מחנה חיים חלק א קצה

הלא ט"ע גמור הוא אם לא נשאר בלב שום ספק שלאו שלהם וא"כ כיון שלא נשאר בלבם ספק אין כאן לדון על דין תורה דברי שלהם מהני אפי' כנגד כללי תורה ולמה באו לשאול וזה אי הוו ידעו ודאי לא היו מסופקי' כלל והבן זה

ולכאורה יש להשיב דילמא באו לשאול שלא ידעו אם יוכלו לסמוך על ט"ע גמור הגם שבלבם אין ספק שהוא שלהם אולי הוי הדין תורה שלא לסמוך אפילו על ברי של ט"ע גמור אך זה אי אפשר דהלא ידעו שאדם יכול לסמוך על ט"ע גמור דאל"כ איך סומא מותר באשתו איך פיקח מותר באשתו בליל' אלא פשיטא שכל אדם יוכל לסמוך על ט"ע גמור ודוק

והנה מה דאהדרי' לת"ח אבידה בט"ע אי הוי דוקא בט"ע גמור או בט"ע כל דהו נ"ל דתלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן בב"מ דף כ"ג ע"ב אי צריך דוקא ט"ע גמור שלא ישאר בלבו שום ספק וכפי חשבונו יכחיש לעדים אם יאמרו שהוא של איש אחר אז בודאי צריך כלי ששבע בו העין אבל כלים חדשים שלא שבע בו עין אי אפשר שיהי' בו ט"ע גמור שלא ישאר בלבו שום ספק וחשש כיון שלא שבעתו עין אבל אי מהני ט"ע כל דהו אם מכיר החפץ אחר הסתכלות בו נדמה הצורה והבנין ככלי שלו אז מהני בת"ח אפי' לא שבעתו בו עין דבודאי לא משקר וגם לא טועה בדמיונו וק"ל ועי' תוס' דף כ"ד ע"א בד"ה ומודה שכתבו דרבנן פליגי על ר"ש וסברו דת"ח נאמן אפי' לא שבעתן העין יעו"ש

ולפ"ז אבוא לבאר הסוגי' לשיטת התוס' בודאי לא עלה על דעת רבא לומר דסימנים עדיף מט"ע גמור דהא על ט"ע גמור קטלי' נפש ועל סימנים לא קטלי' ועוד אם סומא מותר באשתו וסמכי' על ט"ע גמור דקלא איך לא נחזור אביד' אבל רבא חקר רק זאת דסימן עדיף מט"ע כל דהו דהא מהדרי' אבידה בסימן אמצעי וכא חיישי' דילמא יש סימן כסימן הגם דבודאי אי אפשר לבעל הסימן להכחיש בסימן שלו עדים כמבואר בב"מ דף כ"ז סימנים ועדי' עדים עדיפין ואעפ"כ מהדרי' בסימנים אפי' לעם הארץ ובט"ע כל דהו לא מהדרי' אפי' לת"ח יען דאין ט"ע שלו חזק כ"כ שיוכל להכחיש לפי דעתו לעדים והלא בסימני' ג"כ לא יוכל להכחיש לפי דעתו לעדים דהא אם יש עדי' יש הוכחה שאתרמי סימן כסימן וע"כ דט"ע כזה שאינו חזק בדעתו לודאי גרוע מסימני' כמובן השתא דשמע הך שמעתא נודע לו שט"ע כל דהו עדיף מסימני' דהא סמכי' אפי' באיסור דאורייתא על ט"ע כל דהו ואם ט"ע כל דהו מהני אז בעצם ט"ע עדיף מסימן דהא ט"ע מורה שהוא מכיר החפץ אבל בסימנים הוא בעצמו לא יודע עד מה שהחפץ זה שלו רק מודיע שהי' לחפץ שלו סימן כזה אבל אולי אתרמי סימן כסימן והבן זה ובאמת מהדרי' אבידה בט"ע כל דהו לת"ח דאם פועל ט"ע לאיסור דאורייתא לא יפעול ג"כ לאבידה וביאר דבריו דאם תשוב דילמא הנך שמעתא היו בט"ע גמור אבל באמת ט"ע כל דהו לא מהני בין באבידה ובין באיסור ע"ז אמר דאי אפשר דהנך שמעתא השמיעו דט"ע כל דהו מהני דאי בט"ע גמור איך באו לשאול הכי לא ידעו דט"ע גמור מהני מסומא מותר באשתו והוסיף ר"י תדע שאי אפשר להיות מסופק בט"ע גמור דהא אי אמרי פלוני דהאי סימנא והאי סימנא קטל נפש לא קטלי' וע"כ דחיישי' דילמא איתרמי סימן כסימן ואי אמרו ט"ע קטלי' נפש וע"כ דט"ע גמור הוי עדות ברור שאין למעלה ממנו וא"כ למה שאלו כלל על היתר ט"ע אלא ע"כ דהנך שמעתא איירי בט"ע כל דהו והוסיף ר"א תדע דט"ע מברר לקרוא לחבירו הגם דע"י סימן לא יודע לקרוא לו וע"כ דט"ע גמור נודע לבירור

