מחנה חיים חלק א קסב

האיסור הוא דרבנן והנותן יכול לתלות שמחשבתו להיתר ולא לאיסור למשל במ"ק דף טו"ב דמכה בנו הגדול עובר על לאו לפני עור דשמא יבעט בו בנו וכן בקידושי' דף ל"ב בקרע בגד בנו של זהב או בנדרים דף ס"ב שמכר יער לכומרי' כל הנך לפני עור הם רק מדרבנן דבכל הני ליכא ודאי איסור אולי לא יבעט הבן או לא ימרוד בכבוד אביו או הכומרים לא יעשו מן העץ פסל והגם שקרוב שיהי' עבירה אין כאן לאו דאורייתא כנלפע"ד

ובנתי בספרן של ראשונים ומצאתי מרגליות בריטב"א בע"ז דף ט"ו ע"ב בד"ה מי דמי וז"ל תמי' לי מילתא מאי קאמר אדרבה נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפני עור והכא חמור שהוא איסור שבגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו ומסתברא לי דהכי קאמר דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו דלפני עור אלא כשנותני' לו למי שיעשה עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' סתמא היכי שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו וכל היכי דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעבירה בעי לה אוקמי רבנן אדינא והתירוהו אבל הכא שהוא מוזהר מן התורה על השביתה כ"ה דאיכא חשש מלאכה חיישי' ואסרו רבנן ולא תלי' לקולא והיינו דאחמור רבנן מכירה אטו שכירות שתחילת איסורו מה"ת בבהמתו אבל מן הס' הוא שיש לו לזהור שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפילו ע"י אחרים אפי' כשנטלו ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו עכ"ל מדבריו הקדושי' אנו למדין (א) שאין מדאוריי' לאו דלפני עור אלא אם נותני' לאיש אשר יעשה עבירה בודאי אבל אם יש רק רגלים לדבר שיעשה עבירה אין כאן מדאוריי' לאו דלפני עור (ב) שהגם שמדאורייתא אין כאן לאו דלפנ"ע אפי' בשיש רגלים לדבר שאיש רוצה לעשות בו עבירה עכ"פ מדרבנן יש איסור דלפנ"ע ביש רק רגלים לדבר שחפץ לעשות בו עבירה שנחשב כאלו פי' בדבריו שחפץ לעשות בו עבירה (ג) הגם היכא דאיכא רגלים לדבר עשו רבנן לאו דלפני עור זה דוקא אם אין לנותן מקום לתלות שצריך הדבר להיתר ולא לאיסור אבל אם יש מקום לתלות בהיתר אז הגם שיש רגלים לדבר שאיש הזה יעבור בו איסור בכל זאת המושיט אינו עובר שתולה בהיתר ובכל לבי אודה ד' שזכיתי לזה משכלי תל"י

ומצאתי עוד לריטב"א בדף כ"ב בד"ה חדא ועוד קאמר באמצע הדיבור וז"ל חדא ועוד קאמר חדא דלפני עור לכותי החשוד דלא ציית ולסתם כותי דציית ליכא משום לפנ"ע דמעיקרא כשמכרנו לו סמכנו על הרוב דציית וכי לא ציית לנו אונס ומי' איכא משום שנקראת על שמו עכ"ל הכוונה דעכ"פ ודרבנן צריך דוקא רוב בהיתר דאל"כ יש לפנ"ע דרבנן אבל מדאוריי' אפי' אין כאן רוב להיתר ליכא לפני עור ודו"ק [ועיי' בב"מ דף ע"ה דמלוה בלא עדי' עובר בלפנ"ע היינו מדרבנן יש לפנ"ע]

היוצא מזה מרש"י ורא"ש משמע דיש לאו דלפני עור על ספק אם יהי' עבירה אבל עכ"פ צריך דוקא להיו' שלא ימצא בדרך היתר כגון יין לנזיר ואבמה"ח אבל בהושטת לחם דיש ביד האיש לאכול בנט"י או במפה על ידיו דיש כאן הושטה לאכול על צד היתר א"כ המושיט לו לא הושיט לו איסור כלל רק הוא מחדש איסור באכילתו והוי כמו בנדרים דף ס"ב יען דרוב עצים להסקה הגם שכומרי' עובדי' ע"ז בשלהבת ובאור עיי' ר"ן שם אעפ"כ תלי' להקל ה"ה בנידן שאלתינו דהוא אינו מכיר איש העובר אולי נטל ידיו שחרית והתנה לאכול כל היום ונזהר בידי' עיי' סי' קס"ד או דילמא רוצה לאכול פחות מכזית דלא צריך נט"י עי' ט"ז בזה או דלמא הוא קונה ולא יאכל עד שיטול ידיו אפילו לרש"י אין כאן לפנ"ע ומכ"ש לתוס' או לריטב"א דמדאוריי' אין כאן לפנ"ע רק אם יש רוב לאיסור או ודאי לאיסור ומדרבנן צריך עכ"פ רגלים לדבר שרוצה לעשות עבירה א"כ בעוברי' ושבי' שיש אופני היתר ואין כאן רגלים לדבר מותר למכור להם לחם ואין כאן חשש לפני עור ובני ישראל יש להם חזקת כשרות ולא צריך לחוש על המיעוט שלא נודע ולא ניכר לו כנלע"ד ועיי' דוגמא לסברא הנ"ל במג"א סימן תרט"ז סק"ב הבדל בין נתינת מאכל לקטן ביוכ"פ ובין נתינת מאכל לקטן חוץ לסוכה יעו"ש היטב

