מחנה חיים חלק א רכז

ולפ"ז אמרתי לחדש דבר דמשכחת שפחה שתופס בה קדושין וגם וולדה הולך אחרי הזכר אשר נחשב לזרע לאביו ישראל ושפחה כזאת וזרע כזה אינו נכלל במה שאמרו דולד שפחה כמותה יען דדוקא שפחה דומי' דנכרי' אמרו וולדה כמותה אבל לא בשפחה שאינה דומית לנכרית ואבאר דבר זה בעזה"י

הנה יש לאדון בעבדו או בשפחתו שני קניני' (א) קנין ממון דהא גופו קנוי לו כשורו וחמורו שיוכל לעבוד בו כרצונו ולמכור אותו ולהנחיל אותו לזרעו אחריו (ב) שיש לאדון בעבדו ובשפחתו קנין איסור הגם שעבד חייב בכל המצוה שנשים מחויבות בהם בכל זאת רשות אדון פועל בהם איסור שלא יכנסו בכל כח קדושה להיות עם קדוש כמו איש ישראל גמור אשר אין עליו אדון אחר רק אדון אדונים כי לי בני ישראל עבדי' ודבר זה מתורת ריטב"א פ"ק דקדושין דף ט"ו אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי כתב וז"ל וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי דגופו קנוי דהא אית לי' יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציא' ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידו ולא בשום מידי אחרינא ואיכא למימר דאילו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברי' דלימא לי' זיל וצריך גנו שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגנו אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברי' ולפיכך המפקיר עבדו אעפ"י שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור וכן עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כשלא כתב עליו אונו ומשום האי טעמא כמי אמר רבה דבעבד עברי נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עלי' בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי לי' בדברי' והשתא דאתי' להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברי' היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברי' והוי לי' דומי' דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור וה"ה נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירו' וצריך גנו שחרור עכ"ל הזהב

ונראה לי דודאי הגם שהפקיר אותו רבו וקנה עצמו בקנין ממון שלו אבל בזה לא נפקע ממנו האיסו' דבודאי משעה שנטבלו וקבלו המצות המה בכלל ישראל רק קנין האדון פועל כח איסור בהם שלא יכנסו לגמרי בקדושת ישראל דהא התורה אמרה עליהם לא יהי' קדש ולא תהי' קדישה שפי' אונקלוס שזה איסור של עבד ושפחה וקנין איסור לא פקע אלא בגט שחרור כמו שאיסור אישות אשר בא ג"כ ע"י קנין כסף לא פקע אלא ע"י גט ה"ה איסור לא יהי' קדש וקדישה לא פקעו אלא ע"י שטר אבל זולת זה האיסור כיון שחייב במצות והוי אדון לעצמו לא שייך בו שהוא עם הדומה לחמור דחמור אין לו קנין [כאמרם קני את וחמור מתוך שחמור לא קנה גם האדם לא קנה] שיקנה דבר לעצמו רק יוכל להיות חצר לפני האדון לקנות על גבו כלים אבל עבד המופקר שיש לו קנינים לעצמו בודאי אינו דומה לחמור והגם שנכרי הוי בר קנין אינו דומה לעבד דנכרי אינו בר מצות לכן אין דינו כישראל אבל עבד המופקר שיש לו קנין לעצמו וגם חייב במצות אז בודאי אינו בכלל דומה לחמור ובפרט בשפחה אשר אדון הפקירה דחייבת בכל המצות כאשה ישראלית בודאי אינה דומית לחמור או לנכרית כמובן

ומעתה נ"ל דמי שבועל שפחה המעוכבת גט שחרור אז בנה הנולד נקרא על שם אביו בנו לכל דבר דהא לולי הקרא היינו אומרי' כמו שאפי' ממזר נקרא בנו של הבועל כ"ש בנו מן השפחה רק הקרא גילה ששפחה גרע יען שהיא כחמור שאין לו חייס מזרע אביו ומסתבר דוקא בעבד גמור כמו שהי' באברהם עבד גמור אבל עבד אשר הפקירו אדוניו ויש לו קנין ממון וגם חייב במצות אינו כחמור ונקרא הולד על שם אביו הבועל ובשפחה כזאת תופס בה קדושין הגם שיש לאו דלא יהי' קדש או קדשה מאי הוי הא קדושין תופסין בחייבי לאוין ובן הנולד מחייבי לאוין נקרא בן לאביו והבן זה כי נכון בסברא בעזה"י

