מחנה חיים חלק א קצד

סימן נ"ו שאלה אירע מעשה באשר הכינו לסעודת חתונה נטרף איזה עוף ושאר העופות היו כשירות ופעם הלכה המשרתת להביא דבר הצריך לה ובאו הילדים ועירבו הטריפה בין הכשירו' ואשה המשרתת לקטה העוף הטריפה מבין הכשירות כי אמרה שהיא מכירה בט"ע העוף הטריפה מבין הכשירות מאי לסמוך על ט"ע שלה כי עולה על הפסד מרובה וכדת מה לעשות

תשובה דבר זה תלי' באשלי רברבי ויסודתו בהררי קודש גל עיני ד' ואביטה נפלאות מתורתיך -ולכאו' הדין פשוט דאשה המשרתת נאמנת דהגם דאיתחזק כאן איסור והיתר אבל לברר ע"א נאמן עיי' ר"ן קידושין שאפי' בדבר שבערוה ע"א נאמן לברר עיי' דף ס"ג ובכל מקום שע"א נאמן אשה נאמנת עיי' יו"ד סי' קכ"ז ונודע דט"ע עדיף מסימנים דהא על ט"ע קטלינן ועל סימני' לא קטלי' עיי' חולין דף צ"ו וא"כ פשיטא דהיא נאמנת שיש לה ט"ע בכשירות והבשר מותר לאכול והוא פשוט

אמנם נתתי ללבי דזה צריך חיפוש גדול ללמוד מפי המורי' לדעת אם להימין או להשמאיל דבחולין דף צ"ו אמר מרישא אמינא סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרי' אבידה בסימנים ולא מהדרי' בט"ע השתא דשמעתינ' להני שמעתא אמינא ט"ע עדיף דאלת"ה איך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בלילה תוס' בד"ה ולא וז"ל תימא שאני התם דחשדי' לי' דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרי' בט"ע וי"ל דהכא מיירי בט"ע כל דהו והא דמהדרי' לצורבא מדרבנן היינו בט"ע גמור דכל הני אמוראי דהכא לא הי' להם ט"ע דאל"ה מה הי' להם לשאול אי הוו ידעי בודאי לא הי' מסופקי' כלל ע"כ לשונו והשתומתי על המראה א"כ לפי דברי התוס' איירי הסוגי' בט"ע כל דהו וע"ז חידש רבא כיון ששמע להני שמעתא אמינא ט"ע עדיף מסימני' היינו ט"ע כל דהו והביא ראי' מסומא ור"א הביא מדקטלי' על ט"ע ולא קטלי' על סימני' וכן ממעשים בכל יום אם מצוה לקרוא לחבירו והוא פלא גדול בעיני

(א) א"כ קשה מני' בי' הלא בט"ע כל דהו לא אהדרי' אבידה אפי' לת"ח דלא שייך בי' חשש משקר ובסימני' מהדרי' אפי' לעם הארץ וא"כ מבואר דסימן עדיף מט"ע כל דהו וצע"ג

(ב) איך מביא ראי' מן סומא ומן בני אדם שמותרי' בנשותיהן בלילה הכי שם הוי ט"ע כל דהו הלא אדם מדבר עם אשתו לאלפי' ולרבבות עד שמכיר קולה בט"ע דקלא ט"ע גמור שאין למעלה ממנו ומה תדע הוא זה על ט"ע כל דהו וצע"ג

(ג) מאי ראי' א"כ דט"ע עדיף דקטלי' נפש על ט"ע מי הגיד לו דקטלי' על ט"ע כל דהו דילמא באמת לא קטלי' רק על ט"ע גמור דשפטו העדה והצילו העדה כתיב בשלומא על ט"ע גמור מוכח דקטלי' דאם לא כן איך משכחת עדים אבל ט"ע כל דהו מנ"ל והוא פלא

(ד) מאי ראי' הביא ר"א דבסימן לא ידע ובט"ע חזי לי' ידע לי' נהפוך הוא דבט"ע כל דהו לא ידע לי' מיד רק מי שמכיר בט"ע גמור אז מכיר אותו מיד כנודע

ונראה לפע"ד לתרץ ומראשית אבאר בעזה"י להבין מה נקרא ט"ע גמור ומאי נקרא ט"ע כל דהו דממעשי' בכל יום אנו למדי' ט"ע בשני פנים הראשון טוב מהשני כמו שאבאר

(א) יש לפעמים שנאבד מאדם כלי או מאכל אשר הבעלי' שבעו מלראות את הדבר עד שנחקק בכח זכרונם תמונת החפץ ודמות דבר המאכל שכאשר יראו חפצם ומאכלם מרחוק יביטו בו יכירו מיד ולא יהי' נשאר בלבם שום ספק וחשש שאין זה שלהם אף גם זאת אם יעמדו עדים להגיד שהחפץ והמאכל הוא של איש אחר יעיזו בם שהמה סהדי שקרא כי איך יכחיש החי את החי הלא ידעו בנפשם שרק חפץ זה ומאכל זה שלהם לא שיכירו מכח שמצאו בחפץ איזה סימן או תמונה שדומה לחפצם ומאכלם נהפוך הוא אם יתערב חפצם באלף הדומים בכל זאת עין רואי יבדיל ויאמר זה הוא שלי והאחרים אינם שלי ובאופן שלא נשאר בלב בעלים שום ספק להכיר מיד בשעת ראי' ולא יצרכו להכיר מכח סימנים ותמונות בהשקפת עין זה ט"ע גמור

