מחנה חיים חלק א רב

לו ודוק אבל עכ"פ בכור ודאי דאם ידע ישראל דבכרה הי' משבח מקחו ואם לא ידע לשבח דלקח מגוי אז הוי כמו לקח מגוי ודוק ודבר זה צריך עיון מדף הקודם]

ובזה מיושב לי קו' אחת מאי מביא הגמ' ראי' תני' כוותי' דר"י מן או"ב דילמא שם דליכא כנגד סברת דחיוב על המוכר להודיע סברא מתנגדת דלא שייך שם לחקור חקירת למה לא שבח אז יוכל הלוקח לסמוך על חזקת המוכר דלא הודיעו אבל כאן דיש סברא כנגדו אז דילמא סברת אשתבוחי הוי טוב יותר מסבר' אדועי הוי מודיע או דילמא כשמואל והוי עכ"פ ספק בכור והגם דט"ז חידש דסברת אודועי הוי טוב יותר מסבר' אשתבוחי זה הוא סבר' ר"י מדעת עצמו אבל עכ"פ אין ראי' לו מברייתא

ובאשר אמרתי נכון דהא ר"י בכל אופן אמר חולין ודאי אפי' אם אמר הלוקח שקונה לשחיטה ואז מודה ר"י לסברת שמואל כיון דלוקח גילה שקונה לשחיטה שוב לא שייך סברת אשתבוחי כלל אבל סברת אי איכא איסור בשום אופן הי' צריך להודיעו והביא ראי' מאותו ואת בנו וממילא באמת כאשר מדחה הגמ' התם על המוכר להודיע דיש ודאי לפני עור אבל כאן על הלוקח לשאול אבל המוכר אין צריך לחוש על חשש רחוק דלפני עור דאולי ישחוט או אולי תלד נקיבה או אולי יחוש הלוקח וימכור אותה קודם לידה וגם לא הוי עדיין זמן איסור בעולם כאשר פרשתי למעלה דעדיין הפרה אינה מחויבת באיסור בכורה רק כאשר תלד אז יבוא בעולם חשש לפני עור ומי יימר דלאו לפני עור שייך אם האיסור עדיין אינו בעולם והארכתי בזה במק"א בתשובה אחת אז באמת ליכא ראי' גם לר"י ועיי' בכ"מ פ"ד מבכורות ביאר דהרמב"ם פסק כר"י ולא כ' משום דתני' כוותי' בגמ' ודו"ק אבל רמב"ן בהלכותיו על בכורות כ' דהלכה כר"י דתניא כוותי' בגמ' והוא פלא הלא בדחיית רב ושמואל ליכא ראי' לר"י חוץ אם נאמר דפליגי בזה דרב ושמואל סוברי' בבכור הוי החיוב על הלוקח ור"י סובר דהחיוב על המוכר וצע"ג אך מדלא אמרו בגמ' נימא תני' כוותי' דר"י ותיובתא לרב ושמואל ביחד רק סדרו תניא כוותי' דר"י ואח"כ אמרו שיקשה לרב ושמואל משמע כדברי רמב"ן והוא נעלם ממנו להבין האמת בזה

והגם שיצאתי מגדרי לבאר הסוגי' לפי הט"ז יען שלא אחד מהאחרונים אשר ראיתי שמאסף אותו הביתה והנקה"כ שלא השיג עליו הוי כהודאה כנודע וגם רי"ט אלגזי לא שם עיניו עליו וחזות קשות ראיתי בו הארכתי קצת ועוד אשים עיניו עליו לטוב' אי"ה אבל המורם עכ"פ דסברת אשתבוחי הוי סברא טובה ונוכל לומר יען דשבח הגוי ולא הפליג בשבחו ובצירוף שגם לא הי' איסור בעולם כ"ע מודו שמסל"ת נאמן בזה ודוק

ואיידי דאיירי ארמוז בקיצר מה שהביא הט"ז ראי' יען דמפסיד לעצמו נאמן כמו בסופר בגיטין נ"ד לכאור' קשה דילמא התם הוא ע"א כשר אשר מעיד דמעולם לא הי' הספר כשר והוא נאמן דאפי' בדבר שבערוה נאמן אם הוא עוקר החזק' מעיקרו כמו בתשו' מיימונית רק שם יש חזקת אומן עושה כהוגן ואינו נאמן לגרוע חזקת אומנו' לכן כשמפסיד לעצמו מרע לחזקת אומנות ואז נשאר לנאמן בתורת ע"א כשר אבל בגוי שלא הוי בר עדות רק שמפסיד לעצמו אטו משום הפסדו יהי' לו שם עד זה בודאי אינו וא"כ מנ"ל לט"ז שמכח הפסדו אנו סומכי' על דבריו וצע"ג [ועיי' רמב"ם פי"ב דתרומת וביו"ד קי"ט וח"מ רל"ו]