ודע דאפשר לומר עוד הגם אם פסקי' הלכה כר"ש דצריך דוקא כלי ששבעתן עין בכל זאת אמת דמחזירין אבידה לת"ח בט"ע כל דהו דבשלומא אם לא שבעתו בו עין מתחילה טרם שנאבד ומעולם לא הכירו בשביעת עין אז לא מהדרי' אפי' לת"ח דחיישי' שטוע' בדמיון יען שלא דקדק בו מעולם אבל אם קודם שנאבד הי' העין שבע בו רק היום אינו מכיר אותו יפה יפה שהוא זה עד שיוכל להבטיח ודאי שהוא זה אעפ"כ מהני ט"ע כל דהו אם נדמה לו שהוא שלו הגם שלא ברור בעיניו להכחיש בט"ע שלו אם יהיו עדים כנגדו והבן זה

וראה זה מצאתי ביש"ש חולין פ"ז סי' כ"ו שכתב בפי' לשיטת התוס' דיש הבדל בין ט"ע כל דהו ובין כלי שלא שבע בו העין דשם לא הכירו מעיקרא היטב אבל אם פעם אחד דקדק בו הגם שעכשיו לא מכירו היטב הוי ט"ע כל דהוא ומהני וב"ה שהלכתי בדרך אמת וגם הוספתי לשבח לדעת הבדל בין ט"ע גמור ובין ט"ע כל דהו ודוק

והשתא בנידן דידן כיון שהאשה הוליכה העוף למורה הורא' והסתכלה בעוף היטב אחר שנטלו ממנו הנוצות וביותר שהראתה לכל השכני' בשעה שנטרף ואמר' גם עתה שמכרת העוף הטריפ' הגם שלא מוחזק בה הט"ע כ"כ שתוכל להכחיש עדי' בכ"ז לשיטת התוס' נאמנת בט"ע כל דהו דלגבי איסורי' ע"ה ות"ח שוין כמבואר בר"ן וברשב"א וברה"מ ונאמנת להכשיר שאר הבשר ודו"ק

אך אשא עיני אל ההרים המה המורים בהלכה פסוקה וראיתי שדין הזה צריך בשש הרמב"ם כתב בפ"ח מה' מ"א בהלכה י"ב וז"ל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אא"כ הי' לו בו סימן או שהי' לו בו ט"ע והוא מכירו ודאי שהוא זה או שהי' צרור וחתום עכ"ל מבואר דהבין דכל הני אמוראי מיירי בט"ע גמור שמכירי' ודאי שזה החפץ הוא שלהם הובא להלכה בש"ע יו"ד סי' ס"ג סעיף א' יעו"ש משמע שצריך ט"ע גמור ומצאתי בפר"ח שם שכתב דהרמב"ם וש"ע פליגי על תוס' חולין דף צ"ו שסברו דדי בט"ע כל דהו וא"כ כיון שאשה המשרתת לא מכירה להתרנגולת לומר בודאי הוא זה בלי שום ספק וחשש אינה נאמנת וצע"ג

אמנם ד' האיר עיני לדרוש ולחקור במהות וסוג ענין ט"ע ומלאכה היא לד' כי יש הבדל בשם הנ"ל ויפרד לשלשה ראשים כאשר אבאר בעזה"י ואני תפילה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך הכה יש לאדם ט"ע בחפץ על ב' פנים והב' טוב מא' והג' מהשני

(א) אם אחד רואה אדם או כלי מתכת או בגד או דבר מאכל אבל לא שם עיניו בו להכיר הצור' ודמות להיות חקוק בלוח זכרונו ומכח דמיונו הדמות והצור' להכיר הדבר ברוב ימים רק ראה הדבר ואח"כ הלך הוא דרך גבר בעולם או שנעלם ממנו הדבר ואם יבוא רעהו וחקרו אם יכיר אותו אדם או החפץ או המאכל אשר ראה בבקר או אתמול או כתמול שלשום ישיב לו הקשית לשאול כי לא הסתכלתי בו להיות רשום זכרונו בתוך עיני ולכן לא אוכל להבטיח אם אכיר הגם אם החי או התמונה לנגד עיני אבל אולי אם אראה אותו אכירהו כי הוא האיש אשר ראיתי זה מלפנים או הוא החפץ או הכלי או המאכל אשר ראיתי בבוקר או אתמול באותו מקום ובאותו זמן וכאשר באמת יעמוד לנגד עיניו האיש או החפץ או המאכל מיד יכיר אותו ויאמר כי הוא זה אשר ראיתי אז כי טוב עין יעיד בו הנה ט"ע כזה גרע מאוד כי לא הי' רשום בזכרונו צורת האיש או תמונת החפץ או דמות המאכל לדעת להגיד מראשית אחרית שכפי אשר חקוק הדמיון והתואר בזכרונו יכיר מיד החפץ רק עכשיו הוא רואה האיש או החפץ ומעיד בו שהוא האיש או הכלי או המאכל ונקל הוא שעינו הטעתו ולט"ע כזה אני קורא שם חדש ט"ע שלא הי' בעולמו כי קודם ראיית האיש או החפץ לא הי' הט"ע בעולם והבן: