מחנה חיים חלק א רו

מצוה לכל אדם או מצות ביעור חמץ שהכל מצווין עליו לשורפו או מצות מילה שמצוה על כל ישראל רק שיש קדימה לבעלי' אם הם רוצי' לעשות בעצמן אבל אם אינם רוצי' לעשות או שאין הבעלי' כאן המצוה על כל ישראל ואפי' אם הבעלים בכאן ורוצי' לעשות והקדי' אחר ועשה קיים המצוה רק דצריך לשלם לבעלי' עשרה זהובי' [ועי' פלתי סי' כ"ח במכבד לחבירו עושה המוהל כל המצוה ואין האב מקיים כש"ך ח"מ שהאריך בזה ועיי' דבר מתוק באדמ"ו חת"ס סי' רצ"ה בד"ה ועדיין יעו"ש היטב] אשר מלבד שעושה נחת רוח למשלחו הוא עושה ג"כ בשלו דזה מצות כל ישראל אז במקום שעוסק גם במצוה דילי' לכ"ע חזקה שע"ש דזה הוא גם מצותו אפי' בלי שליחות המשלח יש ג"כ מצוה בעשייתו רק בכהנים בקרבנות הגם שהוא מצוה של כהנים אפי' דהא כהני שלוחי דרחמנא חקר הגמ' אי שע"ש יען דשם אזלינן אי עשו בהקדמת הזמן הגם שיש להם זמן ועוד דעוסקי' בודאי בקרבנות מצוה אבל מנ"ל בקיני זבין או בעומר הלא יש זמן אח"כ ואולי הקדימו שאר קרבנות ודו"ק ומכ"ש כדרך שבעלי בתים עושי' שאומרי' אני מכבדך במצות מילה וגם המוהלים מאמינים שהם מקיימי' בעצמם מצות עשה אז בודאי יש לסמוך על חזקת ישראל שעושה מצוה אשר נכרתו עלי' י"ג בריתות ודוק ומסי' תרע"ו בא"ח שר"ז סמך על אשתו בהדלקת נר חנוכה אין ראי' דהוא דרבנן וק"ל

סוף דבר כ"ל דישראל קדושי' שמצות מילה עדיין עושי' בשמחה ומכל הלין טעמא אין לחוש שמוהל לא מל וגם אם לא בא שלחו אחריו ואין האב מחויב להרבו' הוצאות כאלה אם לא ממדת חסידות להיות מן החרדי' על דבר ד' כנלע"ד

סימן נ"ט שלום וכ"ט לתלמידי הרבני המופלג חו"ש ידיו רב לו בפלפול וסברא המוכתר במעלות ומדות כמו"ה ר יום טוב כ"י

מכתבך קבלתי ושמחתי בשלומך ומשאלותך אמלא בעז"ה וכעת אודיעך איזה גרגרי' מח"ת ונפשך ידושן עד חזון למועד להשיב דבר ולא חצי דבר

(א) בכריתו' אמר ר"מ אם הביאו שנים לידי מיתה החמורה אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי לכאורה התיבות מה אם ירצו לומר הלא לפי דברי תוס' הוי הפי' שהוא אומר לא אכלתי הכוונה לא אכלתי בשוגג אלא במזיד וא"כ הי' לחכמי' להשיב הכי אינו נאמן לומר מזיד הייתי וצע"ג ועוד איך עלה על דעת ר"מ לדמות זה לשנים שמחייבי' מיתה שם הוא מכחיש העדים אבל כאן אין הכחשה נגד העדי' דהא מבואר בתוס' בשם התוספתא אם הי' אמר רק לא אכלתי בלבד מחייב ר"מ ואפי' אם יאמר אח"כ שהי' דעתו מתחילה שהי' מזיד יעו"ש ואיך מדמה זה לשנים שמביאי' לידי מיתה הכי במיתה הרגי' נקי וצדיק ועיי' פנ"י כתובות קו"א

ונלע"ד בעזה"י דהנה הר"י ביבמות פ"ח חידש סברא דגם אם יאמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד נאמן דמה שאומר לא הייתי שוגג ליכא הכחשה כנגדו ומה שאומר לא הייתי מזיד אין זה דבר השייך לחיוב קרבן עיי"ש כי מתוק ולכאורה קשה א"כ לווה לא השיבו חכמים יותר מה אם ירצה לומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד ולמה נקטו דוקא מה אם ירצה לומר מזיד הייתי וצ"ע אך לק"מ דבאמת שידענו שנאמן לומר מזיד הייתי אז חידש הר"י דזה פועל עכ"פ שנאמן לומר שלא הי' שוגג וממילא נאמן גם לומר שלא הי' מזיד דלא שייך הך הכחשה לפטור מקרבן דכיון שכבר נפטר מחיוב קרבן במה שאומר שלא הי' שוגג אבל אי לא הי' ידעי' דנאמן לומר מזיד הייתי אז בודאי הוי הכחשת עדים בזה שאומר לא אכלתי כלל וע"כ הוצרכו לחדש הדין שאדם נאמן לומר מזיד הייתי כמובן אבל באמת שנאמן לומר מזיד הייתי אז אם משיב לא אכלתי אמרינן הפי' לא אכלתי כלל לא שוגג ולא מזיד ואעפ"כ נאמן דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי א"כ ליכא בזה שאומר לא הייתי מזיד הכחשת חיוב קרבן דהא אם הודה ואמר שהי' מזיד הי' גם כן פטור מקרבן והבן זה כי עמוק ובזה פליגי ר"מ וחכמים ר"מ סובר כיון שאומר לא אכלתי שהוי הפי' לא אכלתי כלל הוי הכחשת עדים לגמרי כמו שמכחיש שני עדי' הבאי' לחייבו מיתה אבל באמת מודה ר"מ אם אומר מזיד הייתי פטור רק בלא אכלתי כלל הוי הכחשת עדים כספק של ר"י בחד צד וע"ז השיבו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הי' פטור א"כ הגם שמכחיש שלא הי' אפי' מזיד זה לא שייך כלל לעדות חיוב קרבן דגם אם יאמר מזיד הייתי פטור ובמה שנכלל בו שלא הי' שוגג ע"ז בודאי נאמן והבן זה מאוד

