מחנה חיים חלק א רא

שיפריד מן המוכר אז צריך לדרוש אבל קודם הקנין מה לו לדרוש הלא בדעתו ליקח הבהמה אפי' לא בכר' דאם ירצה שלא ליתן לכהן הולד ימכור קודם הלידה הפרה לגוי ואם לא ימכור יקיים מצות נתינ' לכהן אבל בשעת פירוד מן המוכר צריך עכ"פ לדרוש לדעת אם הוא בכור דבזמן הבית נ"מ להקרבה ובזה"ז נ"מ לדעת אם לא ימכור אי הוי חולין או קודש נמצא דאחר המקח בא החיוב על הלוקח ודרך המוכר לשבח מקחו קודם גמר הקנין וא"כ איך סמך המוכר יען שלא דרש הלוקח לכן בודאי צריך לשחיטה דזה נכון על שלא שיבח אחר גמר הקנין אבל הלא דרך של מוכר לשבח קודם הקנין וזה דלא שיבח ע"כ דלא בכרה וזה רמז רש"י דכאן הוי רק הוכחה מדלא שיבח קודם הקנין לומר קנהו אבל ומה דלא שיבח אח"כ אין הוכחה כלל דהלא ראה דהלוקח לא דרש ודוק אבל בעכו"ם בודאי יש הוכח' דעכ"פ למה לא שיבח מקחו אח"כ וק"ל

אלא לפ"ז הדרא הקו' לדוכתא למה לא השמיע רב הדין אם המוכר לא שמח לקראת הלוקח דאז בודאי לא שייך אשתבוחי הוי משבח ומה שתרצתי דא"כ עכ"פ הי' משבח לו אחר הקנין זה אינו דאחר הקנין ראה דהלוקח לא דרש עליו וע"כ לשחיטה בעי לה וא"כ אין בידו לשבח לפניו וצע"ג

אך לק"מ דבלא"ה קשה לי דעדיין נשאר לרב קו' הגמ' בלוקח מישראל מאי אם פירש הלוקח בשעת קנין שלוקח לשחיטה דאז אין הוכחה מדלא שיבח אם אח"כ התחרט הלוקח ולא שחטה וילדה מאי יהי' בולד וכן לר"י דאמר מדלא אמר שלא בכרה חולין ודאי איך יהי' הדין אם הלוקח אמר בשעת הקנין שקונה לשחיטה דאז בודאי לא הי' המוכר צריך להודיע איך יהי' הדין אם לא שחטה וילדה למה לא ביאר רבינו הדינים כמו שביאר בלוקח מעכו"ם דהשתא ישראל ועכו"ם שוין והוא קו' גדולה

ונראה מזה דהכל בכלל אם איתא דבכרה הגם שלוקח אומר שקונה לשחיטה אעפ"כ ישבח לו שאם ירצה להעמיד אותה לגדל ולדות לא יצריך ליתן ולדה לכהן ולא תסתכן בלידה ויהנה חלב טוב וגם לר"י צריך לחוש עכ"פ אולי יתחרט אח"כ להעמיד הבהמה יהי' יודע שלא נפטרה מן הבכור' וזה שאמר רב אם איתא דבכרה בכל אופן הוי משבח אפי' אם אומר בפירש שקונה לשחיטה וה"ה לר"י אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא אסור' דמשכחת לי' איסור הי' מודיע לו ומדלא הודיעו ש"מ לרב בכור ודאי ולר"י חולין ודאי ודו"ק

ולכאורה עדיין קשה לשמואל דאמר בכור ספק דסבר לשחיטה וקשה עכ"פ קו' הגמ' בישראל מאי אם הקונה אמר בפי' שקונה לגדל ולדות איך הוי הדין אם כרב בכור ודאי או כר"י חולין ודאי וצע"ג

אבל נכון מאוד דהט"ז בסי' שט"ז מחדש דרב לא חייש לסברת ר"י אם איתא דאיכא איסורא הוי מודיע לי' ואליבא דשמואל כ' הט"ז וז"ל ושמואל ס"ל הנך סברות שקולים הם דהיינו אישתבחי הוי משבח הוי לאיסור ואיכא סברא כנגדו דאודועי הוי מודיע לי' הוי הוכחה להיתר או דיש סברא לומר לשחיטה קבעי' לה וא"כ אין כאן שבח על כן עושה ספק מזה עכ"ל והשתוממתי על המראה א"כ דשמואל סובר שקולי' הסברות והוי ספק בעצם ולמה צריך להוסיף או דסבר לשחיטה קבעי ועוד הלא הגמ' אמר רק סבר לשחיט' קבעי מי שם לו לט"ז לחדש עוד סברא לשמואל מה דלא בארו חכמי תלמוד ונהפוך הוא אם שמואל סובר דמכח שני סברות הסותרים הוי ספק לא הי' הגמ' מוסיף עוד טעם דסבר לשחיטה בעי לה ועוד א"כ הי' נאה שמתחיל' יביא הגמ' סבר' ר"י דאם איכא אסורא הוי מודיע לי' ואח"כ יביא דברי שמואל דהוי ספק אז נרמז בו דסובר כל ב' הסברות ועושה מהם ספק בכור וצע"ג