ועיין בשבת דף ח"י ובש"ע או"ח סי' רמ"ו דמכח איסור שביתת בהמתו סמכי' על הפקר בינו לבין עצמו יעו"ש במג"א סק"ט ובמחה"ש שם ומכ"ש דמהני אם מפקיר שפחתו בינו לבין שפחתו דהא היא קונה עצמה מיד והוי כאלו הפקיר בפני שלשה עיין ר"ן נדרים הפקר צריך ג' ובריש פסחים אצל ביטול חמץ יעו"ש

ובא ברוך ד' ואעשה לך מטעמי' כאשר אהבת שאין כונת הגאון ששחרר אותה מקודם בגט שחרור אלא כוונתו בשפחתו אמרי' א"א עושה בעילתו בעילת בהמה ובודאי בשעת ביאה הפקיר אותה ואז קונה עצמה לקנין ממון וממילא הוי הבן הנולד לה בנו לכל דבר דבשפחה מופקרת תפסי קדושין והולד הולך אחרי אביו דאין שפחה כזאת אשר יש לה קנין ממון ומחויבת במצות כאשה ישראלית דמתה לחמורה והבן זה ומיושב קו' ראשונה דדלמא עכשיו יצרו תקפו דלק"מ הלא יש בידו בשעת שיצרו תקפו להפקירה ודוק

ובזה מיושב קו' ב' אשר הקש' הרה"מ דע"כ עושה בעילת זנות דאין כאן עדי' על הקידושין לק"מ דכל חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות היינו חזקה לא שביק היתר ואכיל איסור אם יש בידו לעשות קדושין עושה ואינו חושש על הפסד ממון עיי' חולין דף ד' חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין יעו"ש וא"כ שלא לבעול בעילת בהמה להיות ולדו עבד עיי' רמב"ם פי"ב מה' א"ב גדול העונש הבועל שפחה גמורה וז"ל שגורם לסור הבן מאחרי ד' שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו ישראל וגורם לזרע קודש להתחלל להיו' עבדי' עכ"ל אשר בידו שלא לעבור אם יפקיר את שפחתו יש חזקת כשרות אבל שלא לבעול בעילת פנוי' זה דוקא אם בידו לקדש בהיתר אבל כאן בכל אופן יעשה גם איסור בקדושין דהא עדיין לא קבלה גט שחרור ונהפוך הוא בעל ולא קידש טוב מאשר אם קידש ובעל דאז עובר בודאי על לאו דלא תהי' קדישה ועי' רמב"ם וראב"ד פי"ז מה' א"ב ודו"ק

ומיושב קו' ג' הלא יש חזקת שפחות נגד חזקת א"א עבב"ז ויהי' רק ספק ולפמ"ש לק"מ דהא רק הפקירה ועדיין נשארת בחזקת שפחות ולא נסתר חזקה שלה שהיא שפח' רק הפסד ממון יש כאן וע"ז אמרי' חזקת כשרות של ישראל פועל שניחא לי' בהפסד ממון שלא לעשו' שבנו יסור מאחרי ד' והבן

ובמ"ש ניחא לי מהכ"ת נימא דשחרר אותה ועבר על עשה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש נכון דבודאי אין בזה לא תחנם אם מבקש שיהי' לו בני' ממנה אשר יחשבו לו לבנים כמובן ודו"ק

ובדבר זה מיושב לי קו' גדולה אשר העיר הבית מאיר בסי' ט"ז איך פליג המ"ל על רש"י דסובר דליכא איסור דאוריי' בשפחה מגמ' דעבד מותר בשפחה והשיב המ"ל הלא בשפחה לכהן יש ג"כ איסור זונה יעו"ש והקשה הגאון איך משכחת לרמב"ם אי' זונה בשפחה הא לשיטתו אינו עובר בכל חייבי לאוין רק בקידש ובעל ובשפחה לא תפסו קדושין וא"כ לא משכחת לאו דזונ' יעו"ש שתי' בדוחק ולפמ"ש משכחת שפחה שהפקירה אדונה ותפסי בה קדושין ויש בה איסור זונה וק"ל

ובירושלמי פ' השולח וז"ל בניו מה הן היוצא בשן ועין בניו עבדי' והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין אריב"ב לא מסתברא חלפוהין היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל