מחנה חיים חלק א קעא

סימן נ' בב"י יו"ד ס' קכ"ז וז"ל מצאתי כתוב מה שפי' ר"ת דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לב"ה ובני ביתו דוקא שמפסידו להם ממון אינו נאמן אבל אחרי' לאו כל כמיני' לסמוך על הכחשת דב"ה דע"א נאמן באיסורי' ומורי הגביר אמר ע"א נאמן באיסורין אינו אלא להתיר היכא דלא איתחזק איסור אבל לאסור דבר שנתחזק היתר לאו כל כמיני' כיון דמכחיש לי' לא מהימן כבי תרי וק"ל דבפ' האומר אמרי' מקוה פסולו ביחיד אם אמר ע"א שחסר משום ע"א נאמן באיסורין עכ"ל ודבריו נפלאי' בעיני כל רואיו (א) למה נאמן לב"ה ולא לעולם ואם כדבריו יען שמפסיד ממון ואינו נאמן א"כ גם לעלמא יהי' מותר כיון שלא נתקבל עדותו ככל ועי' ש"ך (ב) נתקשה אדמ"ו הגאון ז"ל בתשובה למה לא יהי' הבעלי' כע"א בהכחשה דאוקמי' הדבר בחזקת היתר וע"ש שתי' דהטעם דהוי נוגע בדבר והוא בחיו"ד סי' קכ"א (ג) מה שכ' מורי הגביר דע"א נאמן באיסורי' אינו אלא להתיר היכא דלא איתחזק איסור ולנה לא כתב ג"כ שנאמן לאסור היכי דלא איתחזק היתר ואם הוא סובר דזה כ"ש כשיטת הרא"ש בגיטין א"כ למה כתב אינו אלא להתיר הי' לו לומר רק אם יש ספק אבל כנגד חזקה אינו נאמן [ורא"ש בפ' אלו מגלחין שכ' דיותר מסתבר דע"א נאמן להתיר מלאסור הוא בהיפך מה שכת' בגיטין אות א' אך אחר העיון לק"מ עי"ש ודו"ק] (ד) מה שהשיב מורי הגביר דכיון דנתחזק היתר לאו כל כמיני' דלא הוי כבי תרי ע"ש קשה בי תרי מאן דכר שמי' הא לא נזכר כלל זה (ה) ויותר תמוה הקו' מקדושין דבשותק איירי לרבא ולאביי מטעם שלח ואחוי ע"ש וצע"ג ליישב

ונלע"ד לתרץ והוא דראיתי בב"י שהביא פלוגתא דר"ת שסובר הגם דבעלי' מאמיני' לו יכולי' לומר איני מאמינך וראבי"ה ותוס' מחולקי' ע"ז ע"ש ולפענ"ד אחר נשיקת כפות רגליו כי שפה אחת להם ודברי' אחדים ולא פליגי כלל וכלל וז"ל המרדכי ור"ת פסק דכל היכי דאמר אינו נאמן א"צ להחמיר אפי' נאמן כבי תרי ומיהו אומר הר"ם שבעל נפש יש להחמיר היכי דנאמן ואנו יודעי' שלא לקנטרו ולהפסידו אומר כן עכ"ה ולפי הבנת הב"י דהכוונה אעפ"י שנאמן לו העד כבי תרי בלבו אעפ"כ מותר לו לומר בפה שאינו נאמן לו ולפ"ז הי' לו לכתוב אפי' נאמן לו כב' ולמה נקט אפי' נאמן כב' דמשמע דנאמן לכ"ע הלא הכל תלי' אם נאמן לבעלי' שמותר לשקר וגם דברי הר"ם מוקשי' דכתב שיש להחמיר היכי דנאמן ואנו יודעי' שלא לקנטר בא למה אנו יודעי' דמשמע דעולם יודעי' הי' לו לכתוב והוא יידע שלא לקנטר בא דעיקר סברת הר"ם שהוא לא ישקר בפה אם מאמין לו בלבו והוא פלא לכאורה עוד כ' המרדכי וז"ל והיכי שהעד אומר נטמאו טהרותיך ובכ"מ דמהני הכחשה פסק ר"ת אפי' אי מהימן לן כב' יכול להכחישו ולומר איני מאמינך הא דאמר רבא ההוא סומא אי מהימן לך כב' זיל אפקה היינו היכי דשתיק אבל היכא דלא שתק אע"ג דמהימן עלי' כב' לא מהימן ה"מ דלא מהימן בדברי' שישנן בחזקת היתר אבל דברי' שישנן בחזקת איסור מהימן ור"מ כתב דאם ידוע שהוא נאמן יש לחוש ויש מביאי' ראי' לדבריו מההוא סומא דאמר לי' אי מהימן לך ואמאי לא אמר לי' מר שמואל אל תאמן לו וכ"כ ראבי"ה דדבר זה תלי' ביראת שמים שלא יבדה ולבו לומר על העד דבר שאינו כדאי לטהר טהרותיו או שלא נתנסך יינך עכ"ל גם כאן קשה כנ"ל למה כתב המרדכי אפי' מהימן לן לפי סברת הב"י הי' לו לכתוב נאמן לו גם כת' אבל היכי דלא שתק אע"ג דמהימן עלי' כב' לא מהימן הי' לו לכתוב אף על פי שמהימן לו אבל לשון עלי' משמע שאנו יודעי' שנאמן עליו אבל הוא לא ידע וגם לשון ור"ם כ' דאם ידוע שהוא נאמן לו יש לחוש קשה מאי איכפת לן בעולם אם ידוע או לא כך הי' לו לכתוב ור"מ כתב שאם מאמין לו יש לחוש כלל הדברי' שכולו מוקשה וצע"ג

