מחנה חיים חלק א קפג

כי עין בעין נראה שהשחת' על פנים הראשון אינו השחתה של נפש אדם דמזרע איש או מזרע אשה לבד לא יוצר נפש כל אדם ואין הזרע של אחד מהם רק כח אשר על ידו הי' יוכל לעשות צירוף עם כח אחר ולהכין כח נפש חיה ומי שמצווה על פ"ו אסור לו להשחית זרעו כי הי' יכול לבעול אשה ולברוא מזרעו זרע אדם אבל מי שאינו מצווה על פ"ו ולא הטילה עליו התורה להרבות בני אדם בעולם מותר לו להשחית זרעו ולא יפנה הזרע לצרף עם עוד כח זרע ולברוא אדם אבל השחתת זרע על פנים השני שכבר נתאחדו זרע איש עם זרע אשה ונתהו' הכח לנפש אדם אשר ברוב ימים יוגמר הצלם אלקי' אז מי שמשחית זרע הנ"ל הוא מחבל נפש אדם ממקור ישראל מה לי אם המשחית מצווה על פ"ו או לא הלא זה אינו אסור משום שמשחית זרעו רק לו יהי' שהוא זרע איש אחר עכ"פ נפש הוא חובל ממקהלות ישראל ואז הכל אסורי' בהשחתת זרע הריון אשר כבר הוכן לולד והבן

ולפ"ז מיושב קושי' הרמב"ן הנ"ל דבדור המבול השחיתו את דרכם על הארץ לאחר שכבר הכינו את אשר הביא להרבות צאצאי תבל אז הפעילו לשחת זרע הריון האשה קפצה והתהפכה ורחצה וכדומה להשחית זרע הריון ואז בודאי גם הנשים נענשו אבל הר"ת וסיעת מרחמוהי דנו על שימוש במוך על הרגשה של בדיקה שמשחיתה רק זרעה טרם שקבל כח איש אז שפיר חדשו שאשה שאינה מצווית על פ"ו מותרת להשחי' זרעה כנלע"ד ברור בעזה"י

ובזה מיושבי' ב' קושי' שהניח המ"ל בצע"ג על הרמב"ן שהן אמת דמוכח מדור המבול דגם הנשים שאינן מצווי' על פ"ו אעפ"כ לקו אבל היא גופי' תיקשי' היכן הוזהרו על השחתת זרע היכן מרומז זה לבני כח וצע"ג ועוד הקשה א"כ למה מנו חכמי' ז' ממצוות שנצטוו בני נח הלא שמונה המה וצע"ג (קושי' הנ"ל צריך עיון מדברי רש"י סנהדרין דף נ"ז בד"ה ותשחת דכתב רש"י וז"ל מדאיענוש עלייהו ש"מ דאיפקוד עלייהו עכ"ל)

ולפמ"ש ניחא דהשחתת זרע הריון שכבר נגמר הכח והכנה דרבה מאיש ואשה יחד ליצירת נפש אדם הוא מן אביזרייהו דשפיכת דמים דמבואר בסנהדרין דף נ"ז דב"נ מצווין על עוברין דכתיב שופך דם אדם באדם דמו ישפך יעו"ש והגם דלא נקרא עובר עד שנגמר יצירת הדמות שהוא מ' יום וקודם זה הוא מיא בעלמא עיי' ח"מ סי' ר"י ש"ך ס"ק ב' ואפי' לשיטת הסוברין דנחשב תוך מ' יום לעובר עכ"פ צריך קליטת האם לזרע מ"מ מאביזרייהו דשפיכת דמים הוי שחובל נפש אדם ודו"ק

ומאוד מתקו לחכי דברי מג"א בה' יוהכ"פ סי' תר"ו שאוסר לילך לאשה סמוך לוסתה או סמוך לטבילה בתוך ג' ימים משום השחתת זרע הריון יעו"ש והגאון אדמו"ר בתשובת חת"ס סי' קע"ב התפלא עליו להבין טעם הדבר מה לי ג' ימים יעו"ש ונכונים מאוד דבריו דאחר דכבר נבעלה האשה ואיכא כאן זרע הריון אשר נתערבו שני כחות יחד ולא חסר רק היצירה ולכן בסמוך לוסתה או לטבילתה אסורה לטבול דמים משחיתים הזרע אשר הוכן להריון והשחתת זרע כזה אסור גם לאשה ולכן כתב תיבת זרע הריון ודוק ועיי' ביו"ד סי' קצ"ו ובפלתי וס"ט בעיון

היוצא מזה דין חדש דיותר נכון לשמש במוך דאז הוה השחתת זרע רק על הפנים הראשון שעוד לא נתערבו הכחות יחד ולא נעשה מעולם זרע הריון מאשר נתיר לתת מוך אחר התשמיש אם המוך בודאי משחית הזרע כי בזה נעשה השחתת זרע ונפש הוא חובל אשר על עון זה נלקה דור המבול ודו"ק

