מחנה חיים חלק א ריב

מכח קנין דאחיו עיין כתובות דף נ"ז ע"א אבל בודאי אסורה עליו דהא דאמרי' דקנאה בין בשוגג או באונס או רצון וכדומה ילפי' בדף נ"ד מדכתיב יבמה יבא עלי' מכל מקום והנה מיבמה יבא עלי' לא ידעי' שהיא כאשתו לכל דבר אחר הביאה וממילא אמרי' אעפ"י שקנאה בביאה הנ"ל מ"מ נשארת באיסורה אבל אם כוון לשם מצות יבום ליבם אותה לשם מצוה אז יש לו דעת קידושי' כמו אם יקדש אשה בביאה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה שביאה עושה לקוחין אז גילתה התורה ולקחה לו לאשה אם יש לו דעת קיחה היא נעשית כאשתו לכל דבר אבל זה לא יוכל להיות רק ויבמה אם יודע ומכוון לבעול לשם ייבום ולא שיבם בא עלי' בלא דעת יבום וא"כ גילת' התורה כיון שלקחה בתורת יבום היא כאשתו לכל דבר אבל בלא דעת יבום אין כאן לקיחה וקנאה אבל נשארת באיסור אשת אח והגם שתוס' כתובו' דף פ"ב ע"ב כתבו דבכל אופן היתה מותרת עד שעת גירושין ולא תאסר מיד אחר ביאה ראשונה יעויין שם היינו דוקא יען דכתיב ויבמה אז חדשו סברתם דלא ס"ד דתורה יצוה ליבם ויצטרך מחר לגרש אבל כאן אם לא קיים ויבמה אז שיבם בא עלי' אז בודאי אינה כאשתו ואסורה מיד אחר העראה כמובן וזה שאמר אבא שאול אם בועל לשם נוי הוא כאלו פוגע בערוה שעשה עבירה והגם שקנאה אבל עכ"פ אין כאן לקיחה ונשארת אחר העראה באיסורה וקרוב להיות הולד ממזר ודו"ק

ואחר רבות בשנים אשר האיר ד' עיני לחדש זאת שאם הי' הייבום שלא מדעת הוא קונה יבמתו אבל נשארת באיסור עולם מצאתי און לי בתורתנו הקדושה פ' וישב ויאמר יהודה צדקה ממני כי על כן לא נתתי' לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה והביא רש"י וז"ל י"א לא הוסיף עכ"ל וכתב הרמב"ן בנמוקי חומש שלו וז"ל ולא יסף עוד לדעתה אחרי שקיים זרע לבניו לא רצה להיות עמה אעפ"י שהי' ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט הייבום וזה הטעם האומר לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם קול גדול ולא יסף עכ"ל והוא פלא גדול אחרי שבסוטה דף י' מבואר הך פי' דהך ולא יסף הוי הכוונה ולא פסק למה החזיק הרמב"ן בדעת י"א שלא הוסיף לדעתה אם הדין דמותרת לו למה לא קיים יהודה מצות עונה וצע"ג וכן נפלא בעיני על מעשה דר"י בן חלפתא הובא ברבה פ' וישב פ' פ"ה שבעל חמש יבמות לכל יבמה ביאה אחת ועיי' במ"כ שסובר לאסור לבעול ליבמה רק ביאה אחת וקשה הכי לא ידע ריב"ח דין כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר וצע"ג

אך הוא הדבר דהנה יהודה חשב לתמר לזונה לקדשה עלי דרך היושבת בפתח עינים א"כ לא חישב למצוה לקנות אותה בביאה הנ"ל והגם שמצות יבום נתקיים בכל אופן אבל עכ"פ נשארת באיסור כלתו יען שנעשה הבעילה בלי כוונת לקוחין ולכן לא רצה עוד לדעתה והבן ומצאתי ברבינו בחיי שמביא בשם רמב"ן (הגם שלא מצאתי דבריו ברמב"ן) וז"ל צדקה ממני יותר ממני שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכוונה למצות יבום וזה שאמר על כן לא נתתי' לשלה בני כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו עכ"ל מבוא' כי יהודה הודה שנתכוון רק לזנות ולכן לא רצה לבעול אותה עוד ודוק ומהאי טעמא לא רצה ריב"ח ליגע ביבמות שלו שירא לנפשו פן לא היתה מחשבתו שלימה מקודשת רק לשם מצות יבום ואז נשארת באיסור כל ימי'

