מחנה חיים חלק א רכ

אלבשה הוא דוקא שלא להיות נחשב כח דיצר אשר נלבש להיות כאונס אבל בודאי מי יכחיש שביאת הכניסה מעורר יצר על הנאת היציאה הלא אבר קטן מרעיבו שבע אמרו חכז"ל ובזה יובנו דברי תוס' בשבועות דף י"ז ע"ב בד"ה ואי בת"ח וז"ל חדא הוא דמחייב אעפ"י שמזיד על הפרישה מכל מקום על הכניסה חשבי' לי' שב מידיעה דאימא יצר אלבשה כדאשכחן בכתובות פרק נערה עכ"ל הכוונה בודאי לא נימא מכניסה ליציאה יצר אלבשו לפוטרו אפי' מחדא אבל עכ"פ שב מידיעתו הוי הגם שאינו שלא הפריש עצמו מלצאת באבר חי הגם שידע שהיא נדה הוא יען שכבר הוא עוסק בהנאת בעילה אבל אם היתה נדה טרם שהתחיל לבעול הי' פורש עצמו שלא לטעום עכשיו טעם בעילה והוי עכ"פ שב מידיעתו ע"י הסברא של יצרו אלבשו רק שם הכל בביאה אחת הוי אונס דשם בודאי יצר אלבשה אבל כאן מכניסה ליציאה הוי רק מקום לתלות שמכח שעוסק בטעם ביאה יצר אלבשו ואינו פורש מחמת עבירת נדה אבל אם לא התחיל לבעול הי' פורש שלא לטעום טעם בעילה מחמת עבירת דם נדה כנלע"ד ברור בעזה"י

אך קו' ג' מיבמות שגזרי' העראה בעבור גמר ביאה שהכל בחד מעשה של הכניסה צע"ג ונ"ל במכ"ת לק"מ דכוונת התוס' דיש לחוש שבאמת לא יהי' אצלו יצרו תקפו שמסתמא כל הבועל לשם יבום דמכוון לבעילת מצוה ולא לשם כוי ובפרט אם הבעילה מחייבי לאוין לא יבעול בשעה שמרגיש תוקפת היצר דהא לאבא שאול הוי הולד קרוב לממזר כנודע רק חיישי' שלא יהי' בקי בהעראה ובשעה שירצה לעשות העראה יעשה בהכנסה גמר ביאה דאין גמר ביאה כל אורך האצבע עד טבורו רק כל א' וא' שפליגי בשיעור העראה עיי' יבמות רב ושמואל ועיי' בתשובה נפלאה ונוראה בנב"י מהד"ת בא"ע אם מכניס מאצבעו יותר הוי גמר ביאה וא"כ זה כוונת התוס' דלגזור מביאה אחת על השנית הוא גזירה רחוקה כי הלא ידע שביאה שנית אסורה טוב אם אמרו גזרי' העראה משום גמר ביאה שלא יהי' יוכל לשער שיעור העראה אבל באמת לא יהי' לו יצר לעשות גמר ביאה להשביע נפש התאוה ואז בודאי עובר ולכן טוב לחלוץ מלייבם וק"ל

וראיתי בהפלא"ה שם שתירץ דיצר אלבשה אינו רק ספק רק באשה סמכי' בצירוף חזקת כשרות וחזקת היתר אבל במקום דליכא חזקו' הנ"ל אין סברת יצר אלבשה סברא יעו"ש פלא בעיני הלא הרמב"ם כ' בפ"א מה' א"ב וז"ל משהתחיל לבעול אין בידה שלא לרצות עכ"ל מבואר דיצר אלבשה הוי ודאי ודלא כהפלא"ה ז"ל ובמק"א בארתי להבין לרמב"ם טעמא אבוה דשמואל דמהני צווחה מתחילה ועד סוף ואין כאן מקומו

ומעתה ק"ו בן בנו של ק"ו בנידן שאלתינו דלא הי' כנגדו פחד ד' שאין בבעילתו עבירה כלל והתחיל בהעראה בהיתר ולבשו היצר לעשות גמר ביאה דלא נחשב זה לפושע ומזיק דנאמר אדם מועד לעולם דהלא היצר אלבשו ואנוס הוא על גמר הכניסה מה הוי לי' למיעבד ופטור מתשלומין עפ"י דין תורה כנלע"ד