אמנם דברי ט"ז עניים במקום זה ועשירים במקום אחר דביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' הא דאין גוי נאמן במסל"ת היינו בדבר שצריך עדות אבל איסורין לא צריך עדות רק הוכחה שהוא כן ואין לנו הוכחה יותר ממסל"ת רק שהביא שם שטוש"ע בסי' שט"ז פליגי וסובר בבכור דגוי מסל"ת אינו נאמן וע"כ דפליגי ע"ז וא"כ דן הט"ז דזה דוקא אם לא יש עוד הוכחות הפסד ממון אבל אם יש עוד סברת אשבוחי מכח הפסד ממון אז בודאי הגם דאין מכח דיבור הנכרי שם עדות עכ"פ הוכחה יש לפנינו ומביא ראי' מן גיטין דר' אמי אמר מדאמר גוילין לא עבדתי לשמן ומפסיד לעצמו קושטא קאמר וקשה הלא עד שצריך הוכחה או מגו לא הוי עד דתורה אמרה על פי שנים עדים שעד צריך להיות נאמן בתורת אמירה ולא שיצרך הוכחה או מגו או שבועה ועיי' בתוס' קדושין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא וע"כ דשם ג"כ אינו נאמן בתורת עדות רק בתורת הוכחה ועיי' היטב בלשון הזהב של בעל הט"ז ותמצא שכוון לזה והבן ויש לי עוד הערות ברמב"ם פ"ד מה' בכורות וכן בסוגי' אבל הוא חוץ מנידן השאלה וכתבתי בחדושי בעזה"י

(ב) דנחקור פטור מבכורה מכח שכירות קני' הגם דישראל מישראל לא קונה בשכירות וה"ה נכרי מישראל לא קונה בשכירות כל זה מדין תורה אבל בזמנינו דשכירו' קונה בגוי אז הוי גם קנין אפי' מה שנוגע לענין איסור שבת או פטור בכורה ואל תתמה על הדבר דניזל בתר דיניהם דהוי שכירות קנין ולא בתר דין תורה דהא בע"ז דף כ' דאמרי' אסור להשכיר בתים לנכרי משום שמכניס לתוכו ע"ז וחקר הרא"ש בפסקיו ולמה אנו מקילין להשכיר לנכרי ותי' בתירוץ השני וז"ל ועוד נהי לדידן שכירו' לא קני' כיון שיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא נמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עכ"ל מבואר דאזלינן בתר דיניהם אפי' לקולא להקל באיסור דלא תביא תועבה אל ביתך וה"ה לענין בכורה כיון דבדינהם אפי' תמות פרתו של משכיר לא יוכל לחזור משכירתו אשר השכיר פרה השנית לגוי ושכירו' ליומא ממכר הוא בדיניהם וכיון שילדה ברשות גוי בתוך ימי שכירות פטורה מבכורה ודו"ק

אמנם יש לחקור בגוף הדין שחידש הרא"ש דאזלי' בתר דיניהם והלא מבואר בגמ' בכורו' ד' י"ג דאזלי' בתר דיניהם שפסקה להם דין תורה כאשר השיג המג"א סי' תמ"ח על המ"ב דחידש דמהני סמטותא בחמץ מכח דבגוי הוי זה קנין והשיג עליו המג"א מגמ' בכורות הנ"ל והוא פליאה נשגבה על הרא"ש וביותר על הש"ך בסי' קנ"א ביו"ד שהביא דברי הרא"ש להלכה שאפי' אם הגוים מכניסי' בקביעות ע"ז בתוך ביתם מותר להשכיר להם בית דיש לסמוך על דברי הרא"ש דבגוי שכירות קני' והוא פלא איך לא העיר מגמ' בכורות וצע"ג

ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י בודאי דינא דמלכותא דינא וכל תנאי שבממון מהני וכל גוי ואומה יכולה לחדש קנינים אשר על ידם יהי' מכר ומקח ואז כיון שדבר אשר הסכימו העם ונעשה חק ומשפט בנימוסיהם אז מהני בין לחומרא ובין לקולא אם מכר או קנה ישראל מגוי ע"י קנינים הנ"ל ועיי' במג"א ובט"ז סי' ד"ש בא"ח שדיניהם מהני שיהי' לעבד כנעני של ישראל אשר רבו מצווה עליו על שביתתו וע"י שנותן החק שיוכל בהמרת דת להיות בן חורין אז מותר עבד ישראל לעבוד בשבת יעו"ש היטב אך כל זה לחדש קנינים אשר התורה לא חלקם ביעקב ולא הפיצם בישראל שלא יעדה התורה אותם להיות קנינים לבני ישראל ולא לעכו"ם רק שלא נזכרו ולא נפקדו קנינים הנ"ל אשר קבעום האומות בתורה שיהיו נחשבי' לקנינים אבל אם התורה נתנה לישראל קנין כסף ונתנה לעכו"ם קנין משיכה ולא כסף נמצא הגם דתורה אחשבה לכסף לקנין אעפ"כ מיעטה התורה שכסף לא יהי' קנין לעכו"ם אז אפי' אם כל האומות יסכימו וינהגו שיהי' אצלם קנין כסף לקנין לא מהני דהא התורה לא חפצה שיהי' אצלם כסף לקנין ולא יוכלו להתנות נגד דין תורה ואז מה שנוגע בין ישראל לעכו"ם על דין תורה בין לקולא ובין לחומרא לא נחשב קנין כסף שלהם למאומ' דבטל' דעתם והסכמתם