אמנם יש לחקור הלא בכל קנין מהני כוונת המקנה הגם שהקונה לא חשב לעשות עתה קנין כמבואר בנמ"י פ' חזקת בשם הראב"ד דדוקא בעודר בנכסי גר לא מהני יען דאין כאן מקנה אבל ברב ענן דשקיל בדקא דארעא הגם דלא ידע רב ענן אלו המזכה ידע הי' מהני כוונת המקנה וכן הביא הקצו"ח בסי' ער"ה וקמ"ג בשם רשב"א בגיטין דף כ' יעו"ש וא"כ תמר כוונה להקנות עצמה במעשה יבום והיא היתה מכוונת רק למצות יבום וזה הי' סברת רב שמואל בסוטה דף י' שלא פסק מלדעתה יען שסמך עלי' שהיתה מכוונת למצות יבום ולא לתאוה בעלמא וזה לדעתי עומק דברי רש"י בסוטה דף י' ע"ב בד"ה כיון שידעה וז"ל כיון שידעה שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה עכ"ל ראה נפלאות מתורת ד' תמימה שרב שמואל סובר משעה שהכיר בה שהיתה מכוונת לשם שמים והאמין לה שהיא צדקת אז בעל אותה ואקוה שמקום הניחו לי מן השונים להתגדר בו בעזה"י

ועדיין יש לברר אם כוונת המקנה מהני ביבום הגם אם תמר חשבה למצוה הלא כי יקח איש אשה כתיב ודרשו חכז"ל ולא תלקח אשה לאיש ועיי' ר"ן נדרים דף ל' ע"א בד"ה ואשה כמי כשפדאוה אחרים דמי שהקשה הר"ן אדרבה כיון שלא יצאה מרשות או מרשות עצמה א"כ הוי כפדאן הוא שלא יצא מרשות הקדש או מרשות שלו ותי' וז"ל וניחא לי דאי מצי אשה לקדש עצמה לאיש הכי נמי דהוי היא דומי' דמקדש נטיעות ממש אלא כיון שתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומשו"ה אמרי' פ"ק דקידושין דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוה נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הילכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי הבעל כשפדאוה אחרי' דמי דבקידושין הראשונים היא ברשותו ולאחר גירושין יצאה מרשותו ומשו"ה לא מצינן למיפשט גבי קידושין דחיילי מפדאן הוא דלא דמי' כדכתיבנא ומפדאן אחרים נמי לא מצינן למיפשט דלא חיילי משום דלא דמי לגמרי דהא הכא האשה ג"כ מכנסת עצמה לרשותו במקצת ואיכא לדמויי לפדאן הוא והיינו דליכא למיפשטא מהא כלל עכ"ל הזהב ודברי הר"ן המה מחוסרי תבלין הבינה ומרוב קו' בלשונו לא אכתוב רק בקיצור אשר פרשתי דברי בלמדי עם תלמידים מס' הנ"ל הנה בכל קנין יש ב' דברים (א) פעולת הקנין מעות או משיכה או הגבהה וחליפין וכדומה אין מספר לענפי קניינים כנודע (ב) מחשבת הקנין דאין נתינת מעות או משיכה או הגבהה וכדומה מן מעשה קנינים מועילים חוץ אם יש כאן כוונה שבמעשה זה מכוון לזכות בחפץ הנ"ל שיהי' שלו מכאן ולהבא כמובן וב' דברים הנ"ל נפרדים זה מזה המעשה קנין לא מהני מן המקנה החפץ שגם אם יעמוד ראובן ויכוון לקנות חפץ שמעון ושמעון יעשה משיכה או הגבהה בעבור ראובן לא מהני יען דאין החפץ יוצא מרשות לרשות ובעבור זאת מי שעושה שליח ונותן לו מעות לקנות לו חפץ לא יוכל השליח למכור לו חפץ שלו בקנין עיי' ר"ן כתובות פ' אלמנה נזונת ועי' בב"י א"ע סי' ק"ך רק ראובן צריך לעשות מעשה קנין בעצמו או ע"י שלוחו איש נכרי אבל לענין מחשבת הקנין מהני מחשבת שמעון לראובן כמבואר בנמ"י ורשב"א שהבאתי למעלה ופועל המקנה שיכנס החפץ ברשות אחר הגם שראובן הנ"ל לא חישב בשעת הפעולה שיפעול לקנין והבן זה אבל בדבר של הפקר שאין כאן מקנה צריך הקונה לעשות פעולת הקנין וגם מחשבת הקנין כמבואר בעודר נכסי גר וסבר שהן שלו כמובן

והנה אם יהי' לדמות קנין אשה כשאר קנינים אז אם איש עושה באשה מעשה קדושי' והיא כוונה להתקדש בו ואנו ידענו שמסתמא הוא הי' מכוון לדעתה אם הי' יודע דעתה אז מהני מחשבתה תחת מחשבתו כי הוא עשה מעשה הקנין והיא הדעת האחרת המקנה שמקנת גופה לו אבל התורה אמרה כי יקח איש אשה שהוא יפעול הקנין וכאן האשה פועלת ג"כ לכן לא מהני אם האיש נותן מעו'