ולפמ"ש מעולפת ספירים דברי הט"ז דאם אומר בפירש שקונה לגדל ולדות אז שייך סברת רב דבודאי הי' משבח וגם סברת ר"י דהי' מודיע האיסור והוי שני הוכחות דסתרי אהדדי והוי ספק בכור ואם אמר בפירוש דקונה לשחיטה אז לא שייך סברת אשתבוחי ולא סברת דהי' מודיעו דמשום שמא ישתנה רצון הלוקח לא שיבח וגם אינו חושש על לפני עור והוי בודאי ספק רק אם מכר סתם אז סובר שמואל דאודועי לי' בודאי לא שייך דעל מה יחוש המוכר הלא יודע הלוקח דלא יוכל לסמוך על שלא הודיע לו המוכר יען שקנה סתם אבל אשתבוחי הוי משבח הי' מקום לטעות דעכ"פ דרך המוכר לשבח מקחו אעפ"כ כיון שלקח סתם סבר המוכר דלוקח לשחיטה והבן

ובמ"ש מיושב לי קו' גדולה על הט"ז דחידש דשמואל סובר השני סברות וממילא הוי ספק בכור א"כ מאי פריך הגמ' נימא תהוי תיובתא דשמואל דבוא"ב החיוב על המוכר להודיעו וקשה בודאי הלא שמואל סובר דבודאי יכול הלוקח לשחוט דאם יהי' איסור הי' המוכר מודיעו ומה שסובר כאן בבכור דהוי ספק יען דיש סברא כנגד סברא הנ"ל אם איתא דבכרה הוי משבח לי' אבל שם באו"ב דליכא הוכחה כנגדו דמאי הי' לו למוכר לשבח דמותר לשחוט אותו הלא כל הקונה בד' פרקים הוא קונה לשחיטה וא"כ פשיטא דיש ראי' מדלא הודיע לו המוכר והוא קו' קשה כברזל וצע"ג

ולפי האמור נכון דשמואל סובר דהוי ספק מכח שני סברו' הוא אם אמר לגדל ולדות אבל בסתם חידש שמואל דלא נאמר דהי' משבח יען דסבר לשחיטה בעי אבל על מה דלא נאמר אודוע הוי מודע לי' דיהי' חולין על זה לא חושש שמואל דסומך יען שלוקח קנה סתם בודאי לא יוכל לסמוך עליו וכאן באו"ב סומך על המוכר הגם שקנה סתם ומשני שם בד' פרקים סתמא לשחיטה ויש על המוכר החיוב אבל כאן החיוב על הלוקח לשאול או לגלות דעתו שבעי לגדל ולדות לרש"י דכתיב מבקרך ומצאנך ולתוס' דחיוב עליו לדרוש על חיוב בהמתו אבל באו"ב סתמא לשחיטה ויש חיוב על המוכר להודיע האיסור ודוק

וממילא מיושב לי' קו' חמור' מאי פריך הגמ' נימא תהי' תיובתא לרב דילמא רב מודה לסברת ר"י דמוכר צריך להודיע האיסור רק כאן יש סברא מתנגדת דאשבוחי הוי משבח וסובר דסברת אשבוחי טוב יותר מסברת אודוע הוי מודע לי' יען דבזה דלא שבח לי' ללוקח מקחו בזה הוא מודיע שלא בכרה דאי בכרה הי' משבח ואין לך הודעה גדולה מזה אבל שם באו"ב דליכא סברת אשבוחי אז בודאי כיון דליכא דבר המודיע ללוקח האיסור בודאי צריך להודיע לי' ללוקח והוא קו' גדולה עד מאוד

אמנם כפי מה שבארתי ניחא דרב בכל אופן אמר בכור ודאי אפי' אם אמר בפירש דקונה לשחיטה דשם לא הוי הודעה מה שלא שיבח דילמא יען ששמע דקונה לשחיטה לא שיבח ואי יסבור רב דיש חיוב על המוכר להפריש הלוקח מן איסור א"כ הי' צריך להודיע בפירש דדילמא יתחרט המוכר אח"כ ומשני הגמ' דשם על המוכר לאודועי דיש ודאי איסור והמוכר יודע דהוא ישחוט היום והוי ודאי לפני עור אבל כאן על הלוקח יש חיוב לשאול אם משנה דעתו אבל המוכר יוכל למכור בלא הודעה דהוי ספק לפני עור עיי' בתבואת שור סימן ט"ז יעו"ש או כפירש"י דחיוב על המוכר באו"ב וכאן חיוב על הלוקח דכתיב בקרך וצאנך [או שם יוכל הלוקח לסמוך על המוכר דאם יודע דיש לו אותו ואת בנו צריך להודיע ואם המוכר לא יודע אין הוא צריך לחוש דיש ספיקא טובא עיי' בסי' ט"ז ביו"ד אבל כאן דילמא גם המוכר לקח מגוי ולא ידע בבירור דלא בכרה אבל הלוקח אשר עליו יש איסור הנאת בכור עליו לחקור ממוכר לדעת מה יעשה בבכור אשר יולד