ונ"ל דזה בודאי פשיטא דאם מאמיני' הבעלים בלב שעד אומר אמת והוי כאלו נודע שהיין נתנסך מאי איכפת לן בשפתי שקר שאומר שאיני מאמין לו דבאיסורי' אין צריך עדים רק אמתיות הדברי' ועיי' בט"ז סי' צ"ח ביו"ד ודו"ק וכיון שנודע לו בלבו שיין הוא אסור מאי איכפת לן בהכחשה בדבר שפתים אך נחקור אם משה רבינו ואהרן דנחשבו כע"א עיי' בד"מ אומרי' דיין נתנסך וכל עולם יודעי' שאמת דברו אך הבעלי' אומרי' פיהם ולבם שוה שאינם נאמני' להם יותר מע"א דעלמא ולא מאמין למשה כב' עדים אז יש לחקור אם יש אפשרות לבעלי' להכחיש עד כזה דיהי' כע"א דעלמא ובאמת הם נאמני' ומותרי' באותו יין כיון דעכ"פ אצלם נחשב משה רבינו כע"א והם מכחישי' ושורת הדין נותן שמותר היין הגם דלכ"ע נאמן העד כב' עדים כיון דאצלם אינו נאמן אבל אם הבעלים מאמינים לו כב' עדים בודאי אסור היין הגם דעולם לא מאמין לו כב' ודו"ק

ומיושב שפיר לשון המרדכי ור"ת פסק היכי דאמר אינו נאמן היינו אם מכחיש ע"א שאינו נאמן עליו כב' א"צ להחמיר אפי' אם נאמן כבי תרי הכוונה הגם שנאמן על עולם כולו דעכ"פ הוא א"צ אסי להחמיר כיון דאצלו אינו נאמן ע"ז אמר הר"ם כיון דעכ"פ אכ"ע נאמן העד כבי תרי אז אכ"ע אסור היין (כסברת מצאתי כתוב) ומדוייק הלשון היכי דנאמן דאנו יודעי' עכ"פ שלא לקנטר בא וגם על הבעלי' אינו נאמן כב' עדים הא לכ"ע הוא נאמן ואסור היין ודו"ק כי קרוב לאמת וזה גם כן כוונת המרדכי פסק ר"ת אעפ"י שנאמן לן כבי תרי אעפ"כ יכול להכחישו כיון דהוא עכ"פ באמת מכחישו ואשמועי' רבותא יותר אעפ"י שגם עליו הי' נאמן כב' עדים כיון שעכ"פ בעדות הזה הוא מחליט שאינו נאמן לו וזה שאמר אעפ"י, שנאמן עלי' ור"מ כתב שאם הוא נאמן שכל עולם יודעי' שאינו משקר יש לחוש שגם הוא יגרש אותה ומביאי' ראי' דשמואל אמר אי מהימן לך כבי תרי יען דאיש ההוא הי' נאמן דלא משקר ולכך פתח שמואל בלשון אם הוא מהימן עליו הגם אם רק מכבר הוא נאמן אצלו אפקה ולכך לא אמר לו אל תאמן לו הכוונה שילמוד אותו טענות וספקות כדי שלא יאמין לו אך יען דשליח הי' איש נאמן ולכך גם הוא יחוש גם עתה ומובן שפיר לשון גמ' אי מהימן לך ולמה לא אמר לו נאמן עליך כב' דמשמע דעתה צריך להיות לו נאמן כב' ודו"ק היטב

ולפ"ז התוס' איירי אם הבעלים מאמינים באמת להעד כבי תרי ולכך כתבו דאסור דדייקו בלשונם היינו גברא דלא ומהימן לי' כבי תרי מבואר דגם לבעלים נאמן כב' עדים אבל המרדכי איירי אכ"ע נאמן כב' עדים אבל לא לבעלים ולא פליגי כלל ודוק היטב

ואבוא לביאור והוא דהמצא כתוב דן על דברי ר"ת הנ"ל באופן דעד הוא נאמן כב' עדים ובודאי מצד הדין יהי' נאמן הגם שיש בדבריו הפסד ממון הא אפי' בדבר שבערוה אם נאמן העד כב' עדים אוסר רבא כמו שהסביר התוס' בקידושין יען דצריך רק לדעת אמתיות הדבר וגם באיסורי' ובממון לא אברי סהדי אלא לשקרא וכיון שנאמן כב' נאמן ג"כ על הפסד ממון שבו רק יען שבעלים מכחישי' שלא נאמן עליו כב' אבל לכ"ע אסור דהוי כב' עדים ול"ק קו' ראשונה דבעלי' שאני ודוק רק דהי' אפשר לטעות דכיון דעכ"פ לגבי בעלים אינו נאמן וא"כ הבעלים גופי' הוי עד המכחיש דעד א' נאמן באיסורי' ויוכל העולם לסמוך על הכחשת הבעל הבית ולא שייך סברת אדמ"ו ז"ל בתשובה יען דנוגע לכך אינו נאמן זה אינו דעכ"פ כנגדו בודאי אינו נאמן ולכך כ' אבל אחרי' לאו כל כמיני' לסמוך על הכחשת בעל הבית יען דהוא אחד נאמן באיסורי' והעד הוא נאמן