אך מה שעומד למולי הוא דברי התוס' בשם ר"ת ביבמות ודברי כ"י ז"ל התוס' בדף י"ב ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על עצים ואבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר התשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחי' משמש מידי דהוה אקטנה ואיילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בני בני' נינהו והאשה שנותנ' אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפרי' ורבי' ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכו' לשמש במוך עכ"ל מפשטות הלשון משמע דלשמש במוך בשעת תשמיש אסור גם בג' נשים אפי' לר"מ ולשמש במוך אחר תשמיש מותר אפי לכל הנשים לר"מ ולכן הקשו התוס' א"כ מאי האי דג' נשים משמשות במוך וע"כ הוה הפי' שאר נשים מותרות וג' נשים צריכו' וא"כ מבואר ההיפוך ממש"ל דכאן מבואר דלשמש במוך בשעת תשמיש אסור לג' נשים ואפי' לר"מ ולאחר התשמיש מותר לר"מ ואסור לרבנן והוא מהיפך להיפך ממה שחדשתי דבשעת תשמיש ליכא השחתת זרע הריון עכ"פ ולאחר תשמיש יש השחתת זרע הריון והוא חטא דדור המבול וצע"ג

ואומר אני אם אמנם שכן הבינו שלשה רועי ישראל הם המה הגאון בית מאיר ואדמו"ר בחת"ס ואדמו"ר באמרי אש בכל זאת ראיתי אני בלבי אחרי נשיקת עפר כפות רגלם הבנה אחרת בדברי תוס' וטרם שאציע פירושי אבאר בעזה"י כי רבו לי בדברי התוס' הנ"ל קושי' ודקדוקים

(א) קשה לי להבין מה שכתבו וז"ל ור"ת אומר דלפני תשמיש אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך מה הנה התיבו' אסור ליתן שם מוך הכי נתינת המוך הוי האיסור הלא אפי' אם מונח באשה מוך מטרם שנשאת לאיש אעפ"כ אסור לבעל לשמש עמה במוך דעכ"פ כאשר יבעול הוא מטיל זרעו על עצים ואבנים א"כ בקיצור הי' לו כר"ת לומר לשמש במוך בשעת תשמיש אסור דהוי כמטיל זרעו על עצים ואבנים וא"כ תיבת ליתן הוי דבר שפתים

(ב) מה שנתן טעם לאסור וז"ל דאין דרך תשמיש בכך עכ"ל הוא מחוסר הבנה לו יהי' שהי' טבע של מוך שפועל הנאת תשמיש ביותר ורוב בני אדם משמשים במוך אעפ"כ אסור לישראל לבעול במוך יען דהוי כמטיל זרעו על עצים ואבנים והי' לר"ת לומר יען דמוך פועל לשאוב הזרע ולא יפעל ליצירת ולד והוי כמטיל זרע על עצים ואבנים וצע"ג

(ג) מה שכתב וז"ל אבל אם נותנת מוך אחר התשמיש אין נראה לאסור הוא משולל הדעת דהאי אין נראה לאסור משמע שקאי על האשה שהיא אינה עושה עבירה יען דאינה מצווה על השחתת זרע וא"כ אין זה מדין הראשון דמתחילה דיבר על האיש שאסור ליתן מוך דבעל עושה איסור דמטיל זרעו על עצים ובהאי אין נראה לאסור ע"כ קאי על האשה דהא הבעל הוא משמש בלא מוך והיתה ראוי' בשעת בעילה להיות נעשית מעוברת כמובן וא"כ אינו דומה האי אין כראה לאסור להדין ראשון וכך הי' לו לומר אבל מותרת ליתן מוך אחר תשמיש דהא הבעל משמש כדרכו והיא אינה מצווי' על פ"ו וצע"ג

(ד) מה שכתב וז"ל ליתן מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור עכ"ל משמע שהוא מסוג איסור הראשון הגם שכתב אופן שיש מעשה הנ"ל איסור מכל מקום יש ג"כ אופן דלא נעשה איסור והלא באמת אין דין האחרון מסוג דין הראשון דמתחיל' דיבר על האיש שאסור לו לשמש במוך יען דנעשה השחתה והוא נודע דאסור להטיל זרעו על עצים ואבנים וכאן דיבר הר"ת דלאחר תשמיש מותר לה ליתן מוך יען דאשה מותרת להשחית זרע וא"כ רבותא בהיתר נתינת המוך הוא רק מדין יען דמותר לאשה להשחי' זרע וא"כ הי' לו לכתוב זה בתורת דין חדש וכך הי' לו לומר אבל אשה דמותרת להשחית זרע מותרת ליתן מוך אחר התשמיש וצע"ג: