מחנה חיים חלק א קצו

(ב) אם אחד ראה איש או אשה והסתכל בהם היטב או הביט על החפץ לדעת הצורה והתמונה או שם לבו על תואר ומראה מאכל או נתן עיניו על אורך ורוחב ועובי הדבר וכדומה לאלף אשר ילטש בו עין האדם עד שנרשם בכח זכרונו ומצופן בלוח דמיונו האיש או האשה או הכלי או המאכל ואם יבוא ריעו וחקרו אם יכיר האיש או החפץ אשר ראה זה ימים מלפנים יעמוד מחריש לדעת ויעלה על זכרונו אשר ראה בו והסתכל עליו עד שנדמה לו כאלו יעמוד הדבר לפניו ויראה בו כל האותות מן הדמות והצור' ותואר אז יבטיח לרעהו שהוא יכיר האיש או החפץ כי זה צלמו ודמותו תוארו וגבולו עוביו ורחבו גובהו וקומתו וכדומה אשר ידע בנפשו שאם יראהו יכירו ויענה בו ואם אח"כ יעמוד האיש או הכלי לנגד עיניו יכירהו בכל אותות אשר עלה על זכרונו מקדם ויאמר כי זה הוא האיש או החפץ אשר אני מכיר בו ובמהרה לא יבא לטעות ע"י ט"ע כזה והוא טוב בהרבה מעלות כנגד ט"ע הראשון אשר זכרתי למעלה ולט"ע כזה אני קורא שם חדש ט"ע שהי' בעולמו כי טרם שראה אותו הי' הט"ע בעולם בכח זכרונו והבן

(ג) אם אחד נתגדל עם בן עירו או הי' שותף עם איש במסחרו והי' עמו במלון אחד רבות בשני' או איש ואשה שדרי' יחד ונעשי' כגוף אחד שמכירי' זה את זה או אב ואם שמכירי' את בניהם או הבנים שמכירי' לאבותיהם או תלמידי' שמכירי' את רבם או הרב המכיר את תלמידיו אשר מרוב הרגל חקוק בזכרון תואר בן עירו או דמות אבותיו או תבני' ריעו אשר כנפשו או צורת בעלה או צלם פני רבם וכן להיפך ומרוב דבקות והתאחדו' יכירו זה את זה עד למאוד מאותו' רבות אשר גם הפה לא יוכל לדבר כאשר הלב יודע כי הוא זה ואם יעמדו משה ואהרן ושמואל וישבעו לס"ת לאיש שאין זה אשתו או אין זה בעלה או אין זה שותפו או אין זה רבם או אי זה האבו' יכחשו בפניהם ששקר ענו בם הגם שמעול' לא נתנו על לבם לעשות לעצמן ט"ע בהם אבל הלא הט"ע ממילא נחקק בלב בכל אותותיו וגבוליו אשר אין למעלה מהם שאם יקוץ משנתו ויהי' כגבור מתרונן מיין בעין נים ותיר יכיר איש רעו או אשתו או בניו או רבו ולא צריך העין להסתכל היטב כי אם מרחוק יביט יעוררו אלף הכחות כי הוא זה ולזה אני קורא ט"ע שאין כמוהו בעולמו שאלף כתות עדים ואלף הוכחות לא יעידו עדות ברור כט"ע הנ"ל והבן זה

וטרם שאבוא לביאור ארחיב קצת שגם סימן יפרד לב' שמות כאשר אסדרם לפניך

(א) למי שנאבד ממנו כלי או חפץ או מאכל או שראה אדם וכאשר ישאל לו רעהו אם מכיר הכלי או האדם או המאכל לא יזכור הסי' אבל כאשר יעמוד לפניו יזכור שראה חפץ או אדם או מאכל בסימן הנ"ל אתמול או תמול שלשום אבל טרם שיראה בעיניו החפץ לא יזכור לא הדבר ולא את הסימן ונקל הוא לטעות אם יאמר אח"כ אני זוכר שראיתי האדם או החפץ או המאכל וסימן זה הי' בו יען. שלא זכר טרם ראותו שיש לדבר סימן כזה וכזה

(ב) למי שנאבד כלי או חפץ או מאכל או ראה אדם ונתן על לבו להסתכל בו בסימן להיות שמור בעיניו לעת מועד אם יצרך להעיד על החפץ או האדם שיכירו ע"י סימן הנ"ל אשר נתן אל לבו ואם ישאל רעהו לו אם יכיר אותו חפץ או המאכל או האדם יענה מיד איש הזה או החפץ או המאכל יש לו סימן הנ"ל כי שמור בלבי סימן לאות להגיד עליו ולהכירהו וכאשר יראה בעיניו יכיר מיד החפץ או את האיש ע"י הסימן השמור בלבו ובסימן כזה ודאי לא יבוא לטעות כי שם עינו ולבו על הסימן חוץ אם ניחוש שאתרמי סימן כסימן והבן ואם ירבה בסימנים באורך ורוחב גבהו ועמקו צורים ומראות וכדומה הן אלה רק סימנים הרבה ואם ע"י רוב סימני' הוא רשום וחקוק בעיניו בעצמו אז נכנס בגדר ט"ע ולא נקראו סימנים כלל שורש הדברים ט"ע הוא דבר אשר אי אפשר לספר במה מכיר וסי' הוא מה שהפה יוכל לספר לחבירו והבן זה מאוד

ועתה נחקור על איזה סימן או ט"ע כיוונו חכ"זל בכל התלמוד נ"ל מסברא דוקא על ט"ע אם יודע מתחילה טרם ראות החפץ או מאכל או האדם שיש לו ט"ע או סימן שזה האות ששבע העין מלראות אם נשאר חקוק בזכרון תואר ודמות ותבנית הדבר ובודאי לא טועה אח"כ אם יראה החפץ ויכיר הדבר בסימן או בט"ע שלו אבל אם לא יודע טרם ראות הדבר אם יש לו סימן או ט"ע רק אם יראה החפץ יזכור שזה הסימן או דמות של חפצו או מאכלו ע"ז לא סמכי' כי נקל לטעות ולא סמכי' על ט"ע כזה בין בת"ח ובין בעם הארץ והבן

הנה בב"מ דף י"ט רבב"ח אירכס לי' גיטא בבהמ"ד אמר אי סימנא אית לי בגווי' אי ט"ע אית לי' בגווי' אהדרי' לי' אמר ולא ידענו אי משום סימנא אהדרי' וסימני' דאורייתא או משום ט"ע ודוקא צורבא אדרבנן פי' רש"י וז"ל מכירו אני בכתב ידי סופר והעדים מידת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בט"ע שטבע בו ואין זה סימן עכ"ל מבואר שרבב"ח אמר מתחילה שיודע בנפשו שיש לו ט"ע וטרם שהחזירו לו הגט אמר בהבטח' שיש לו בו ט"ע דומי' שאמר שיש לו בו סימן ויוכל להגיד הסי' מקודם כן הבטיח על ט"ע אבל באמת ט"ע אחר ראות החפץ לא מהני כי הדמיון כוזב לו ויאמין שיש לו ט"ע כי הדמיון מכזב כמו בכלים חדשים בב"מ יען שלא שבעתם עין גם הת"ח טועה בדמיון וה"ה בכל ט"ע אחר ראות החפץ תלוי בטעו' הדמיון והבן זה

ובזה מיושב לי סוגי' דחולין דר"ה ור"נ ור"ח שאלו אית לך סימנא בגווי' א"ל לא אית לך ט"ע בגווי' א"ל אין אמרו א"כ זיל שקול ולכאור' יפלא בעיני לשון חכמים מאי זה תיבת א"כ פשיטא יען שנמצא היתר סימני' הוא מתיר והי' די אם יאמרו זיל שקול וצע"ג עוד קשה לי הלשון זיל שקול פשיטא שיטול ולא יניח הי' להם להשיב א"כ מותר וצע"ג

אמנם נכון מאוד דהגמ' מספר לנו שנאבד מהם כרכשתא וגבא דבשרא ותכלת ובאו לשאול מיד טרם שלקחו בידם לראות הנאבד כי לא הוזכר בגמ' שמצאו מקודם טרם שבאו לשאלה אלא ספרו שמיד שנאבד מהם באו לשאול ושאלו ר"ה ור"נ ור"ח אי אית להו ט"ע אי ידעו בנפשם ששבעו עינם מלבלוע בחפץ הנאבד ויש להם בבטח בו ט"ע א"ל לא שלא יוכלו להבטיח שיש להם ט"ע אפשר אם יראו החפץ הנאבד יכירו בט"ע אז שאלו להם אם יש להם סימני' אי ידעי בו סי' טרם שיראו את דבר הנאבד השיבו אין ידענו בו סי' אז אמרי א"כ שטרם ראות קודם שלקחתם ביד את הנאבד יש לכם סימן זיל שקול מותר לכם לשקול ולראות אם נמצא בו הט"ע ואז יהי' מותר לכם והבן כי הוא כפתור ופרח בעזה"י

ובזה יובנו דברי הגמ' מריש אמינא סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרי' אבידה בסימני' ולא מהדרי' בט"ע כיון דשמענא להנך שמעתא אמינא ט"ע עדיפא דאלת"ה איך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרי' בנשותיהן בלילה הכוונה מתחילה סבר רבא דמהני באיסר גם ט"ע שלא הי' בעולמו אם גם מתחילה טרם ראות החפץ או המאכל לא ידע אם יש לו בו ט"ע רק אח"כ אחר הראות מכיר בט"ע מהני ובט"ע כזה שלא שבעתו עין לא מהדרי' אביד' כמבואר בב"מ וא"כ סימן עדיף מט"ע אבל כיון ששמע הנך שמעתא דט"ע כזה שלא הי' בעולמו לא נכנס בשם ט"ע כלל אפי' באיסורי' שבודאי ע"א נאמן ומכ"ש על עצמו אלא דוקא ט"ע שהי' בעולמו שקודם ראות החפץ יודע שיש לו ט"ע