מחנה חיים חלק א ריט

דברי' ואם מתה גולה על ידה עכ"ל הכונה כמ"ש בודאי היזק הבא מגוף התשמיש כדרכו אז הוא פטור דהיא קנינו לתשמיש אבל אם הזיק במה שאפשר להשמר כגון שדפק שלא על הפתח והזיקה אז חייב וק"ל

ומעתה נחקור בנידן שאלתינו דפתח קברה צר וקטן מאוד שלא יכול הבעל להכניס עטרה ולעשות גמר ביאה והלא כל הבועל דעתו לעשות גמר ביאה אמרו חכז"ל כי שם עיקר הנאת תשמיש ועיי' רמב"ם פ"ה מה' א"ב ובפעם שרצה להכניס אצבעו הזיקה נ"ל לפטור אותו מלשלם דהא היזק בדרך תשמיש בבעילת כל הארץ ולא שייך כאן דה"ל לעיוני זה דוקא לשמור עצמו בתחילת ביאה הי' לו לעיין להשען על ביתו על מזוזת הבית ולא יהי' אץ ברגלים אבל כאן ששען על ביתו כדרך כל הארץ והזיק אותה בגוף השימוש של אישות לזה האשה קנינו ממש ולא צריך לשלם ודו"ק

ואוסיף עוד בטענה לפטור לבעל דבשלומא אם בהתחלתו אשר העמיד אצבעו שלא על פתח מקורה הוי התחלה בפשיעה וחייב אבל כאן שהתחיל בהעראה בהיתר רק אח"כ יצרו וחמימו תקפו ששקד בכח לכנוס ולעשו' ביאה גמורה על זה הוא אונס גמור ופטור מדין תורה ואבאר זה בעזה"י

הנה בכתובות דף נ"א ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ומסיים הגמ' ופליגא דרבא דאמר רבא כל שתחילתה באונס וסוף ברצון אפי' היא אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותר מ"ט יצר אלבשה יעו"ש וכ' הפנ"י בד"ה ופליגי וז"ל והא דאמרי' בכריתות דבועל חייב על כל ביאה ולר"א על כל כח וכח ולא אמרי' יצר אלבשו שאני התם דהוא פשע והלביש יצרו לעצמו משא"כ באש' דיצר אלבשה באונס עכ"ל היוצא מדבריו דוקא אם התחלת הביאה הי' באיסור אז חייב על כל כח וכח שכל תחלתו בפשיעה הגם שסופו באונס נחשב לפשיעה אבל באשה התחילה באונס אז הגם שסופה ברצון הוי כאונס דהכל הולך אם התחלה הי' או באיסור ועיי' ריטב"א במכות בקרע מעזיבה דחייב על הטומאה שהמתיק שכל תחלתו מעשה נחשב הסוף בלי מעשה כאלו עשה מעשה יען שהכל בא ע"י מעשה יעו"ש כי מתוק מדבש וא"כ כאן שהתחיל הביאה בהיתר גמור בחיוב עונה באותו מקום רק אח"כ יצר אלבשו ולא מצא מעצור לרוחו שלא לעשו' הכנסת אבר אז אין לך אונס גדול מזה ופטור על הוספת הכחות בהכנסת אצבעו ודו"ק

ואולם ראיתי בהפלא"ה שם בכתובות שהשיג על הפנ"י בקו' גדולות מאד ואסדרם הנה (א) משבועות דף ט"ז הי' משמש עם טהורה ואמרה נטמאתי ופירש ומיד חייב דהיציאה הנאה לו כביאה וקשה הא כאן התחיל בהיתר וא"כ נימא על היציאה יצרו אלבשו (ב) וכן בשבועות דף ח"י מפרש מתני' דנמצא על שלו חייב בשלא סמוך לווסת ועל הפרישה וקשה ג"כ דנימא יצרו אלבשו וצע"ג (ג) הקשה מתוס' יבמות דאמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניי' ופי' בתוס' לאו דוקא ביאה שני' אלא שמא יעשה גמר ביאה דיבמה נקנית בהעראה וקשה איך נגזור העראה בעבור שמא יגמור הא אפי' אם יגמור אנוס הוא דהא התחיל בהיתר בביאת מצוה וצע"ג

ונ"ל ליישב ב' קו' ראשונות של הפלא"ה דבמכ"ת הטהורה נ"ל דלק"מ דסברת יצר אלבשו הוא דוקא בביאה אחת אם כבר התחיל איש לבעול אשה באונס אז גם יצרה נתחזק ע"י שאצבע האיש התעורר בה תאות התשמיש עד שהאשה מבקשת גמר אותו ביאה אשר כבר הוחל בה אבל זאת לא נאמר אם אשת ישראל נאנסה והבועל גמר כבר ביאתה והיא שוכרתו לבעול אותה שנית שתאמר לו שיתקשה פעם שנית ויוצא ממנה שהנאה של יציאה הוא כמו הנאה של ביאה דנימא ג"כ יצר אלבשו אז בודאי היא זונה דאטו אם העלה לב אשה טנה מרוב תאותה עיין סנהדרין ותזנה לא תהי' אסורה דיצרה אלבשה הלא פחד ד' צריך לפעול נגד יצרי הגוף אבל בחד מעשה משעה שבועל הערה בה אז התחלת המעשה פועל על סוף המעשה דכח של העראה פועל תשוקה על גמר ביאה וכח זה גדול מאד שלא תוכל האשה שלא להיות לרצון אבל היצר מהנאה ראשונה אל הנאה שני' הוא יצר כמו בכל ביאה של זנות שגדול כח היצה"ר ורש"י כתב בכתובות שם וז"ל תחילתה באונס תחילתה של בעילה וסופה וז"ל וסופו של בעילה עכ"ל וכ' עוד בד"ה יצר אלבשה וז"ל וגם זה אונס שבתחילת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר עכ"ל הכוונה שלא נטעה בהבנת הגמ' תחילתה באונס וסופה ברצון קאי על מעשה הזנות שאשת ישראל שנאנסה הגם שסופה ברצון כגון שכניסה הי' באונס ופרישה באבר חי הי' ברצון דנימא דיצר של הכניסה הלביש אותה על היציאה שהי' ברצון אלא הכל קאי על מעשה בעילה אחת העראה הי' באונס וגמר ביאה ברצון שהסוף תולדה דהתחלה אבל מהכניסה על היציאה שהמה כשני ביאות גמורות שהיציאה הנאה כביאה אז בודאי ממעשה למעשה לא אמרי' יצר אלבשה לחשוב כאונס ודוק

ולזה רמז רש"י שבתחילת בעילה הלבישה הבועל יצר שפעולת העראה מעורר תשוקת גמר ביאה אבל מיציאה על הכניסה הוא יצר של היצה"ר והבן וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"א מה' א"ב וז"ל אשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטור מכלום דמשהתחיל לבעול אין בידה שלא תרצה עכ"ל הזכיר בפירש שתחילתה באונס הוי הפי' שתחילת ביאה אחת הי' באונס וסופה של אותה בעילה הי' ברצון ועיין עוד ברמב"ם פכ"ד מאישות שכ' ז"ל וכל שתחילת ביאתה באונס אעפ"י שסופה ברצון מבואר דהכל מעשה פעולת ביאה אחת אמרי' יצר אלבשה אבל מכניסה ליציאה הוי כמו אם מתחילה נבעלה ביאה של אונס ואח"כ משעה שטענה טעם מים גנובים ולחם סתרים זינתה במזיד בודאי אסורה לבעלה דאין זה מלבוש של הבועל רק מלבוש של היצה"ר ובפרט כפי אשר ביאר הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין דהוצאת הזרע אין פועל בבעילה אסור' מאומה רק הכל בהכנסת האבר וא"כ הי' יכול למעט בשפיכת זרע בגמר ביאה רק הוא מתאוה תאוה להנות ביציאה כמו בביאה אבל מה שמתאוה הגוף ע"י העראה לגמר ביאה הוא תולדה של יצר הבועל שהתחלה פועל יצר על גמר ביאה והבן

וראי' ברורה לזה דאל"כ שגם היציאה נחשב לאונס דאלבש' היצה"ר ומה שאמר רבא תחילתה באונס וסופה ברצון הוי הפי' הכניסה באונס והיציאה ברצון א"כ פלא דלמא אבוה דשמואל דפליג וחושש על סופה ברצון הוא דסובר דיצר הכניסה אינו פועל על היציא' אבל אם התחלת כניסה באונס הגם שסוף הכניסה ברצון מודה דאמרי' יצר אלבשה והוה אנוסה ומאי פריך הגמר' אלא אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה דילמא ברצון דסוף הכניסה ולא צריך לדחוקי בצווחה מתחילה ועד סוף אלא בודאי דאבוה דשמואל אוסר אפי' אם סוף הכניסה הוי ברצון וא"כ פליג רבא בסברת דיצר אלבשה דוקא מהעראה על גמר ביאה אבל מכניסה על יציאה לא אמרי' יצר אלבשה ודו"ק

ולפ"ז מיושבי' קו' הפלא"ה בודאי מכניסה על היציאה לא אמרי' יצר אלבשה ולכן אם פירש באבר חי חייב אבל בחד ביאה כמו ר"א דמחייב על כל כח וכח דכניסה שפיר הקשה הפנ"י דנימא יצר אלבשה וצריך לתרוצי יען דהתחלה הוי באיסור והבן

ודע דמה שחדשתי דמכניסה על היציאה לא אמרינן יצר