(ב) אם נאבד כלי או מאכל והבעלי' לא הכירו מיד בשעה ראי שהוא חפץ שלהם או מאכל שלהם אבל אחר הסתכלות יפה הכירו בתמונה ודמות שזה חפצם כי עין בעין כראה שהוא שלהם אבל אם יעמדו עדים נגדם ויעידו שזה החפץ או המאכל הוא של איש אחר ינזרו הבעלים לאחור יען כי לא שבעו עינם מראות להיות נחקק בלבם בבטח שהוא שלהם רק מכאשר השקיפו על החפץ ויזכרו שהוא שוה בשוה ככלי או המאכל שנאבד להם הכירו אבל לא יעיזו לאמר הני סהדי שקרא נינהו ונהפוך הוא יתלו שדמיונם כוזב להם וט"ע כל דהו נקרא זה יען שט"ע הניח אחריו עוד שום ספק וחשש דילמא אינה שלהם

ועתה בהאי בשר שנאבד או בחוטין של תכלת אשר שאלו אמוראי ור"ה ור"נ ור"ח שאלו אי אית להו סימנים אמרו לא שאלו עוד אית לכו ט"ע אמרו הן איזה ט"ע הי' כאן אשר עליו התירו איסורא דאורייתא אי ט"ע גמור או ט"ע כל דהו אי הי' להו הכרה כל כך שמכירי' בודאי שהוא שלהם אפי' אם יהיו עדים כנגדם יכחישו את העדי' או הי' להם רק ט"ע שמכירים כפי הצורה והתמונה שדבר זה שלהם אבל לא נחקק בלבם להיות ודאי שלהם שיוכלו להכחיש עדי' כנגדם ויאמרו הני סהדי שקרא נינהו וצע"ג

אולם ברור כשמש דלא הי' להם טביעת עין גמור היינו שלא יהי' בלבם שום ספק אולי הבשר אין שלהם דא"כ שהיו ידעו בבירור שזה בשר שלהם או זהו החוטין של תכלת והי' ברור בעיניהם שיוכלו להכחיש אם יעמדו עדים כנגדם א"כ הם אומרי' ברי לנו אז אין כאן שאלה להורות להם דכל חוקי התורה הם רק לאיש שאינו יודע בירור הדבר שאז מהני כללי תורה כגון רוב וחזקה ועדים וכדומה אבל לאיש שיודע בירור הדבר כנגדו לא ימצא חוק ומשפט מכל רוב וחזקה או עדים כנודע כלל זה מרשב"א הובא בפנ"י כתובות דף כ"ב ובקו"א ועיי' בכור שור ועיי' בכריתות דף י"ב אדם נאמן על עצמו ובתוס' שם ומכ"ש כאן שאין עדים מכחישי' שבודאי נאמנים לעצמן אם ידעו בבירור שהוא שלהם ולמה בא בשאלה אלא ע"כ דלא הי' להם ט"ע גמור להכיר בודאי שהוא שלהם רק מכח הצורה והדמות נדמו להם שהוא שלהם לכן היו צריכי' לבא לשאלה דהגם דמהני ט"ע כל דהו על פי הדין עכ"פ צריכין לבוא לשאול ולא להורות לעצמן דין תורה דאפי' ביעא בכותחא לא לישרי איניש במקום רבו וביותר בממון של עצמו עיי' יו"ד סי רמ"ו עיי' בט"ז בה' יו"ט אבל בדבר שאינו דין תורה דידעו בנפשם שזה הוא לא הי' באים לשאול בשלומא אי לא הי' להם ט"ע רק סימן הגם שסימני' דאורייתא בכל זאת הוי רק דין תורה וצריכי' לבא לשאול אבל מה שהוא בירור כעצם השמים לטוהר ומהני נגד דין תורה כנגד רוב וחזקה זה לא צריך שאלה

וחסדי ד' אזכיר כי אורו עיני בנעימת לשון התוס' שסיימו וז"ל דכל הני אמוראי דהכא לא הי' להם ט"ע גמור דאל"ה מה הי' להם לשאול אי הוי ידעו ודאי לא הוו מסופקי' כלל עכ"ל ולכאורה די במה שכתבו הוכחה דאל"ה מה הי' להם לשאול מה זה שהוסיפו שפת יתר אי הוו ידעו ודאי לא היו מסופקים כלל וצע"ג

אמנם מתוק מדבש דמאי הוכח' הוא זה יען שבאו לשאול ע"כ לא היו להם ט"ע גמור דילמא לעולם הוי להם רק לא רצו להורות לעצמן דין ע"ז בא תוס' בחכמה