מחנה חיים חלק א רמג

וא"כ מי פתי יקח לעצמו חמור בלי אוכף מה יעשה בחמור בלי אוכף הכי יוכל לסמוך שאם יצרך לעשות מלאכה ישאל מרעהו הלא לרוב לא ישאיל לו הבעל האוכף משום דמסקב לחמורו וגם מסקב לחמור שלו וע"ז אמרו לא שאולי אינשי הכי יש סברא שיקנה חמור ויסמוך שאוהבו ישאל לו למלאכתו אוכף אשר בו מזיק לאוהבו או שמזיק לעצמו וע"כ יש חזקה מן הסברא שלא שאל הגם שמשאיל יתן לו אוכפו יען שהוא אוהבו אבל ממנ"פ הכי דרך האוהב שיסמוך בשאלה לגרום רעה תחת טובה והבן

אמנם בכיס וארנקי וטבעת הגם שאמת שאדם חושש שילך מזלו ממנו או שמא יזייף השואל את חותמו אבל בכל זה לפעמים בא אוהבו אשר כנפשו ומשאיל לו שבטח לבו בו שלא יזייף את חותמו או שהוא אדם שלא חייש שילך מזלו כי סומך על הפסוק כי לא נחש ביעקב וכי תימא שאין איש אשר ישאל מרעהו כיס וארנקי וטבעת נהפוך הוא הכי תמיד יצרך כיס וארנקי וטבעת דלמא אין לו חפצים ומעות שיצרך כלים הנ"ל וכן דלמא לא ישלח הוא דברי' אשר יצרך לחתום (ודברי רש"י נפלאים שלא פי' שיזייף חתימתו על השטר) וגם אם ישאל לא יבוא הפסד לא לעצמו ולא לחבירו אז אין כאן מעלה מצד השואל רק מכח המשאיל שעפ"י הרוב לא ישאיל והבן

ועתה בא ברוך ד' וראה כי מתורצי' ב' קו' של הגאון נוב"י אשר הרעיש העולם בהם דהב"י חידש סברתו בכיס וארנקי וטבעת הגם דלא משאלי אינשי אבל כיון דעכ"פ השואל בודאי ישאל גם כיס וארנקי וטבעת דמצדו לא יוכל לבוא לו היזק וגם אין לנו הוכחה דיהי' לכל אדם כיס וארנקי וטבעת רק אירע כהיום שהוצרך לכלים הנ"ל וא"כ לא נשאר רק דבעל הכלים לא ישאיל משום דחושש לזיוף או על ניחוש שילך מזלו טעמי' הנ"ל אין פועלי' שרק לרוב לא משאיל וא"כ אי סימני' דאורייתא ולא צריך לסימן מובהק שהוא לאחד מאלף רק די בסימן אמצעי יען דלרוב לא ימצא סימן כסימן וא"כ סמכינן ג"כ על רוב דלא משאלי אינשי כלים כזה אבל אי סימני' דרבנן ולא סמכי' רק על סימן מובהק שהוא אחד מאלף וא"כ כלים כזה לא מהני דלפעמי' אדם משאיל אבל בחמור דיש עוד סברא מלבד דבעל אוכף לא משאיל בלא"ה יש סברא לא שאולי אינשי יען דיוכל לסקב החמור וע"כ קנה מיד לחמורו אוכף והגם דמשכחת אופן רחוק כגון שקנה חמור ונתקלקל בתוך הזמן האוכף והוצרך ליתן לאומן לתקנו ובתוך כך בא לו דבר נחוץ אשר הוצרך לרכוב על החמור ואוהבו השאיל לו ולא חשש להפסד זה הוי דבר רחוק כסימן מובהק דסמכי' יען שהוא א' מאלף ולכן אם יש עדי אוכף סמכינן שפיר ולא חיישי' לשאלה בחמור אבל על סימני' א"א לסמוך דסימנים דרבנן ודילמא איתרמי כסימן ומיושבת קושי' ב' שהבאתי לסברת הב"י לא מהני אפי' עידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה כמו שחידש הב"י בכיס וארנקי ולפמ"ש בחמור הוי כסימן מובהק יען דגם בעל החמור לא שואל אוכף והבן

ולא אמנע טוב בעזה"י כי נלענ"ד ליישב קו' הנ"ל בפשוט גדול והוא דבר חדש מאד דמסברא נ"ל דמוצא אבידה לא מקיים מצותו כי אם שמשיב כל האבידה לבעליו אבל אם יחזור מקצת ויעכב מקצת לא קיים מצותו ודכל מה שמצא צריך להשיב דמעולם לא שמענו שמי שמצא אבידה והוא חפצי' רבים שיקיים בו עשר פעמים מצות השבה הכי נאמר שמי שביער כזית א' של חמץ והשאר הניח בביתו שקיי' מצות ביעור חמץ ומכ"ש כאן מה שמצא צריך להחזיר