(ב) עיי' יבמות ד' פ"ז בתוס' ד"ה מכלל דרישא וכל דברי תוס' מופלאי' מאד ונ"ל דהכוונה דב' קו' יש כאן (א) כיון דע"א האמן בס"ד מדאוריי' א"כ למה קרי בע"א רשות ב"ד מה לי ע"א או ב' עדים (ב) אם ע"א נאמן מדאוריי' למה תהי' אסורה לחזור כיון שעכ"פ ע"א נאמן יהי' הדין כמו בב' עדים וע"ז תי' התוס' מתחילה קו' א' וז"ל שיש דברים שאין נאמן להם שצריכי' לשאול לב"ד להתירה לינשא על פיו אבל בשנים הדבר הידוע שהיא מותרת עכ"ל ולכאורה פלא הא גופא קשה מה לי ע"א או ב' עדים וצע"ג

ונ"ל דתוס' בקדושין דף מ"ד חדשו דעל פי שנים עדים שרק בדבורם צריכי' להיות נאמנים ולא ע"י שבועה או ע"י מגו דעל פי כתיב בלא הוכחה אבל בע"א נ"ל הגם דנאמן מדאוריי' או בדבר שבערוה אם הבעל מאמין לו כבי תרי עיי' קדושין דף ס"ו יען דבע"א צריך בירור לדעת אם אמת יהגה חכו בלא שפתי מרמה ולכן בע"א חיישי' בדדמי ולא בב' עדים עיין רמב"ן במלחמות בסוגי' דע"א במלחמה וכדומה דבתורה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת אם יהי' נאמן בדבורו והוא קם בכח עדותו אבל על פי שנים עדים יקום דבר והבן ולכן הגם אם ע"א נאמן בס"ד מדאוריי' בעגונא אבל יש דברי' שאינו נאמן דהא צריך אותיות אמתיית על דבריו ולכן נקרא רשות ב"ד אבל עכ"פ אם נראו דבריו לב"ד אז נאמן מדאוריי' וקשה א"כ למה אסורה לחזור מה לי ע"א או שני עדים והוא קו' שני' של תוס' וע"ז תירצו וז"ל דבע"א ה"ל למידק אע"ג דהאמינתו תורה עכ"ל ולכאורה פלא הא גופא קשה כיון שתורה מאמין למה תידוק עוד להיות חסודה וצנועה

אך הכוונה כסברת נוב"י בס"ס שנוכל לברר אם אפשר לברר ב' הספיקות או לאיסור או להיתר צריך לברר אבל לברר ספק א' ולהיות נשאר ספק השני ואז יהי' ספק דאוריי' ולחומרא זה לא צריך לעשות מהיתר ספק איסור והבן וה"ה כאן בשלומא בב' עדים הגם אם תידוק ותמלא ב' עדים כנגדם הוי תרי ותרי ס' דאורי' ולמה תעשה מן היתר ספק איסור אבל בע"א הגם שע"א נאמן אבל אם באו ב' ומכחישין אין דבריו של אחד במקום שנים עי' סוטה דף ל"א וא"כ הי' לה לידוק אולי תמצא ב' עדים שיכחישו לע"א והבן זה כי עמוק בעזה"י אבל עדיין לא רפתה רוחי בקו' הראשונה שהי' לתוס' להקשות למה צריכה רשות ב"ד ולא להקשות למה קרי רשות ב"ד ועיי' רשב"א שהקשה באמת כן למה צריכה רשות ב"ד ולשון התוס' משמע דזה ניחא דצריך הסכמת ב"ד אבל הקו' היא שלא יהי' נקרא רשות ב"ד וצע"ג

ונ"ל דכוונת התוס' שתהי' חייבת בקרבן כמו בב' עדים עיי' רש"י במתני' דפטור קרבן הוא דוקא בהוראת ב"ד אבל לא בנאמנות עדים ולכן תירצו שנקרא רשות ב"ד דצריך הוראתם אם מותרת לינשא דיש דברים שאין העד נאמן להם ודוק ויש ראי' לפי' זה דהי' להם לכתוב רק זאת שיש דברים שאין נאמן להם וצריכי' לשאול לב"ד ולמה סיימו