מחנה חיים חלק א קסד

דסמכו דברי ר"ח להבין דברי רב דלכך אסור לקוץ אילן דטעין קבא יען דר"ח אמר דמת בנו עי"ז דיש סכנת נפשות בדבר דאם יש איסור בפני עצמו א"כ למה הביא הגמ' דברי ר"ח כיון שהוא איסור למה לי שיהי' עוד סכנה בדבר כנ"ל ועוד דרב יוסף אמר מר אי ניחא לי' ליקוץ ואם הי' איסור בדבר איך השיב לו שיקוץ ויעביד איסור אלא פשיטא דאין כאן אלא חשש סכנה ולכן אנא גברא קפדנא דחושש לסכנה ואם אתה לא תחוש אז קצוץ כמובן לכאורה

אמנם יש להשיב דלו יהי' שהוא איסור ממש אעפ"כ אם מזיק לאחרים ונטיעתו הי' באיסור אז בודאי אין עבירה בכריתתו דכל העומד לקוץ כקצוץ דמי ואטו אם א' יטע אילן בגבול חבירו יהי' איסור בכריתתו בשלומא אם הקמתו ונטיעתו הי' בהיתר רק כהיום רוצה לעקרו ולהשחיתו אז הוא איסור וגם סכנה אבל בודאי מי שנוטע בגבול ריעו שמותר להשחית ולהכרית הנטיעה שנעשה באיסור וא"כ כיון דפרדס דר"י הוה קדום ולא הרחיק אילנותיו כשיעור אשר גבלו חכז"ל א"כ הוה נטיעה באיסור ואין כאן איסור כלל ולו יהי' שיש סכנה עה איכפת לי' לבעל הפרדס שהגם שאונס רחמנא פטרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן ועיי' בר"ן כתובות ובש"ך ח"מ סי' כ"א ודוק וא"כ הגם שרבא פטור מלכרות ולסלק ההיזק עכ"פ מותר לר"י לקוץ ולא יבא לו היזק ואלו הי' כאן תחילתו בפשיעה בודאי הי' צריך רבא לכרות האילנות רק כאן דטעה והאמין שגם בין גפנים לאילנות די בשיעור כמו בין גפן לגפן ובין אילן לאילן וא"כ לא הי' פשיעה אצל רבא רק באומר מותר שקרוב לאונס עי' מג"א סי' ש"ח ושייך אצלו אונס רחמנא פטרי' אבל בכל זאת מותר לו לר"י לקוץ אילני דרבא דגם אונס רחמנא חייבי' ג"כ לא אמרינן ולכן א"ל מר אי ניחא לי' קצוץ והבן וביותר מלאתי סברא בש"מ דכל ת"ח שאמר שמועתו קודם מעשה נאמן לאחר מעשה אינו נאמן עיי' ביבמות דף ע"ח וא"כ השיב ר"י הלא אתה מחדש זאת שבין אילנות וגפנים צריך הרחקה יתירה וא"כ מר דיודע בנפשו שאין זה שיעור חכז"ל דצריך יותר בין אילנות וגפנים וא"כ מותר לך לקוץ אבל לדידי שהאמנתי שדי בשיעור שהנחתי וא"כ נטיעתי בהיתר ואסור לי לקוץ יעו"ש כי מתוק מדבש וק"ל ולדעתי פשוט דאם נטעה באיסור ליכא איסור ולא סכנה יען דמיום שהוצב בארץ הי' עומד לעקור ובזה מיושב קושי' התוספ' דבמתני' תנן קוצץ ונותן דמים יעו"ש ולפמ"ש כנעקר דכיון דנטעו סמוך להזיק של חבירו אז נחשב לנו כנעקר מעיקרו ודוק אבל עדיין קשה הלא גוף הנטיעה היתה בהיתר דמשום כך קוצץ ונותן דמים עיי' רש"י שם בד"ה ונותן דמים וצע"ג ונ"ל כיון דיודע שלבסוף יזיק לבור חבירו וצריך לעקור הוה כאלו נטעה לזמן ואז ליכא איסור בקציצה ועיי' גיטין נ"ה ינוקא שתלא תורנתא ואח"כ קייצי' יעו"ש ועיי' נדרים דף כ"ט ברשב"א וק"ל ובר"ן שם ובפ"ב דתמיד

אך יש לחקור אם הוא איסור מלבד הסכנה מאי שמו של איסור אם הוא איסור בעלמא כמו טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ה"ה כאן אסור למקצץ אבל אם קצץ אין עליו מלקות או נימא דהך איסור הוא איסור לאו ולוקין עליו

ולכאורה בפשוט משמע דאסור ואין לוקין עליו דאם הוא איסור מלקות א"כ הי' לו לרב לומר הקוצץ אילן דטעין קבא לוקין עליו ולמה אמר אסור למקציי' משמע שיש רק איסור בקציצה אבל מלקות ליכא ועוד למה צריך להביא רבא דמת שכחת ברי' דר"ח שקץ תאנה בלא זמנה בלא"ה כיון דלדעתו די בהרחקה שלו א"כ נשאר איסור לאו דקציצה אלא משמע דיש בו איסור אבל אין לוקין עליו ואולי כל האיסור רק לאו שבכללות דלא תשחית ששם נכלל כל השחתת ממון שלא לצורך כמבואר בספרי אם הקב"ה חס על עץ עושה פרי מכ"ש על הפרי הובא בילקוט פ' שופטי' ועיי' תוס' מכות דף ח"י

וחפשתי בעמקי חכז"ל ומצאתי שרבינו הרמב"ם פ"ו מה' מלכים כתב בפירוש דלוקין על השחתת אילן מאכל משום דלא תשחית את עצה שלאו דוקא במצור אלא ה"ה בכל מקום חייב על השחתת האילן וז"ל אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעים ממנה אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה ולא במצור אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה עכ"ל מדכתב דלוקין עליו וע"כ דהוא לאו דאורייתא דאין זה לאו שבכללות כמבואר בתוס' מכות דף ח"י ועיי' בשורש התשיעי בספר המצות כללים ופרטים על כלל לאו שבכללות וברמב"ן ובמג"א שם ובכ"מ נתקשה שם מאין הוציא הרמב"ם דלוקין בכל מקום על קציצת אילן פירות וכבר השיג עליו הגהת מ"ל שם יעו"ש ובאמת פלא גדול בעיני שלא מצא הכ"מ מבואר הלאו הנ"ל

ובעניי הכינותי מקום שהיא גמ' מפורשת במכות דפריך הגמ' בדף כ"ב על הך משנה דחורש שחייב שמונה לאווין ופריך הגמ' וליחשוב עוד לאו הקוצץ אילנות טובים והזהרתה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות יעו"ש מבואר דחייב מלקות דשם בודאי לא איירי דוקא במצור וכן מצאתי בתוס' בב"ק דף צ"א ע"ב בד"ה החובל שחידשו הא דאחרים מחייבים על קציצת נטיעות חבריהם הוא דוקא אי אמרי' לוקין ומשלם דאל"כ הלא מחוייב מלקות על קציצת אילנות טובות משום ואותו לא תכרות ופטור מתשלומין יעו"ש הרי מבואר דתוס' הבינו דבכל מקום מחויב מלקות על קציצת אילנות טובות דאל"כ אין מקום לקושייתם הכי החורש תלם אחד איירי דוקא במצור ודוק וכן כתב הרשב"א ושמ"ק דע"כ קאי למ"ד לוקין ומשלם יעו"ש בספרן של צדיקים הנ"ל הרי מבואר דינו של הרמב"ם מפורש בגמ' ואחריו כל ישרי לב הבעלי תוס' והרשב"א ושמ"ק והוא פלא על הגאון כ"מ שלא ידע לפי שעה שדברי הרמב"ם ממקור ים התלמוד יצאו וצע"ג

והוא פלא בעיני שהרמב"ם נקט הלאו מלא תשחית וכן במנין המצות בל"ת נ"ז כתב וז"ל שלא להשחית אילני מאכל וכן כל שיש בו השחתה אסור שנא' לא תשחית את עצה עכ"ל משמע שהלאו הוא בלא תשחית את עצה וכן כתב הרשב"א בב"ק דף צ"א דהלאו הוא משו' לא תשחית את עצה [ובפי' המשנה בשביעית יש ט"ס שכתב הרמב"ם הלאו לא תכרות את עצה וזה לא נמצא בתורת משה] אבל הגמ' במכות דף כ"ב אמרה והזהרתה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכן היא הגירסא בתוס' בב"ק דף צ"א ד"ה החובל ועי' בתוס' ברכות דף ל"ז שגרסו משום לא תשחית את עצה וכן כתב הר"ש וברטנורה פ"ד משביעית דהלאו הוא משום כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות יעו"ש ובספר המצות כתב הרמב"ם כל השני פסוקים ובמצוה נ"ז כ' וז"ל שהזהירנו מהשחית אילן כשנצור על עיר כדי להצר לאנשים ולהכאיב לבם הוא שאמר יתעלה לא תשחית את עצה וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי ג"כ עובר משום לא תשחית ולוקה ואמר אזהרתה מהכא כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בב"ק ובב"ב עכ"ל התחיל בלאו דלא תשחית ומסיים בלאו דלא תכרות והיא נקודה נפלאה להתבונן עלי'

ודע דהשתוממתי על המראה הזאת דבס' המצות שהבאתי כ' הרמב"ם סתם שהזהירנו מלהשחית אילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי' ולהכאיב לבם עכ"ל ולא הזכיר אילני מאכל משמע שבכל אילנות יש לאו זה אפי' באילן סרק אם יש בו שווי' וכן הוסיף עוד שכל הפסד נכנס בלאו זה כגון שריפת הבגד או שבירת כלי עכ"ל הכי נגלה דלאו דוקא באילני מאכל יש לאו אלא בכל הפסד עובר בלא תשחית ולוקין עליו וכן במנין המצות שכ' וכן כל שיש בו השחתה אסור שנא' לא תשחית את עצה עכ"ל משמע שבכל