מחנה חיים חלק א רמב

סימן בגוף יען דסימן בגוף אי אפשרות להסיר מגופו אבל סימן ע"י ט"ע של בגדי' הוי ספק סימן דאולי השאיל בעל הבגדי' מלבושיו לאחר ועכ"פ כא נשאר בגופו סימן ואין לנו שוב לדון למי השאיל דמאי איכפת לן מי הוא המת וא"כ הוי ט"ע בבגדי' ספק סימן ומי שמע להתיר עגונה אם יש לנו ספק אם הי' לבעלה סימן כזה אשר אנו מוצאין במת המונח לפנינו כנלע"ד שמקום הניחו רבותי להתגדר בו בעה"י

ועתה נחזה מלשון חכמים מחכים היכן דעת חכז"ל נוטה בהבנת חשש שאלה אי הכוונה על המשאיל שבעל החפץ השאיל או הכוונה שגוף אשר מלובש בו שאל דיש לפרש חיישי' לשאלה שבעל הבגדים השאיל או המת המונח שאל וכן יש לפרש באוכף דמסקב לחמרא בעבור זאת לא משאיל בעל האוכף אוכפו לחבירו יען דילמא חבירו יש לו חמור שמן ויתרחב האוכף ואם שוב ילבוש חמורו האוכף יסקב לי' או הכוונה שבעל החמור לא שואל אוכפא דילמא האוכף רחב מחמורו ויסקב לי' לחמורו

ולכאורה הדבר פשוט דהכל קאי על בעל החפץ דבכיס וארנקי אמרו חכז"ל לא משאלי אינשי כיס וארנקי כיס משום דמסמני פי' רש"י דמי שמשאיל כיסו מוכר מזלו עכ"ל וטבעת משום דמזייף פי' רש"י דיעשה זה חותם כנגד חותמו ויזייף בו את שליחותיו עכ"ל א"כ מבואר דבעל כיס וטבעת לא משאיל דחושש דמזלו יסיר ממנו או יזייף לו חותמו וכן כ' רש"י בקו' כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה וז"ל שמא השאיל כיסו לאחר עכ"ל ממילא משמע דה"ה הוי הפי' בגמ' דפריך לעיל בחמור ניחוש לשאלה הוי הפי' דבעל האוכף השאיל אוכפו לחבירו וכן כאשר תי' הגמ' על מתני' דיבמות כליו דחיישי' לשאלה הוי הפי' דשמא בעל הבגדים השאיל בגדיו וכן פי' רש"י וז"ל חיישינן שמא השאילום לאחר ואותו אחר ראו מת עכ"ל מבואר כמ"ש דהכוונה חיישי' לשאלה הכל קאי על בעל החפץ שהוא השאיל לאיש אחר או לא משאיל לאיש אחר והבן

אמנם קשה דגמ' משני אוכפא לא שאלי אינשי אוכפא משמע דקאי על בעל החמור דאין איש אשר יש לו חמור שישאול לחמורו אוכף מרעהו דאל"כ הי' לגמ' לומר לא משאלי אינשי אוכפא משו' דמסקב לי' לחמרא וביותר מצאתי ברש"י ביבמות אוכף לא שיולי אינשי וז"ל בעל החמור לא הי' שואל אוכפו של זה לחבירו עכ"ל מבואר שקאי שאין איש שואל אוכף דאל"כ הי' לרש"י לומר בעל האוכף לא השאיל אוכף של זה לחבירו והוא פלא גדול למה לא אמרו חכז"ל באוכף ג"כ לא משאלי אינשי וצע"ג

ועלה בדעתי ליישב עומק דבריהם דהנה הטעם דלא חיישי' באוכף לשאלה הוא משום סיקוב החמור דשמא חמור א' רזה והשני שמן ואז אם יתרחב האוכף ע"י שהי' על החמור השמן אז אם יושם על החמור הרזה יוזק הבשר מנידוד האוכף אנה ואנה וא"כ אי הפי' שאוכף לא משאלי על בעל האוכף צריך להיות שחמור של בעל האוכף רזה ושל השואל שמן ויתרחב עליו ואם ישוב השואל האוכף למשאיל יסוקב החמור של בעל האוכף דאל"כ דחמור של בעל האוכף שמן א"כ לא יתרחב עוד ומאי יפסיד בשאלתו אבל אי הפי' לא שאולי אינשי אמרי' דאין הבעל החמור שואל אוכף דילמא חמור של בעל האוכף שמן וחמורו רזה ויסקב האוכף לחמורו וא"כ אין אנו צריכי' לומר דבעל האוכף לא משאיל דהלא משכחת דמשאיל כגון שחמורו שמן וע"כ יהי' הפי' אם חמורו רזה אז נלך בפשוטו דאין איש שואל אוכף דלמא חמורו רזה ויסקב האוכף לחמורו ואמרי' לא שאולי אינשי אבל בכיס וארנקי וטבעת דלא משכחת חשש נזק לשואל אמרינן לא משאלי דבעל החפץ לא משאיל והבן