ולפ"ז אומר אני סברא אחת כיון דעכ"פ עפ"י רוב ליכא חשש שאלה באוכף דלא שאלי אינשי אוכף רק הב"י חידש יען דלפעמי' משאיל א"כ לא הוי סימן מובהק א"כ האי גברא דמביא עדי' על עדי אוכף פועל עכ"פ שנכנס חבירו בחיוב השבה להשיב לו האוכף ועל החמור יש ג"כ כאן רוב שהוא שלו דעל רוב לא משאיל איניש אוכף וכיון דרוב אומר שצריך להשיב לו גם החמור א"כ עפ"י הרוב לא יצא מחיוב השבה שנתחייב בו ואפי' בספק נזירות שהוא להקל אמרי' בנזיר דף ח' שאם בוודאי נכנס לנזירות צריך לצאת בוודאי והוא נזיר כל ימיו מכ"ש אם נכנס בודאי שב חיוב השבה ורוב אומר שלא יצא עדיין מחיובו שמחויב להשיב ולא יחוש על המיעוט לבטל מצותו והבן בשלומא לענין עגונא אמרי' דצריך דוקא בירור סימן מובהק וכלים הנ"ל לא הוין כסימן מובהק אבל אם נכנס בבטח בחיוב השבה ועפ"י רוב לא יצא מחיובו מהכ"ת לא ישוב החמור לקיים מצותו בשלומא אי סימנים דרבנן ולא נכנס בחיוב השבה כלל מן התורה רק דרבנן אמרו להשיב עפ"י סימני' לא שייך לומר יען דנכנס בחיוב השבה של האוכף ישוב ג"כ החמור דזה טעות דהם אמרו להשיב האוכף עפ"י תקנתם מכח הפקר ב"ד הפקר והם אמרו שלא להשיב החמור דאין סימן האוכף פועל על החמור דסימן פועל רק על גוף החפץ שהסימן בו אבל בעדי אוכף דנכנס בחיוב השבה מן התור' אז בודאי צריך להשיב לצאת מן חיובו ולא יחוש על מיעוט לבטל מצותו והבן זה

ועתה בא ברוך ד' וראה דלא קשה קו' א' של הנוב"י דהקשה א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' וקשה ואלא מאי דלא חיישי' לשאלה וע"כ סימני' דרבנן וא"כ פשיטא קשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' וכי תימא בעדי אוכף ג"כ קשה לסברת ב"י אי סימני' דרבנן הלא חיישי' לשאלה ולפמ"ש לק"מ כיון דנכנס בחיוב השבה ויש כאן רוב דלא יצא מן החיוב בודאי צריך להחזיר והבן זה כי נכון בעזה"י ומיושב שיטת הב"י דלא כמהר"ל מפראג

אבל לא נח ולא שקט רוח הגאון הנוב"י שם בסי' ל"ב ושם את שיטת הב"י כמטור' לחץ והרעיש בקו' גדולה בלשון הגמ' אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא שמלה דאי לא כתב רחמנא שמלה הו"א בעדי דגופא ובסי' דגופא כתב רחמנא חמור והקשה הגאון דמלשון זה משמע יען דכתיב שמלה הי' בא טעות הנ"ל דלא מהדרי' חמור בסי' אוכף הלא אי לא כתיב שמלה ג"כ היינו טועי' דדוקא בסימני דגופא דהא חזינן דצריך קרא לרבות חמור ואי לא כתיב חמור רק כל אבידת אחיך היינו אומרי' דוקא עדי דגופא וסימני דגופא ומאי נקטו דאי כתב רחמנא שמלה והוא קו' גדולה וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י ויען כי אצפה שמקום הניחו לי גאוני דור מן השמים להתגדר בו לפרש אמת לאמיתיו' של תורה ארחיב בו כפי אשר חנן אלקי' את עבדו ואתפלל לפני חונן הדעת גל עיני ואביטה נפלאו' מתורתך חכמני ממצותיך כי בו חפצתי

במתני' תנינ' אף השמלה היתה בכלל כל אלו בגמ' מאי בכלל כל אלו אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך והוא פלא בעיני (א) דתנא דמתני' נקטו לשון רבים בכלל כל אלו ובא רבא לפרש לשון יחיד בכלל כל אבידת אחיך הי' לתנא לנקוט אף השמלה היתה בכלל כל אבידת אחיך וצע"ג (ב) למה התנא דמתני' דרש רק דרש דשמלה ולא דרש מה שיש לדרוש על שור וחמור ושה כאשר דרש רבא וצע"ג

אך גם בגוף הסוגי' דדרש רבא למה לי דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה ומשני צריכא משמלה ידעי' רק עדי דגופא וסימני דגופא כתב רחמנא חמור דמהדרי' חמור בסימני אוכף ושור מורה לגיזה זנבו ושה קשה ופריך הגמ' דילמא קאי שה להורות על סימנים ומשני מדתנא התנא סימני' לגבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימני' ויש לו תובעי' חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימני' ויש לו תובעי' חייב להכריז מכלל דשה לאו לסימני' אתא ע"כ הסוגי' בקיצור וקשה לי מאוד (א) למה שינה