מחנה חיים חלק א קעט

שהן ג"כ מין בשרה וגילתה התורה יתור ה' שצריך הדם לזוב בבשר של גופה שזה מורה ה' בבשרה ולא בשר שאינו מן גופה אבל אין למילף מיני' למענו שפופרת דאיך מרומז באות ה' שהוא מורה שהוא בשר של הזבה למעוטי דבר שאינו מין בשר כלל הוא יחוץ משכל והבנה אבל אם כל התיבה של בשרה מיותר אז דרשי' משורש התיבה דוקא בבשר ולא בשפופרת שאינו של בשר אבל לקמן דנ"ז דרשי' שפיר שתרגיש בבשרה שמורה ה' שע"י הרגשת בשרה הוא פתיחת פי המקור אשר מרגיש בשרה זוב הדם והבן ולכן ר"א שממעט בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה מרומז שפיר דוקא בבשר של גופה צריך לזוב ולא בבשר שאינו מגופה ואפי' אינו מיותר כלל אותו ה' שהוא מורה על הרגשה בכל זאת ממועט ולא בשפיר ולא בחתיכה מפשטו' משמעות הלשון כמו שאמרו בגמ' בדף נ"ז תרתי ש"מ ודוק

תמצית הדברים דשפיר וחתיכה נלמדו מלשון הקרא דכתיב בשרה הגם אם לא מיותר כלל כגון דדרשי' בשר לטמאות בפנים וה' עד שתרגיש בבשרה בכל זאת לשון הקרא ממעט בשר שאינו בשרה דאיך יכתוב בשרה אם אפי' בשפיר וחתיכה שאינם בשרה ג"כ די א"כ ממשמעו' הלשון ממועט שפיר וחתיכה ודוק (ב) דאי דרשינן בשרה ולא בשפופרת אז מעיקר תיבת בשרה ילפי' זאת ולא מיתור ה' ואז ממילא ידעי' דמטמא בפנים כבחוץ אבל אי דרשינן עיקר תיבת בשרה להרבות טומאה בפנים כבחוץ אז ע"כ שפופרת טמא דאפי' אם יש יתור ה' של בשרה ליכא למילף מיני' ולא בשפופרת כמש"ל באריכות

ולפ"ז לשון רש"י מזוקק שבעתים דרבנן בתראי דמטמאי שפופרת ובחתיכה סוברי' דהוא סברא חיצונה דאין זה דם נדה א"כ בתרתי פליגי (א) דלא דייקי לישנא דקרא דלשון בשרה משמע ולא בבשר שאינו בשרה דבלא"ה טהורה שהוא דם חתיכה ולא ד"נ ואפי' בפלוי טהורה וזה שרמז רש"י וז"ל רבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא ומטהרי' חתיכה אפי' בפלוי יען שאינו ד"נ (ב) עוד פליגי רבנן בתראי שהמה מטמאי' בשפופרת דלא דרשו עיקר תיבת בבשרה למעט שפופרת וממילא נדע שמטמאה בפנים נהפוך הוא שהמה ידרשו עיקר תיבת בבשרה לטמא בפנים כבחוץ וממילא שפופרת טמא דהוא דם נדה וזה הביא לרש"י לחלק הדברים יען שהמה דברים נפרדים ודו"ק

ומעתה מיושב קו' שלי דרש"י יאמר דדרשו ה' יתור על הרגשה דלר"א צריך ללמוד מה' ב' דברים ולרבנן בא ה' הנ"ל על הרגשה ולפמ"ש לק"מ דשפופרת לא מיתור ה' ממועט לת"ק אלא מעיקר התיבה תחת שנלמד בבשר שמטמאה בפנים נימא בבשר ולא בשפופרת והוצרך רש"י לומר שדרשו הפסוק על טומאת פנים ולא בשאר בבשר למענו שפופרת והוא דבר נכון וישר ולדעתי הוא אמת לאמתו ב"ה

ובזה מיושב הקו' שהקשתי לעיל איך הקדים רבי ללמד במשנה הדין דמטמאה בפנים ולא למד שבבשרה מורה למענו שפופרת וכן ר' ירמי' רצה להפיל דרש בבשרה בעבור דרש לטמא בפנים וקשה הא לרשב"א ור"ן הי' בסברא שאשה לא יטמא בפנים וא"כ טוב יותר להדחות דין דמטמא' בפנים ונימא שנשאר בסברא שאינה מטמאה בפנים ונדרש בבשרה למעט שפופרת וצע"ג ולפמ"ש לק"מ אי דרשי' בבשרה ולא בשפופרת ג"כ נלמד טומאה בפנים כבחוץ דאל"כ למה יהי' שפופרת טהור וא"כ מסתבר בהיפך לדרוש הקרא על שמטמא בפנים כבחוץ אבל ע"י שפופרת ג"כ טמאה ודוק כי ישר תל"י

