מחנה חיים חלק א קעו

נזילת הדם ולא יכול לזוב דאין מטמאה בפנים רק אם העמידו הכתלים והבן

אבל קשה לי א"כ לב"ש דסובר דכותלי בהר"ח לא מוקמי דם ועי' ברשב"א שם דמשמע דסובר ב"ש דאי אפשר כלל לאוקמי הכי פליג ב"ש על הדרש דמטמאה בפנים כבחוץ דהא אם הכתלי' לא מוקמי דם לא משכחת שיטמא בפנים כבחוץ וצע"ג

ודע דהי' פלא בעיני לפי פשטות הבנה וכפי שכ' הרא"ש בפירוש דכוונת רואה דם בשפופרת שתחבה עד המקור ויצא הדם דרך השפופרת א"כ אי נימא שצריכה הרגשת זיבת דבר לח א"כ למה צריך קרא למעט שפופרת הא לא משכחת הרגשה על הבשר כיון דאיכא שפופרת מפסיק עד למקור וצע"ג וע"כ דשניהם הוי הרגשה הרגשת פי המקור והרגשת זיבת דבר לח ועיי' בחו"ד סי' ק"ץ והבן

ומה שפלא בעיני למה דרבינו קדוש השמיע לנו דין שמטמאה בפנים כבחוץ במשנה דף מ' ודין הרגשה חידש שמואל ודין שפופרת חידש ר' ירמי' ודין חתיכה חידש ר"א למה השמיע רבינו במשנה החומר' אשר נדרש מקרא הנ"ל ולא השמיע הקולות אשר יוצאי' מבשרה

ועוד פלא בעיני מלבד דרק דין דמטמאה בפנים נשנה במשנה משמע דזה עיקר הדרש דמבשרה וגם בגמ' כאן דבעי ר' ירמי' או דילמא האי בבשרה מבעי' לי' שמטמא בפנים כבחוץ משמע שיש יתר שאת למעט מבשרה דין שמטמאה בפנים מאשר נדרוש זה למעט שפופרת וקשה לי הלא הרשב"א והר"ן בחדושיהם הקשו בדף כ"ב למה באים צריך קרא למענו שלא יטמא בפנים וע"כ דלולי הקרא הי' הסברא נטמא בפנים וא"כ למה בנדה צריך קרא להרבות טומאה בפנים ותירצו יען דדרך להתעכב הדם בבהר"ח באשה והי' מסברא שלא לטמא עד שיצא הדם וא"כ צריך קרא להחמיר לטמאות בפנים אבל באיש שאין דרכו להתעכב והי' מסברא שיטמא מבפנים יעו"ש וא"כ קשה לי מנ"ל לדרוש נגד הסברא דילמא באמת אשה אינה מטמאה בפנים והקרא אתי למעט שפופרת ואנן חזינן אי הי' כתוב בבשר לבד בלא ה' הי' דרשי' ביותר לטמאו' מבפנים מאשר נדרוש לטהר בשפופרת או בחתיכה או למעט שצריך הרגשה והגם שבאמת כתי' בשרה וממועט תרתי אבל בהס"ד דלא ידע מתרתי ש"מ איך רצה ר' ירמי' לצדד למעוטי שפופרת ובחר שקרא אתי לטמאות בפנים כבחוץ מנ"ל למדרש נגד הסברא וצע"ג

ונלע"ד דהנה מצינו דאות ב' מורה בשמות על ג' דברי' (א) אם נעשה פעולה ע"י חפץ כמו ויך האתון במקל שמקל הי' הכלי שע"י נעשה הפעולה וכן כאן אי דרשי' שיזוב הדם ע"י בשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה שיהי' נעשה הפעולה ע"י בשרה ולא בד"א (ב) מצינו שמורה הב' הדבוק לשם שע"י אותו הדבר הנרמז בשם הוא הי' התחלת הכח לפעול הפעולה כמו באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו כך דרשי זובה בבשרה שפתיחת פי המקור אשר הרגישה הוא פעל שיזוב הדם וזה בבשרה עד שתרגיש בבשרה שאז הרגשת המקור פועל הטומאה של הזלת הדם (ג) מורה הב' אצל השם על תוך במקום כמו וישב אברהם בבאר שבע או והוא יושב בפתח האוהל וכן כאן בבשרה שזב בתוך בשרה היא טומאה ולא צריך לזוב לחוץ והבן ומסתבר לרבינו הקדוש שבפשטו' מורה הב' על תוך במקום ולכן דרש הראשון שמטמא בפני' כבחוץ אבל אי דרשי' עד שתרגיש או בבשרה למעוטי שפופרת אז הוא חוץ ממשמעות הוראת הב' בשם טוב לדרוש אם הב' מורה תוך במקום והבן ובזה ניחא לי בדף נ"ז שחקר הגמ' כמו כאן מנ"ל שתרגיש הא צריך בבשרה לטמא בפני' כבחוץ וכאן הקשה כן נגד שפופרת למה לא נאמר דהכל נלמד מלשון בבשרה בבשרה עד שתרגיש בבשרה ולא בשפיר בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ כמו דדרשי' מן לך בחמץ לך ולא של עכו"ם לך ולא משל גבוה ולא משל אחרי' ופי' שם בתוס' דהכל ממועט דלא הוה לך ה"ה כאן הכל ממועט דלא הוי בשרה וצ"ע ולפמ"ש נכון דכאן צריך הב' ובכל דין צריך להיות לב' הוראה אחרת ולכן צריך דוקא שיש כאן יתור ה' של בשרה ודו"ק והגם שיש לתרץ כאן יש דבר והפוכו שמטמאה בפנים הוי הוראה על חומר דין נדה ואיך יורה אותו אות להקל בשפופרת ובחתיכה ובהרגשה דוקא ולכן צריך הגמר' יתור ה' ומיתור ה' דרשינן באמת תרתי כדמשני התם תרתי ש"מ והבן

