מחנה חיים חלק א קסה

השחתה יש בו לאו דאורייתא והוא פלא שבפ"ו מה' מלכים ביאר שדוקא באילני מאכל יש בו לאו ושאר השחתות הוה מכת מרדות מדבריהם וצע"ג עוד קשה לי על דבריו בפ"ו מה' מלכים שכ' וז"ל אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין ממנה אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה עכ"ל משמע אפי' לא הוה בדרך השחתה ג"כ לוקין עליו דהא לא הקפיד שיהי' בדרך השחתה ואיך הוסיף עוד וז"ל ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה עכ"ל הרי מבואר שדוקא בדרך השחתה יש לאו והוא פלא שיהי' במצור עובר בלי השחתה ובחוץ למצור דוקא בדרך השחתה וצע"ג

ונלע"ד ליישב בעזה"י דיש ב' אופנים בהשחתה (א) מי שכורת עץ או משבר זכוכית או שורף בגד או דורס מאכל בעפר וכדומה ואין במחשבתו להכעיס בזה לאיש ולהדאיב נפש אדם רק בטוב לו ומשרירו' לבו מרוב הבטלה שמביאה לידי ביעוט נוטל כלים ומפסידן או שורף וקורע בגדים (ב) נהפוך הוא שכפי רצון לבו יהי' מקיים העץ והזכוכית ויצניע הבגד ויאסוף המאכל אך לצער לחבירו ולהכביד עליו כאבו נוטל מחמדי עינו ומכלה אותם לעיניו משבר כליו ושורף בגדיו וכדומה כמובן וכל השחתה הנעשי' על אופן הראשון שאין במחשבתו להצר לשונא רק שנפשו אותה לכלות הדברים ולהפסידן אז אין כאן לאו דאורייתא דאדם יכול לעשות בשלו מה שירצה דאם הי' בכל השחתה לאו דאוריית' א"כ הי' צריך לכתוב לאו בפני עצמו לא תשחי' כל דבר כמו דכתיב לאו דלא תאכל חזיר או חלב ולמה כתבה התורה הלאו דלא תשחית אצל מצור ואפי' אם הלאו דלא תשחית דוקא באילני מאכל ג"כ קשה למה גילתה התורה דוקא במצור ולא גילתה לאו בפני עצמו על השחתת אילני מאכל אלא הוא הדבר שאין בהשחתה כזה לאו דאורייתא אבל בהשחתה כגון במצור שהוא מכלה ומפסיד הדבר רק להצר לשונא להכאיבו ולצערו ולקצר נפשו בעמל עינו הוא לאו דאורייתא אשר בא עליו מלקות ובאמת לאו דוקא באילן מאכל אלא ה"ה בכל החפצים כיון שעושה לקצר נפש השונא לוקין עליו ולו יהי' שגוף הכליון לא הוה דרך השחתה כגון שאילן המצור הוא מפסיד לגפנים וכדומה כיון שהוא כורת האילן כדי להכעיס ולהכאיב נפש העם לוקין עליו במצור

אמנם ראינו דהתורה הכפילה פעם שנית הלאו כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות מזה נגלה דאם העץ עומד לאכילה יש איסור בכריתה אפי' בלי טעם דמכאיב לאנשי העיר רק בעבור שאנחנו אשר חונים סביב לעיר יאכלו וישבעו מפרי העץ ואסור מצדנו לכרות אילן פירות מזה למדנו דיש איסור לאו בכריתת אילן פירות אשר ראוי' לאכילה וא"כ לאו זה נוהג בכל מקום ובכל זמן וא"כ קשה למה גילתה התורה לאו זה מכריתת אילן מאכל במצור הלא הוא נוהג בכל מקום ובכל זמן אלא לגלות לנו שצריך להיו' הכריתה בדרך השחתה שיהי' כאב לב שנכרת אילן אשר הי' ראוי ליתן חילו ושווין הפירות יותר מעצו ואין מזיק לכל דבר אבל אם אין הכריתה דרך השחתה כגון שמזיק לגפן או שעצו שוה יותר אז מותר לכרות אילן מאכל בכל מקום ובכל זמן ובעבור זה אמרו במכות דף כ"ב וליחשוב נמי קוצץ אילנות טובות והזהרתה מהכא כי ממונו תאכל ואותו לא תכרות כי רק מפסוק הזה אנו ידענו דיש לאו באילן מאכל אפי' שלא במצור וק"ל אבל דוקא דרך השחתה אבל באמת שעושה כדי להכאיב וכדי לצער נפשות העיר יש איסור אפי' שלא בהשחתה ולזה רמזה התורה שני דברים (לא תשחית את עצה לנדות עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור) ביארה התורה כי הלאו דלא תשחית את עצה הוא משני פנים (א) אם הפירות שווין יותר מן העץ אז הוא איסור בפני עצמו שיש השחתה בגוף הדבר להכרית עץ מאכל אם הפירו' שווין יותר מן העץ (ב) הגם אם אין הפירות שווין יותר כיון שאתה עושה כדי להכעיס ולצער אנשי העיר יש איסור כי אין עץ השדה כאדם לבוא מפניך במצור והבן

היוצא מזה דיש הבדל בדינים (א) דבמצור יהי' לאו דלא תשחית על כל דבר אפי' על בגד או כלי וכדומה כיון שעושה להכעיס אנשי העיר (ב) אפי' אם אין בכריתת האילן השחתה בגוף כגון שעצו שוה כפירותיו כיון שעושה להכעיס ולהדאיב יש בו איסור לאו (ג) שלא במצור אין בהשחתת כלים לאו כלל אבל באילן מאכל יש לאו אבל דוק' בהשחתה שפירותיו שווין כעצו ודוק

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם שבמצור אסור אפילו שלא בהשחתה ובכל מקום דוקא בהשחתה אבל שלא בהשחתה מותר בכל מקום אבל אצל מצור אסור אפי' שלא בהשחתה ולכן לא הביא הרמב"ם דין הנ"ל שאם האילן מזיק או עצו שוה יותר אצל מצור רק על כל מקום חוץ למצור שם יש הבדל הנ"ל ודוק ולכן בספר המצות כתב שהזהירנו מלהשחית אילנות כשיצור על עיר כדי להצר לאנשי' ולהכאיב לבם הוא אמרו יתעלה לא תשחית את עצה וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף הבגד לריק או ישבור כלי ג"כ עובר משום בל תשחית ולוקה עכ"ל ראה בעיניך שלא כתב אילני מאכל רק סתם מלהשחית אילנות יען שנתן הטעם במצור שלא לצער אנשי העיר א"כ מה לי אילן מאכל או שאר אילנות אשר יקרו בעיני בעליהן וה"ה בגדים וכלי זכוכית כל דבר היקר בעיני בעליו אסור להשחית לריק יען שיש השחתה בגוף הדבר וכיון שיש השחתה בעצם אז הזהרתה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות והבן אבל בחיבורו חזר בו בה' מלכים כי בלא תשחית את עצה הי' במשמע אפי' אילני סרק אסור להשחית כדי להכאיב וה"ה כל דבר אך יען דכתיב כי ממנו תאכל גילתה התורה שעצה דכתיב למעלה דוקא עץ מאכל אסור בלא תשחית משמע דליכא בל תשחית דאורייתא רק בעץ מאכל לבד והתורה חלקו לשנים לגלות שבמצור לוקין אפי' שלא בהשחתה ובחוץ למצור דוקא בהשחתה אבל על שאר דברים חוץ מאילן מאכל ליכא בל תשחית רק מדבריהם ולכן בחר הגמ' במכות רק לאו בקוצץ אילנות טובות ולא בהשחתת שאר דברים וא"כ ליכא לאו אפי' במצור על השחתת שאר דברים רק על אילן ואכל לבדו כנלע"ד כעת ומדוקדק לשון הרמב"ם שכפל לשונו בהלכה ח' מתחילה כתב שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה וחזר וכת' ולא במצור וכו' אלא כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה עכ"ל ולא קיצר בדברים וכך הי' לו לכתוב אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ולא במצור בלבד אלא בכל מקום שכל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה דכתיב לא תשחית את עצה ומה זאת שהאריך את הדרך וכפל לשונו פעמים לוקה ולפמ"ש נכון הדבר דבמצור הוה אפילו שלא בהשחתה ובשלא במצור דוקא בהשחתה ודוק היטב

המורם מזה דלרמב"ם בחיבורו יש הבדל בין מצור למדינה דבמצור אסור אפי' בלא השחתה ובמדינה אסור דוקא בהשחתה

אך יש לחקור איך הדין אם מותר לכרות במצור לצורך הכיבוש אילני מאכל או לא

ולכאורה הדבר מבואר ברמב"ם פ"ו מה' מלכים סוף הלכה ח' וז"ל אבל קוצצין אותו אם הי' ותיק לאילנות אחרים או מפני שמזיק בשדה אחרים או מפני שדמיו יקרים לא אסרה התורה אלא דרך השחתה עכ"ל עוד כתב בהלכה ט' וז"ל כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפי' אינו צריך לו וכל אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו מותר לקוץ אותו עכ"ל ופי' הכ"מ שהרמב"ם מפרש רק אשר תדע זה אילן מאכל הכוונה אילן שהזקין דוקא יעו"ש ומשמע לכאורה שדוקא