ונכון בזה במה שהערותי אם הטעם דמעטה התורה דאין דרכה לראות כלל בשפופרת אבל מטומאה בפנים כבחוץ יען דדרכה של אשה להעמיד דם בכתלי' וכאשר נראה בגמ' שגם בחתיכה תלי' אי דרכה לראות בחתיכה אז ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות וטמאה א"כ למה בהרגשה שיש ג"כ רגילות לראות פעמים בלא הרגשה ואף עפ"כ טהורה ולפמ"ש נכון יען דעל הרגשה יש יתור ה' להורות שבעי' שתרגיש בבשרה אבל מה דנפק מן שורש התיבה בבשר אז אמרי' דתורה טימא אם רגילות שדם יהי' זוב בבשר בכה"ג חוץ בשפופרת דאין דרכה לראות כלל ודוק ולהבין איך פליגי אם דרכה של אשה לראות בחתיכה אבאר לקמן בעזה"י

גמ' אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומ"ס אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ופירש"י וז"ל דטהורה דאין דרך רואה בכך עכ"ל כי פליגי בחתיכה וז"ל ודפלי פלוי דת"ק סבר בבשרה למעוטי תוך חתיכה אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרינן בי' ורבנן בתראי סברי אפי' פלי פלוי טהורה דאין זה דם נדה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה עכ"ל ובלשונו הזהב יש לי כמה דקדוקי' (א) מה שכ' דת"ק סובר בבשרה למעוטי תוך חתיכה עכ"ל למה לא מסיים ואין הדם נוגע כמ"ש בעצמו לעיל בד"ה וה"מ דשיעא חתיכה והדם בתוכה לא נגע עכ"ל אבל לשון תוך חתיכה משמע דוקא שחתיכה מליאה דם אבל אין בה בקעי' אשר בהם מונח דם אבל בבקעי' ובהם דם אפי' לא נגע ברחם טמא וצע"ג (ב) מה דכ' וז"ל אבל דם הנראה בבקעי' טמא עכ"ל בודאי קשה למה לא מסיים ונגע ברחם כמ"ש בעצמו לעיל בד"ה אבל דפלי פלוי וז"ל והדם שם ונגע ברחם עכ"ל ומלשון שכ' אבל דם הנראה בבקעים משמע ביותר אם רק נראה דם בבקעים הגם שלא נגע ברחם טמא וצע"ג (ג) יל"ד דכל הלשון הוא דבר שפתי' כך הי' לו לכתוב דת"ק סבר בבשרה למעוטי חתיכה דשיעא אבל חתיכה דפלי פלוי טמא דקרינן בה בבשרה דהא כבר פי' רש"י לעיל בסוגי' מאי הפי' של שיעא ושל פלי פלוי למה הכפיל לפרש הפי' של פלי פלוי וצע"ג (ד) יל"ד בלשונו שכ' אבל דם הנראה בבקעים טמא דהא בבשרה קרי' בה עכ"ל תיבת דהא הוא מחוסר הבנה משמע יען דגלוי וידוע שקרי' בה בבשרה ובאמת הם חידשו זאת שקרי' בה בבשרה והי' לרש"י לכתוב אבל דם הנראה בבקעי' טמא דבבשרה קרי' בה כמ"ש בעצמו לעיל בד"ה טמאה וז"ל דקרינן בבשרה עכ"ל וצע"ג

ונלע"ד לבאר בעזה"י בודאי הסברא חיצונה דדם בחתיכה יהי' כקרא בבשרה כדפירש"י לעיל דמין במינו אינו חוצץ אבל זה דוקא אם דם נדה נתאסף בחתיכה אז אם יצא אותו דם של החתיכה בלא חתיכה הי' בודאי מטמא דאטו יען שנתכנס במקור בחתיכה נאבד ממנו השם שהוא דם המקור זה בודאי שקר דעדיין נשאר שמו עליו שהוא דם החדר ואם למשל הי' נקרעת החתיכה בשעת יציאה הי' בודאי הדם הנוזל מהחתיכה מטמא לאשה טומאת נדה אז אמרי' אפי' לא נקרעה החתיכה ואזל הדם כנוס בתוך החתיכה מב"מ אינו חוצץ ונחשב כאלו יצא הדם בלא החתיכה וזה שאמר ר"י בשם רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה הכוונה אם יש בה דם הרבה כפירש"י וז"ל דם אגור דם הרבה עכ"ל שזה האות שנאגר הדם נדה לתוך החתיכה רק אח"כ נסתמה מכל צד טמאה דהא דם נדה הוא ומב"מ אינו חוצץ והוי הפי' אגור (כמו אגרה בקציר מאכלה) וזה שהשיב הגמ' הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכוונה שדרך שיתאסף הדם נדה בחתיכה וילך ממנה והוי גוף החתיכה מב"מ דאינו חוצץ ומהכ"ת נימא דתורה ימעט ד"נ ההולך בחתיכה אבל הכא דאין דרכה של אשה לראות בשפופרת והוי שלא כדרך ראייתה ומסתבר דכ' רחמנא בבשרה ולא בשפופרת וק"ל אבל בודאי אי אין דרך שיכנוס דם החדר בחתיכה אז לו יהי' שמב"מ אינו חוצץ וגוף החתיכה אינו חוצץ עכ"פ החתיכ'