי' הקו' דרבוי דילפי' משמלה היתה בכלל היתורי' רבי' של שור ושה וחמור ודו"ק (ב) יש לפרש דהי' לרבינו קדוש קשה הרבוים של שור ושה וחמור והוסיף דגם על שמלה קשה שהוא מיותר דאותו קו' שקשה על שור ושה וחמור שהכל בכלל כל אבידת אחיך קשה ג"כ על שמלה שהוא ג"כ בכלל כל אבידת אחיך ודו"ק

אך לשון המתני' מורה על פי' השני דרבי נקט אף השמלה היתה בכלל ובשלומא אם הי' קשה לרבי גם שור ושה וחמור שייך לומר שאף השמלה היתה בכלל באותו כלל שיש שור ושה וחמור הי' אף השמלה בכלל אבל אי לא הי' קשה לרבינו קדוש רק יתור דשמלה א"כ מאי אף השמלה הי' לו לומר השמלה היתה בכלל כל אלו והי' במשמע שבכלל שור ושה וחמור הי' גם שמלה בתוכם ומדנקט אף משמע שלא די שקשה לו על שמלה אלא על כולם קשה לו אבל גם על שמלה קשה לו ואמר רבא מאי בכלל כל אלו דהלא הלשון משמע ששמלה הוא בכלל היתורי' של שור ושה וחמור ומפרש דהכוונה בכלל של כל אבידת אחיך בכלל רבים הנכללים בכל אביד' אחיך שם הי' אף השמלה בכלל וחזר ואמר רבא ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור ושה ושמלה דשור וחמור יש להם דרש אבל שה ושמלה מיותרי' ויען כי שמלה הי' מיותר כמו שה נקט רבי אף השמלה ומבואר מאי הוא למותר שהי' רבינו יכול לומר אף השמלה ומפרש דעל חמור יש דרש ועל שור יש דרש אבל שה נשאר מיותר והי' קשה לו גם על שמלה רק שמלה בא להורות מה שמלה יש לה סימני' ויש לה תובעי' אף כל דבר שיש לו סימני' ויש לו תובעים חייב להכריז והבן ומשום זה חלקן רבא שור וחמור בלחוד דעליהם ליכא קו' ושה ושמלה בלחוד שהם מיותרים ודו"ק

ואוסיף לבאר דברי רבא שאמר ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה דאינם מסודרי' כמובן וגם למה לא דרש כסדר שור לגיזת זנבו שה לגזיזותיו חמור לסימני אוכף דאי כתב רחמנא שמלה הו"א סימנים דגופה ועדי' דגופה והוא פלא גדול אמנם באמת יש לדרוש כל הנך יתורי' שור לעדי דגופה שה לסימני דגופ' חמור לאוכף דמהדרי' חמור בעדי אוכף ושמלה לתובעי' ואז יהי' חמור גילוי על שור לאו דוקא עדי' דגופה אלא ה"ה עדים אוכף ושמלה פי' על שה לאו דלכל דבר מהדרי' אלא דוקא דומי' דשמלה שיש לה תובעי' ע"י סימני' ה"ה שה דוקא אם יש לו סימן שבעלי' אינם מתיאשין ולכן נקט רבא ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שהמה כדבור אחד וה"ה שה ושמלה שהמה אגודי' יחד אך באמת זה טעות גדול איך אפשר למדרש שור על עדי דגופה הלא בפסוק הראשון איירי