ועיינתי ברבינו יונה אשר ממנו יצא הרמ"א בסי' קס"ג וראיתי שר"י איירי אם א' רוצה להאכיל ליתן לתוך פיו של חבירו אז אוסר ר"י אם איש אשר רוצה לאכול לא נטל ידיו דאז בודאי יש לפנ"ע דהא נותן לתוך פיו אבל בנידן דידן הוא ברור שמותר למכור לכל עובר ושב וידין כל אדם לכף זכות כנ"ל בעזה"י

שוב מצאתי לאדמ"ו הגאון בשערי תורה ח"ב כלל מ"ב פרט ד' שהביא דעת שלטי גבורים ותב"ש דליכא לפני עור רק בודאי מכשול ולא בספק ותב"ש הוכיח כן מתוס' בכורות דף כ"א ואדמ"ו ז"ל האריך שבודאי אם יש מכשול ע"י רובא דעובר ג"כ על לפני עור דרובא מהני בכל התורה כולה יעו"ש שמחתי שזכיתי לעמוד על החקירה אבל פלא בעיני על אדמ"ו הגאון אשר הי' מרא דבקיאות שלא העיר על דעת רש"י ותוס' וריטב"א בע"ז שהבאתי אבל סוף הכל נשמע שגם דעת שלטי גבורים ותוס' ותב"ש סוברים דאין לפני עור על הספק והוא סוף להיתר בנידן דידן וברוך ד' אשר הנחני בדרך הצדק

סימן מ"ח נשאלתי מאיש א' שהלוה לגיסו מאה כסף בלי עדים ושנים חלפו ולא שילם לו וכעת הוא רואה שדעת גיסו להכחיש בו וזכר מאמר חכז"ל המלוה לחבירו בלא עדי' עובר על לפני עור לא תתן מכשול ושאל אם ימחול לגיסו את הלואה וינצל מעבירת לפני עור כי ע"י הכחשת גיסו יעבור הוא על לאו דאוריי' של לפני עור והצל לא יציל מאומה כי קרוב שגם אם ילך עם גיסו בדינא ודיינא יכחיש ע"כ שאלת צורבא מדרבנן

תשובה עצה זאת מצורף למעשה כי ירא וחרד על דבר ד' למחול על הלואה כדי שלא יבא לעבירת לפני עור כמו שמבואר בב"מ דף ע"ה ומופסק להלכה בח"מ סי' ע' סעי' א' וא"כ טוב למחול החוב כדי שלא יעבור על לאו וד' ישלם לאיש כפעלו

אבל הדבר צריך התבוננת אם מחילת החוב מהני לפטור מלאו דלפני עור דלשון הגמ' בב"מ דאמרו מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדי' עובר משום לפני עור לא תתן מכשול פירש"י בד"ה עובר וז"ל שעולה על רוחו של לוה לכפור עכ"ל מדלא פי' אם כפר אח"כ הלוה הוא הכשילו משמע כיון שהלוה שלא בעדי' ועולה על רוח הלוה לכפור הגם שבאמת לא כפר ושילם לבעליו עכ"פ הוא נתן מכשול לפניו שעולה בדעת לוה לכפור דתורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול הגם שבאמת לא נכשל העור אעפ"כ הנותן אבן בדרך עובר על לא תתן וה"ה כיון שהלוה בלא עדים שהי' יוכל הלוה לכפור אעפ"י שלא כפר עבר על הלאו וכן משמע ברש"י ע"ז דף ו' מניין שלא יושיט כוס יין כ' רש"י וז"ל שמא יבא לשתותו עכ"ל משמע דמיד הוא עובר דשמא יבא לשתות אעפ"י שבאמת לא שתה הנזיר יין וכ"כ הרא"ש שם שמא ישכח נזירותו עכ"ל משמע כיון שיוכל לבא מכשול בנתינתו הוא עובר מיד בלאו דלפני עור וכן לפי' הלח"מ בפ"ב מה' מלוה דאין חשש שיכפור במזיד רק דילמא ישכח אעפ"כ מיד כשהלוה בלא עדי' עובר על לפני עור יען דמשכחת מכשול ע"י שכחה כמו דעובר המושיט יין לנזיר יען דמשכחת שכחה שלא יזכור שהוא נזיר ודו"ק

וראי' לזה מדברי תוס' בב"מ דף י' ע"ב בד"ה דאמר לישראל וז"ל וא"ת אפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל