מחנה חיים חלק א ריד

כאן שני עדים ולמה אינו נלקה והוא פלא גדול בעיני עד שכמעט לא אוכל להבין דברי המפרשי' שלא שמו על לב לפרש ירושלמי הנ"ל

אמנם נ"ל לברר הדברים בעזה"י דנ"ל הגם דחידש לן דע"א נאמן לקבוע איסר אשר על ידו יבא לבסוף מיתה או מלקות היינו דוקא אם בא ומעיד בתורת עד על החפץ שמגלה האיסור שאומר חתיכה זאת היא חלב או אשה זו זינתה או אשה זו סוטה וכדומה שאז לא דבק דיבורו להעניש נהפוך הוא שבא לגלות לדעת שחפץ הנ"ל הוא איסור וממילא כל השומע יפרוש ממנו שכל ישראל בחזקת כשרות ולא יחטא לאלקים שזה הוא גדר עדות שמעיד שהוא יודע שהוא זאת או ראה או ידע וממילא אם בא אח"כ רשע עריץ ורוצ' לעבור על דבריו ולאכול או לבעול אז מי שמתרה בו הוא יודע שחתיכה זו חלב או אשה זו זונה או סוטה וחייב מלקות או קרבן דהא המגלה האיסור לא כיוון להעניש והי' נאמן ונתחזק החתיכה לאיסור ומי שבא ומתרה מתרה כדין אבל אם אחד רוצה לאכול חתיכ' ובא ע"א ואומר אל תאכל שאם תעבור ותאכל ילקו אותך משום חזיר או נביל' או זוכה או סוטה שהוא מגלה האיסור לא בתורת עדות להעיד על החפץ רק בא להתרה על העונש שהתראה הוא הכלי להביא העונש ובתוכו מגלה שם איסור של החפץ אז אין ע"א נאמן דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כתיב וזה קם לעון ולחטאת ואינו נאמן כלל וזה כוונת ירושלמי דבעי אם כבר נודע דאינה שותתת ובא ע"א אם יהי' נאמן להפסיד כתובתה ופשט מהנך בבא דכמו אם ע"א אומר התרתי בו אינו לוקה יען כיון שאמר דהחתיכה חלב בשעה שמתרה ולא בא העד על החפץ בתורת גילוי דעת להגיד טיבו של החפץ רק הודיע איסור החפץ בתוך התראה אשר כוונתו להעניש אינו נאמן ואינו לוקה וכן בנזיר וכן בסוטה וה"ה כאן בשלומא אם בא שלא להשקותה אז הוא בא להעיד על חפץ שהיא סוטה אבל אם ידענו שאינה שותתת ובא אז הוי ביאתו להעיד להפסידה הכתובה וזה שסיים ועיקר עדותו לא בע"א הוא הכי כאן אין עיקר עדות שלו מיוסד בע"א ואינו נאמן והבן זה (ועיי' במראה פנים שמפרש שפושט שנאמן להפסיד הכתובה ואז הוי הכוונה ועיקר עדותו לא בע"א אע"פ שעיקר עדותו נסמך על ע"א אעפ"כ אם התרו שנים לוקה)

והרמב"ם פט"ז מסנהדרין כתב וז"ל אינו צריך שני עדים למלקו' אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק עכ"ל ולכאורה הי' לו לכתוב אין צריך שני עדים אלא על המעשה אבל האיסור יוחזק בע"א אבל מה שכתב בשעת מעשה לכאורה אין לו מובן וצ"ע ולפמ"ש נכון מאוד דבשני עדי' די אם מגלי' בשעת אכיל' אל תאכל ואם תאכל תחייב משום חלב וכדומה אבל בע"א לא מהני אם מגלה האיסור בשעת מעשה אבל יוחזק בע"א דאז לא בא על איש להעניש רק לגלות טיבו של החפץ כמו שמבאר זונה אשה זו או חלב כליות הוא זה והבן

ועתה שהתחלתי לבאר הנני מחדש עוד סברא אחת הא דגילו לן רבותינו ז"ל דעיקר האיסור יוחזק בע"א אפי' למלקות היינו דוקא בכל גווני דירושלמי ורמב"ם דע"א בא דע שזה חלב או כלאי כרם או אשה זו זונה או גרושה דבא לגלות על החפץ שם איסור למען דעת להפריש ולא יצמח מהם עון ועמל לאיש אבל אם ע"א בא לומר גט זה כתוב לשמה ואנו חוקרי' אמאי יהי' נאמן בדבר שבערוה דצריך שנים ואנו נאמר הלא קודם גירושין הוא בא רק להחזיק הגט ואח"כ אנו מגרשים אחר שכבר הוחזק בע"א זה אינו דלמאי נ"מ תאמין לו שנכתב לשמה הלא רק כדי לגרש בו ואז כיון שאנו חוקרי' שיבוא ע"י כריתות אז ע"א אינו נאמן רק משום טעם חכז"ל רוב ספרי דדייני מיגמר גמירי ומשום עיגונא והבן סברא הנ"ל ומצאתי בתורת גיטין בחידושיו בסוגי' דלשמה דכתב דלשיט' רמב"ם שאיסור בע"א יוחזק נאמן ע"א להגיד שהוא לשמה מן הדין דעדיין לא מעיד על דבר שבערוה יעו"ש ולדעתי לא דבר על נכון כי בדין של הרמב"ם בא העד לומר שלא יאכל אדם ולא בא לעון ולחטאת אבל כאן מה תכלית שנכתב הגט לשמה ע"כ כדי לגרש בו ובא על דבר שבערוה ודו"ק

ולא אוכל להשיב ידי אחור להגיד לו בקול קולמסי פליאה על הגאון הנ"ל שכתב שם שיען דכעת השליח אינו מעיד רק על הגט לא נקרא דאינו נאמן נגד איתחזק איסור דאל"כ איך ע"א מעיד על מקוה שיש בה מ' סאה ואח"כ טובל בו טמא כמלא ע"א מוציא מחזקת איסור אלא ע"כ יען דבשעת הגדתו אינו מוציא אותו מחזקת טמא יעו"ש ולדעתי פלא שם העדו' לגלות שזה הוא מקוה של מ' סאה שלא תפסל במים שאובין ולטבילת ידים או אם יבוא טמא בה לא יקבל טומאה ומעיד על חפץ אבל כאן בגט תכלית כתיבת לשמה רק לגרש אשת איש הוא והבן

ולפ"ז מיושב קושי' מעלתו על סוגי' דיבמות דשם אם אנו חוקרי' על הגט שנאבד מן השליח אם האי גט שנמצא הוא שנאבד וע"כ לגרש בו ומיד אנו דנין על חזקת אשת איש כמו במת אבל במה שחדשתי דזבה שאומרת שפסקה מלראות אבל עדיין היא באיסור' שנאמנת על זה שאינה רואה עוד שאינו נגד חזקה שם אין אנו צריכי' למאי נ"מ בזאת אלא לטבילה דגם בלא זאת יש נ"מ אם תמצא דם והיתה עוברת בשוק הטבחי' שנתלה הדם בו ולא יטמא כי הדם זיבה אז הטומאה כנודע ולכן נאמנת שפסקה ואח"כ אנן סהדי שראוי' לטהר עצמה לבעלה כנלענ"ד לחדש כעת

ובזה נ"ל לחדש דבר כפי פירושי בירושלמי יצא דאין חדש הגם אם בשעת אכילתו לחלב או לכלאים בא ע"א ואמר חלב או כלאים הוא זה ושנים מתרי' בו חייב דאין קפידא בזה אם הוחזק מכבר שהוא איסור אלא הקפידא הוא אם מודיע האיסור בתוך התרא' אינו קם לעון ולחטאת אבל אם הוא אומר רק שהוא חלב שיפריש עצמו מלאכול ושנים מתרי' בו אם יאכל עוד אז חייב אם מתרי' בו מיד אבל בחתם סופר יו"ד סי' קע"ה בד"ה ונ"ל לא משמע כן וק"ל

ואיידי דאיירי לא אמנע מלהודיע לו השגה אחת אשר כתבתי שם על הגאון אדמו"ר שהביא ראי' לדין ירושלמי ורמב"ם הנ"ל מהא דצריך קרא משפט שע"א אינו נאמן לקידוש החודש ות"ל איך יהני ע"א א"כ איך נהי' לוקי' למחלל יו"ט או החובל ביוה"כ או חמץ בפסח וע"כ דלולי קרא הי' נאמן דכיון דהוחזק עפ"י ע"א נאמן עכ"ד וכתבתי על הגליון וז"ל יש לו להביא ראי' מן ירושלמי שפוסק קידוש החודש די בע"א הובא בפנ"י דף כ"ב וע"כ כרמב"ם אבל פליאה בעיני על ראי' שלו הלא בקידוש החודש מפורש בדף כ"ה אתם אפי' מזידים אתם אפי' מוטעי' וא"כ בכל אופן יש בט"ו ניסן פסח וביו"ד תשרי יוה"כ הגם אם העד שקר העד עכ"פ הב"ד קבעו יום זה לפסח או ליוה"כ ונעשה כן בשמים לאל גומר עלי ומי שעובר נענש כדת אבל שם בחלב לא תלי' רק אם החתיכה באמת חלב עכ"ל וצע"ג

ואתו הסליחה במה שכתב שם וז"ל דלכן מדייק רש"י שפיר שנאבד מן השליח קודם שניתן לה מה שא"כ לאחר שניתן לה ואנו צריכי' לגט לעיין בו אם הוא כשר או פסול בודאי יש כאן חזקת איסור א"א כנגדו ולא מהדרי' בסימני' אם צריכה לגנו להנשא בו עכ"ל פליאה נשגבה בעיני נהפוך הוא אם כבר נותן הגט ואנו צריכי' לגט לעיין בו ונכיר בסימני' שהוא אותו הגט אז כבר היא מגורשת ואין החזרה פועל מאומה לכריתות ומה שנותני' לה הגט בידה הוא לראי' בעלמא כמו כתב אחר מן הב"ד ואיך שייך שלא מהדרי'