ואיידי דהבאתי דברי אבני מלואים בתשובה סי' טו"ב לא אעלים עין מן הפליאה אשר כתבתי שם על הגליון שנתקשה הגאון שם על דברי תוס' קדושין דף ט"ז שכתבו דע"ע גופו קנוי היינו לענין שצריך גט שחרור אבל לענין מצות לא והא דמותר בשפחה כנענית היינו משום שצריך לעבוד את רבו בין ביום ובין בלילה והקשה הגאון הנ"ל וז"ל לא הבנתי בעניותי דאם הוא אסור בשפחה וכי משום דצריך לעבוד את רבו בלילה יעשה איסור הא אסור לעבד עברי לחלל שבת ויו"ט לצורך רבו ומ"ש איסור שפחה שיהי' מותר לצורך רבו וצ"ע כעת עכ"ל והוא פלא גדול הלא אדון עבד כנעני הוא מוזהר על שביתת עבדו ומכ"ש שמוזהר על שביתת עבדו ישראל הכי גרע עבד ישראל מעבד כנעני והגם שעבד כנעני מוזהר ג"כ על שבת מעצמו כמו נשים דמחויבי' על שבת אעפ"כ גם הרב מוזהר עליו עיי' רמב"ן פ' יתרו וא"כ מאי קו' שיחלל העבד עברי שבת או יו"ט בעבור רבו הלא רבו עובר עליו אם הוא עושה מלאכה וא"כ לא ידעתי מה נתקשה משבת הן אמת שהארכתי במק"א לבאר דשביתת עבד כנעני ובהמה הוא דוקא על שם מלאכה אשר עליו חטאת וחיוב מיתה אבל חיוב שבתון שהוא מ"ע אם אדם עושה בחצרו פינוי אבנים ממקום למקום אשר חידש הרמב"ן בתורה פ' אמור זה לא חל על עבד ומכ"ש על בהמה ויהי' נשאר קו' הגאון על אופן זה אבל לא עלה זה במחשבתו כנראה מדבריו דנקט לחלל שבת או י"וט וצע"ג על גאון כמותו ועוד פלא עליו הלא מבואר בקדושין דף כ"א ובירושלמי קדושין פ"א ה' ב' שאפי' עבד עברי כהן מותר בשפחה שהוא היתר שיצא מכלל איסור ואין כאן איסור כלל לעבד והטעם עי' רמב"ם פי"ב מה' א"ב יען דשפחה נתגיירה ומחוייבת בכל המצות שנשי' מחויבות יצאה מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באה אבל בודאי מי שבועל שפחה אין קנאי' פוגעי' בו ואפי' לישראל שאינו עבד ליכא ברור איסור דאוריית' ודו"ק ומה שנת קשה המ"ל פ"ג מה' עבדי' למה לא גזרו רבנן לעבד איסור שפחה כמו שאסורה לשאר ישראל נ"ל דלק"מ כפי כלל של הט"ז בה' ר"ה ובכמה מקומות מה שמפורש להיתר בתורה לא יוכלו חכמים לאסור וכאן שתורה גילתה משנה שכר שכיר א"כ לא יוכלו לאסור יעו"ש והבאתי ראי' לזה מתוס' בב"ב בסוגי' דיאוש ואין כאן מקומו

ולא אמנע להעתיק בקיצור אשר הערותי בחדושי על דברי רמב"ם הנפלא פ"ו מתרומו' אשר הביא הגאון אבני מלואים שם בשם כ"מ שהתפלא על שמנה רבינו שעבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר והוא פלא הלא תושב ושכיר הוא עבד עברי והוא פליאה גדולה

ונלע"ד ליישב דעיי' בגיטין דף ל"ח דגוי קונה לישראל בקנין שבוי דכתיב וישב ממני שבי ועי' ברשב"א בחדושיו שם שגוי קונה גופו של ישראל בקנין מלחמה דלא כרש"י שמפרש שהי' קנין עבד כנעני של ישראל אשר נעשה שבוי אלא הי' ישראל ממש דבקנין מלחמה קונה גוף ישראל כמו שקונה קרקע וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה' עבדים הל' ד' ועיי' בכ"מ הגם שגוי לא קונה גוי אלא למעשה ידיו אעפ"כ ע"י מכירת דינא דמלכותא קונה גופו יעו"ש ועיי' בבעה"מ פ"ד דע"ז באו בה פריצי' שפי' שכיבוש מלחמה פעל חילול ועיי' ברמב"ן במלחמות שם ועיי' במג"א סי' ד"ש לענין מלאכת עבדי' בשבת ובמחה"ש שם וא"כ השמיע הרמב"ם אפי' ישראל אשר הוא עבד עברי ע"י כיבוש מלחמה וכהן קנה אותו מיד השבוי אעפ"כ אסור לאכול תרומה דעכ"פ הוא זר שלא הלך ממנו ע"י שנמכר לעבד כנלע"ד ולא כתבתי רק להערה

סימן ס"ו שאלה עבד של שני שותפין כהנים ועמד אחד ושיחרר חלקו ונשאר העבד חציו עבד וחציו בן חורין אם מותר לאכול תרומה ואת"ל שאסור לאכול תרומה מכח צד חירות שלו אם אכל במזיד אם לוקין אותו כמו שאר זר שאכל תרומה לוקין כמבואר ברמב"ם פ"ו מה' תרומות הל' ו' או נימא כיון שהוא חציו עבד כהן אין לוקין עליו דהא מכח חציו עבדות הוא ראוי לאכילת תרומה

תשובה לכאורה מבואר בתוס' בגיטין דף מ"ב ע"ב בד"ה מעוכב שהקשו מאי נסתפק הגמ' אי מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה הא מפורש בכריתות דף כ"ד דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה ותי' דהתם איירי במפקיר עבדו שמותר לאכול תרומה כמו שמותר בשפחה אבל כאן איירי בחציו עבד וחציו בן חורין מבואר מתוס' שהגמר' נסתפק שחציו עבד יאכל בתרומה ופליאה גדולה בילקוט פ' אמור