ואוסיף עוד טעם לשבח למה בחרו חכז"ל לומר לא שאולי ולא אמרו לא משאלי שיהי' הפי' על בעל האוכף והוא דע"כ לא הי' נעשה האוכף באופן שיהי' ביד בעליו כחומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר דא"כ לא שייך חשש סיקוב וע"כ הי' נעשה חזק שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וממילא נשמע שאותו אוכף שראוי לחמור צעיר לימים לא יוצלח לחמור זקן בשנים דנתדלדל הגוף ובשרו נעשה שמן וא"כ יש לחוש דילמא הי' למשאיל אוכף אשר הי' לחמורו בנערותו ולא יוכל כעת ליתן עוד עליו ולכן השאיל לכל איש המבקש אותו יען דהוא עומד למכור ואם יתרחב קצת לא יזיק דבכל אופן צריך הוא למכור אוכף הנ"ל לחמור אשר שוה כמדתו אבל בעל החמור אשר צריך לרכוב עליו כעת לא ישאל אוכף כזה אשר רחב כעת ויסקב לחמורו מיד לכן לא ישאל איש אוכף כי פן האוכף רחב ויסקב לחמורו אבל המשאיל לא יפסיד כלל דבכל אופן לא יצלח לפניו וימכור אותו למי שילבוש כמדתו לכן בחרו חכז"ל לשון ערומי' אוכפי לא שאולי אינשי והבן

ועמלי ראה ד' ויוכח שהאיר עיני לראות נפלאו' שמצאתי בש"מ וז"ל אוכף לא משאלי אינשי למה כי לפעמי' שתהי' בהמת בעל האוכף רזה ובהמת השואל שמינה וכשנותני' עלי' זה האוכף מתפתח וכשמחזירו על בהמתו המשאיל מסקב בה פי' עושה בה חבורה עכ"ל יקר מפז ומכתם אופיר שהי' בגרסתו לא משאלי אינשי שקאי על המשאיל וצריך לפרש דחמור של בעל האוכף רזה וחמור השואל שמינה וליכא הפסד לשואל אבל יש הפסד למשאיל דמסקב לחמור של המשאיל אח"כ כשמחזירו והבן והוא פלא גדול למה לא אמרו לא שאולי אינשי דאין איש שואל אוכף דדילמא האוכף רחב מחמורו ויסקב לי' לחמרי' וצע"ג

ונ"ל דעת ש"מ דעל השואל יש לחוש דילמא איתרמי לפניו איזה עסק בקנין או מסחר או דבר נחוץ אשר ירט הדרך לפניו ולא יחוש על הפסד חמורו אבל המשאיל לא יכנס עצמו להשאיל אם יוכל לבוא היזק כי מה יבצע בשאלתו וק"ל אי נמי דעת הש"מ דצריך לגרוס לא משאלה דעל השואל יש חשש דילמא שאל לראות אם שוה כמדת חמורו ואם לא יהי' שוה יחזור לבעליו וכאשר ראה ששוה כמדתו החזיק בו לשאלה אבל המשאיל לא יתן לאדם בשאלה אוכפו כי חושש שחמורו רזה וחמור השואל שמינה ויחזיק בו השואל ולא יחוש שיצמיח למשאיל היזק ודוק כי נכון בטעמו מאד

אך לפ"ז חוזר חלילה שפלא גירסא שלפנינו ודעת רש"י שפי' לא שאולי אינשי הלא יש לחוש שהשואל שאל וראה שהוא כמדת חמורו וגם אולי הי' הדרך ירט לנגדו ששכרו יותר מהפסדו ושאל אוכף מחבירו שלא לדחוק השעה וצע"ג

ונלע"ד לחדש דבר בהבנת חכז"ל למה נקטו בחמור לא שאולי אינשי דהנה בהבנה פשוטה אין הבדל בין זה שאמרי' שלא חיישי' לשאלה באוכף ובין זה דאמרי' שלא חיישי' לשאלה בכיס וארנקי וטבעת אבל כד דייקת הבדל גדול ביניהם דהא דלא חיישי' באוכף לשאלה הוא מב' פנים והא דלא חיישי' בכיס וארנקי לשאלה הוא מאופן א' ואבאר בעזה"י טעם דלא חיישי' באוכף הוא מב' פנים (א) בודאי טעם זה דלא משאיל איניש אוכף משום דמסקב לחמור הוא מספיק רק לעשות סברא בעלמא דלרוב לא ישאיל איש אוכפו דיצמיח לו היזק בזה ומה לו לכנוס בספק הפסד אבל מי יכחיש שלפעמים בא לו קרובו או אוהב כנפשו או הי' הדבר נחוץ מאד להציל חולה מחליו שמשאיל איש אוכפו הגם שיבא לו משאלה הפסד ולכן אי אמרי' הבעל החמור לא שואל אוכף דילמא יזיק האוכף לחמורו אם האוכף רחב מחמורו הוא דוקא לרוב לא שואל אבל לפעמים שרוצה לעשות מסחר גדול או לראות אבותיו או אירע מקרה לא טהור בביתו וכדומה לא יחוש על הפסד חמורו ושואל אוכף הגם שיזיק לחמורו אבל לרוב לא ישאיל הבעל האוכף ולא ישאל הבעל החמור ודוק (ב) כיון דעכ"פ יש לזה האיש חמור רק שאנו ניחוש דילמא השאיל לחמורו אוכף מרעהו ע"ז כאמור כיון דהוא אמת דאוכף של חמור לא יוצלח לחבירו