מחנה חיים חלק א קצט

אך להצדיק שלשה רועים המה הב"י והעט"ז והב"ח אשר חדשו דינם אפילו אם הגוי אמר שבכרה לפטור מן הבכורה ואפ"ה אינו נאמן לקולא דוקא אי שייך חשש דלהשביח מקחו עדיין נשאר בקו' מאד הלא כלל גדול דאינו נאמן לקולא באיסור דאורייתא אפי' בלא טעם דלשבח מקחו אומר כן וצע"ג

לכן יצאתי לחדש דבר חדש מאד ואני תפילה שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי והוא דנ"ל דיש לנו לחקור עדות עכו"ם במסל"ת על שני אופנים שונים זה מזה (א) אם זמן האיסור וגם החפץ אשר יהי' נאסר כבר בא לעולם ויש לנו לדון אם החפץ זה מותר או אסור ועכו"ם מעיד או להתיר או לאסור אז אין עדות עכו"ם מועיל כלל לא לאסור ולא להתיר ונשאר החפץ בחזקת ספק איסור כאשר הי' בלא עדותו כמו בסי' ט"ו אם הגדיי' בני ח' ימי' או בסי' ט"ז סעיף י"א אם מעיד על אותו ואת בנו או בנידן דגוי הוציא מסמר מבהמה בט"ז סימן מ"ח יעו"ש או כמו שהקשה הב"י סי' ס"ט למה נאמן המשרת שבשר נמלח אם מספר מסלפ"ת או בסי' צ"ח אם מעיד במסלפ"ת דאין בו טעם חלב שנתקשה הש"ך יעו"ש או בקנקנים של יי"נ בדין הריב"ש הובא בש"ך שם ס"ק ב' יעו"ש ובסי' קכ"ב אם הגוי אומר שקדירה הוי בן יומא דלא נאמן לש"ך דלא כמהרש"ל ועיי' בט"ז שם או בפירות אלו ערלה הובא בש"ך סי' קכ"ז ס"ק כ' או בסי' ק"ץ בש"ך ס"ק ס"ג או בסי' שי"ג אם עכו"ם אומר במסל"ת שישראל צוה לעשות מום או לענין הבצים שהביא הגוי ביו"ט ואומר מאתמול הובא בשם תרה"ד בה' יו"ט סי' תקי"ג בכל אופנים האלו החפץ אסור משום ספק וכבר שם איסור חפץ בא לפנינו

(ב) אם בשעה שהגוי אומר עדיין אין כאן לדון על חפץ איסור כגון שגוי אומר פרה זו בכרה אבל אפשר שאין הפרה מעוברת ואת"ל מעוברת שמא נקיבה ואת"ל זכר עכ"פ עובר במעי אמו זר כמבואר בחולין דרק הרחם מקדש ביציאתו לעולם או הגוי יאמר במסל"ת בקדירה זו נתבשל בשר או שאומר בהמה זו נשחטה זה שני ימים ואנו דנין על דין בישול באיסור ג' ימים וכדומה אשר הגוי מעיד מסל"ת טרם שיש לדון על חפץ אם הוא אסור או מותר או גוי שיספר במסל"ת עיסה זה חמץ קודם שיגיע זמן פסח

ונ"ל הבדל גדול ביניהם בודאי אם כבר יש לדון על החפץ וצריך עדות לברר הספק אז אין הגוי בר עדות דלולי דגילתה התורה ע"א נאמן באיסורין לא הי' אפי' ישראל נאמן ובעכו"ם שלא נכנס לנו בגדר עדות אינו נאמן אבל אם מברר דבר טרם שיש לנו לדון עליו והוא מגלה שזו הפרה כבר ילדה ולד וא"כ לפי גילוי דעת הנ"ל לעולם לא יכנס ולד הבא אחריו בשום ספק איסור אז בודאי עכו"ם נאמן במסל"ת שלא יחודש לנו ספק ונידנוד איסור דוגמא לזה סברת הרמב"ם איסור בע"א יוחזק יען דבשעה שהוא אמר שהוא חלב לא הי' בעולם לחקור על מלקות ומיתה רק שם צריך להיות ע"א ישראל דלולי כן אינו נאמן לומר שהחתיכה חלב או אשה הנ"ל זונה ודוגמת סברת תשו' מיימנית הובא בשמעתא ו' בס' שב שמעתא אם ע"א אומר קדשתי לראובן שאין זאת דבר שבערוה שלפי דבריו אין נכנס בשם ערוה ולא עדות הצריך בדבר שבערוה יעו"ש [והגם שאין הנידן שוה הבאתי לדוגמת סברא] ולכן אם טרם שהגיע זמן איסור אומר הגוי במסל"ת נאמן בתורת גילוי דעת ובירור ובתורת הוכחה עיי' ט"ז סי' צ"ח ביו"ד שלא יולד לנו ספק כלל כנלע"ד

ומעתה מיושבי' כל הקו' דבכל העולם אין עכו"ם נאמן במסיח לפ"ת אם כבר נידן האיסור בעולם חוץ בעגונא הגם שכבר יש בעולם איסור אשת איש אף עפ"כ נאמן בעדות אשה משום עגונא אבל בבכור אם מעיד טרם שבא לפנינו האיסור אז הגוי נאמן חוץ אם שייך בו להשביח מקחו דגילוי דעת מהני טרם שנולד איסור ולא צריך עדות עוד כלל טרם שבא לעולם האיסור וגילוי דעת הוי בטוב במסל"ת קודם שנולד האיסור וצדקו שלשה הרועים הנ"ל וצדקו דברי תוס' ולא קשה ג' קו' הנ"ל וסמכתי על המעיין דוק ותשכח

ובנידן דידן דגוי אמר בשעת מכירה שהי' לה שתי ולדות ואם הי' רוצה רק לשבח מקחו הי' די לו שיאמר שילדה פעם אחת ואז הוי שבח שלא תסתכן בלידה עוד ולמה סיפר עוד שהיו לה ב' ולדות ונתן שניהם לבנו במתנה הלא אין בזה שבח מקח והוי בזה רק מסל"ת מקודם שנולד חפץ איסור ואז בזה נאמן הגוי ופטורה מן הבכורה ודוק

אמנם אפי' כפי אשר הבינו הש"ך ודרישה דבכל אופן אין הגוי נאמן באיסור דאוריי' במסל"ת בכל זאת אחפש בעזה"י בנרות התורה לברר כאן היתר במסל"ת דעיי' בט"ז סי' שט"ז שחידש דבר דבודאי סברת רב דאמר אם איתא דבכרה אשתבוחי הוי משתבח הוא סברא גדולה ור"י פליג ואמר חולין ודאי יען דיש סברא אחרת דאם איתא דלא בכרה אודוע הוי מודע לי' יען דאיכא איסור אבל אם ליכא סברא מתנגדת אז כ"ע מודו לסברת אשתבוחו הוי משתבח וא"כ אם הגוי אומר שפרתו ילדה איזה ולדות בזה מגרע מקחו והלא הוו שבח אם אמר דלא ילדה אלא ולד אחד ומדאמר שילדה יותר ולא משתבח מקח הוי הוכחה גדולה שאמת כן והגם שט"ז מסיים שם יען ששמע שישראל נותן יותר בילדה ומפסיד לעצמו וא"כ בנידן דידן דלא אמר הישראל שרוצה ליתן יותר בילדה וליכא טעמא שמפסיד לעצמו זה לק"מ דהמעיין בט"ז היטב יבין הדבר דמתחילה לא מזכיר הט"ז רק זאת מדלא שיבח דלא ילדה אז כ"ע מודו לסברת רב ולא מזכיר כלל מזה שמפסיד לעצמו רק בסוף דבריו אשר דן שנידן שאלתו טוב יותר ממסל"ת וגם טוב יותר מסברת רב יען שמפסיד לעצמו אז הזכיר הט"ז יען שאמר ישראל שנותן בילדה יותר ע"ש ותראה האמת אבל מי יכחיש שאפי' דלא מפסיד לעצמו עכ"פ דרך המוכר לשבח מקחו וזה שלא שיבח אז יש הוכחה שאומר אמת ועי' בט"ז סימן צ"ח שבכל איסורין די בהוכחה ולא צריך עדות יעו"ש סברא מתוקה וא"כ כאן דסיפר הגוי שילדה שתי ולדות ולא שיבח מקחו שילדה רק א' בודאי הוי הוכחה וגם מסל"ת וכ"ע מודו בזה דאין זה בתורת עדות גוי רק אנן סהדי ממנהג העולם וק"ל

אך הדרנא בי דבודאי בישראל יש לומר דסומכי' על דלא אשתבח דהוי ודאי בכור דאם בכרה הי' משבח מקחו וכי תקשה הגם דלא בכרה למה לא שיבח מקחו ויאמר דבכרה זה שיבוש גדול דא"כ יכשיל לישראל ועובר על לפני עור ועוד שארית ישראל לא ידבר כזב אבל בגוי קשה בהיפך לו יהי' שילדה שנים למה לא שיבח מקחו דלא ילדה אלא אחת הכי חס על שקר הלא ימינם ימין שקר או לפני עור מונח על לבו ואם הי' בלבו לשבח המקח הי' בודאי משבח בשקר אלא בודאי דלא הי' רוצה לשבח מקחו דשוה אצלו אם ימכור או לא ימכור לו ואולי נוח לו שלא למכור מלוה עייל ונפיק אזוזי וכדומה אשר מכריח לו למכור נגד רצונו הפנימי ולכן לא שם ללבו לשבח ואפשר נהפוך הוא שאמר שילדה ב' ולדות שלא יקחנה ישראל או שדיבר כפי סומא בארובה כאשר בא לפיו וא"כ אין לסמוך על שלא שיבח ביותר לכן דין הט"ז דוקא אם מפסיד לעצמו במה שאמר שילדה הרבה ולדות אז לדבר להפסיד לעצמו יש הוכחה שאמת בפיו דלמה לא ידבר להרויח לעצמו אם ימכרנה ואז כאשר יש הפסד אצל גוי אז דומה דאם איתא דהי' רוצה לשקר הי' משבח לי' ביותר שלא יפסיד כלום ובודאי קושטא קאמר ואז דומה כמו בישראל דסמכי' דאם איתא דבכרה הוי משבח למקח אפי' אם לא ירויח במה שישבח מקחו ולכן החכים הט"ז אחר שהביא התה"ד שגוי אינו נאמן במסל"ת