גמ' לימא שפופרת תנאי היא דתני' המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה רא"א בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ר"א היינו ת"ק אימא שר"א אומר וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ת"ק נמי טהורי מטהר אלא דפלי פלוי איכא בנייהו ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וה"ה שפופרת וה"מ היכא דשיעא אבל פלי פלוי טמאה מ"ט בבשרה קרי' בי' ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלוי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמאה ואפי' בשפופרת

ובער אנכי מהבין דברי הברייתא דנקט אע"פי שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה מאי רבותא יש בזה אע"פי שמלאה דם כיון דיש עמה דם בודאי טמאה אפי' אינה מלאה דם נהפוך הוא לענין אם אינה עמה דם שטהורה שם יש רבותא אע"פי שמלאה דם והי' לברייתא לומר המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו אע"פי שהיא מלאה דם טהורה דכאן יש רבותא בזה שטהורה אעפ"י שמלאה דם יען דר"א אומר ולא בשפיר ולא בחתיכה וצע"ג

ונ"ל דהא הגמ' מוקי בפלי פלוי ופרש"י דהיינו דקתני אם יש עמה דם טמאה וחכ"א גם בפלי פלוי טהורה דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה וא"כ נקט רבותא לת"ק בודאי חתיכה שאינה מלאה דם מבפנים רק שיש בקעים על החתיכה מבחוץ ושם יש דם בודאי טומאה דמהכ"ת נימא שזה דם חתיכה הא לא ראינו שחתיכה הנ"ל יהי' דרכה לגדל דם אלא אפי' מלאה דם מבפנים וראינו בעינינו שחתיכה זו מגדלת דם אז יש לומר הגם שמונח דם גם בבקעים מבחוץ אינה טמאה שבודאי גם דם שבבקעי הוא דם חתיכה כמו שרבנן סוברי' באמת שגם פלי פלוי מותר שהוא דם חתיכה לכן נקנו הת"ק אע"פי שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה שאין הטעם באין עמה דם דטהורה יען שהוא דם חתיכה אלא שר"א אומר לא בשפיר ולא בחתיכה ילפי' מבשרה מכח גזירת הכתוב מטעם חציצה ולכן דוקא בלא פלוי אבל אם יש בקעי' טמאה הגם שמלאה וידענו שמגדלת דם

גמ' ר"א היינו ת"ק קשה לי למה לא משני ר"א פליג דאפי' בפלי פלוי דהיינו אם יש עמה דם אפ"ה טהור דסבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואין התורה מטמא' רק אם ראתה כדרך שנשים רגילי' לראות וה"ה שפופרת יהי' טהור מכח דאין דרך נשים בכך וחכ"א דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה טמא אפי' בשפופרת וא"כ מוכח דשפופרת תנאי ומדברי דר"א הוא בר פלוגתא דת"ק וצע"ג

אמנם לק"מ דא"כ בהך מפלת חתיכה ליכא פלוגתא בין ר"א וחכמים דעכ"פ בין לר"א ובין לחכמים אשה טהורה אפי' יש עמה דם היינו בפלי פלוי אפי' והגם שאיכא בנייהו לשפופרת אין זה נ"מ יען דלא הוזכר שפופרת בברייתא ודו"ק

ופלא בעיני שראיתי במהרש"א וברשב"א שגמר' יאמר שפופרת איכא בנייהו יעו"ש ולפמ"ש הוא פלא איך יאמר שפופרת איכא בנייהו הלא עכ"פ בדין מפלת חתיכה ליכא נ"מ בין ת"ק וחכמים ודוק וראי' לזה דעכ"פ קשה למה לא אמר הגמ' פלי פלוי ושפופרת א"ב אלא ודאי שפופרת ליכא לומר נ"מ דהם פליגי על דין מפלת חתיכה