מחנה חיים חלק א קסא

באמת לא דמי אם הדיבור פועל מיד והעדים משקרי' נחשב כמעשה אבל כאן בשעת הבטחה חושב השליח לעשות ולא הי' הדיבור להכשיל למשלח ומה שאח"כ מתרשל או מתחרט מלעשות הוי שב ואל תעשה ולא שייך שנותן מכשול בדיבור שאז לא הי' בדעתו מכשול ובלא"ה כבר בארתי במק"א שאם יהי' כוונת התוס' דשליח יעבור על לפני עור א"כ הי' לתוס' לומר שאם יסמוך המשלח עליו יבוא השליח לידי מכשול וכוונת התוס' דאז דרך בני אדם לשמור הבטחה שלא יאבד באמונתו אצל העולם וק"ל

שוב מצאתי לאדמ"ו הגאון בשערי תורה חלק שני כלל מ"ב פרט ד' אות י"ט שהעיר על גוף החקירה דלפני עור לא יהי' רק במעשה ולא בשב ואל תעשה וגם הוא הבין כוונת תוס' ורא"ש בחזקה שע"ש משום דיעבור על לפני עור רק העיר יען שהבטיח בדיבור הוי כמעשה והאריך כדרכו בבקיאות גדול ובמ"ש יש להשיב על דבריו אבל חלילה לי להמרות פני עליון הוא אדמ"ו ז"ל מחשבותי בטלי' ומבוטלי' נגד מחשבותיו הקדושי' אבל כעת נ"ל נכון דאין הבעל או האשה עוברי' על לפני עור כמו שבארתי בעזה"י

סימן מ"ז שאלה ישראל האופה לחם למכור במשקל ליטרא וחצי ליטרא כפי רצון איש ואיש וראה כמה פעמי' שבאי' מעוברי דרך ולוקחי' ואוכלי' בלא נטילת ידים ובא ושאל לפני אם לא ישא עון בדבר הזה כי הוא לבד מוכר לחם ואם לא ימכור להם לא ימצאו להם לאכול ואם לא ימכור עד שיטלו ידיהם מיד אז הרבה סוחרים יעברו לפניו ולא יקנו לחם עד שיבאו למקום מספוא ולא ירויח להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו

תשובה לכאורה הדבר פשוט לאיסור כי הגם שנטילת ידים דרבנן עכ"פ הנותן לאכול בלי נטילה עובר על לפני עור לא תתן מכשול כמבואר בתוס' ע"ז דף כ"ב ע"א בד"ה תיפוק לי' יעו"ש וכן מבואר ביו"ד סימן ק"ס שבריבית דרבנן עובר הלוה על לפני עור יעו"ש וכן מצאתי מפורש בא"ח סי' קס"ג ברמ"א בשם ר"י שאסור להאכיל למי שלא נטל ידיו משום לפני עור לא תתן מכשול ומבואר שם במג"א סק"ב אם נותן משלו או שקאי בתרי עברי דנהרא עובר משום לפני עור ואם הפת של האיש שלא נטל ידיו אסור משום מסייע ידי עוברי עבירה יעו"ש במחצה"ש וא"כ כאן דכיון דלא נמצא ליקח רק אצל יהודי זה בודאי אסור למכור למי שלא נטל ידיו

אך קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ומה אהני לן רבנן בכחא דאיסורא אמרתי לחפש בנרות לפתוח בכחא דהיתרא ואבאר כאשר יגל ד' עיני למשפט להורות בע"ז דף ו' מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור לא תתן מכשול והנה הדבר צריך התבוננת מה טיבו של הלאו מי נימא דוקא אם בבטח יש מכשול אז הנותן עובר על הלאו דלפני עור אבל אם יש ספק אם נותן מכשול כגון ליתן לחם לחשוד על נט"י אז הגם שלבסוף נגלה שנעשה מכשול אעפ"כ אינו עובר על לאו דהא בשעת נתינה לא הי' המכשול ברור ולא שייך לפני עור לא תתן מכשול או נימא בהיפך כיון דיש בעולם לאו דלפני עור אז אפי' אם יש ספק מכשול בשעת נתינה כיון שלבסוף נעשה מכשול עבר על הלאו דתורה הזהירה לישראל שישמור עצמו שלא יתן מכשול לפני עור והוא שלא נזהר ונותן מכשול עבר על הלאו וצע"ג

ולכאורה אמרתי לפשוט מרש"י דף ו' שכתב וז"ל לא יושיט כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו עכ"ל מדכתב שמא יבוא לשתותו נלמד הגם שיש ספק אם נזיר הנ"ל יעבור על נזרו או אם הבן נח יעבור על מצותו דהא לא תבעו בפי' לאכול ולשתות אף עפ"כ עובר אם אכל או שתה דתורה הזהירה שלא ליתן דבר ביד אדם אשר יוכל לבא למכשול ועכ"פ ספק הוא שמא ישתה נזיר יין יען שמורגל בו דהא סחור סחור לכרמא לא תקרב אמרי' לנזיר וה"ה אין חזקת כשרות לב"נ שלא יאכל אבמה"ח וא"כ כיון שהוא ספק שמא ישתה יש עבירות לאו דלפני עור וכן משמע מרא"ש שכ' וז"ל תימא אמאי נקנו כוס יין ואבמ"הח טפי מנבילה ותי' וי"ל דנקט כוס יין לנזיר לפי שאינו נזהר כ"כ מלשתות יין כי הורגל כל ימיו בשתיתו גם רואה הכל שותין יין הלכך אפי' שואל בסתם לא יתן לו אולי ישכח נזירותו וישתה אבל מותר להושיט נבילה בסתם וכו' עכ"ל מדכתב שמא ישכח נזירותו ולא כתב שמא שכח נזירותו כלשון תוס' משמע דעל ספק שמא ישכח יש לפני עור כשיטת רש"י

אמנם אין מזה ראי' דבנזיר עכ"פ הוא נותן מכשול לפניו בזה שמושיט לו כוס יין דהא מסתמא למשתי קאי דהוא רק כוס יין או אבמה"ח שהוא דרכו לאכול מיד והלא לא משכחת אופן שיהי' מותר באכילה או בשתי' אבל ליתן לאדם לחם שיש בידו ליטול ידיו ולאכול בהיתר אז הגם שהוא עובר ואוכל בלי נט"י עכ"פ בשעת נתינה הי' ספק אולי יטול ידיו ולא יהי' הנתינה לאכול לחם למכשול ובאמת בחביות יין שאין הנתינה מורה למשתי אפשר באמת אין כאן לפני עור דהא נתנו לסחורה ועי' ביו"ד סי' קנ"א סעי' א' וק"ל

וראה זה מצאתי בתוס' בד"ה עניין שכתבו וז"ל נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקנו כוס יין לנזיר משום דמסתמא למשתי קבעי כיון דכ"ע שתי חמרא ושמא שכח נזירותו עכ"ל מדלא קצרו בדבר לכתוב דשמא שכח נזירותו ממילא אין לסמוך על חזקת כשרות שלו שלא ישתה דדילמא שכח שהוא נזיר ושמא רוצה לשתות מזה נגלה דתוס' סברו דליכא לאו דלפני עור אלא אם חבירו בודאי יכשל שיעשה איסור אבל אם יש ספק אם יבא מנתינה הנ"ל מכשול אז אפי' אם לבסוף נעשה מכשול עכ"פ הוא לא נתן למכשול לכן החכימו יען דכ"ע שתו חמרא והוא ג"כ תובע כוס יין אז מסתמא למשתי קבעי ונחשב כאלו ודאי ישתה ויהי' מכשול לכן עובר המושיט בלפני עור ואח"כ הסבירו איך אפשר שיהי' כודאי שישתה הגם שתבע וכ"ע שותי' הלא הוא נזיר ע"ז כתבו את"ל דלא יהי' ודאי יען שיש לו חזקת כשרות אז אמרי' שמא שכח נזירותו אבל עכ"פ בודאי ישתה ודוק וכן ראי' מסוף דבריהם וז"ל ולפי זה אסור להושיט למומרי' דבר איסור אעפ"י שהיא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלהו עכ"ל משמע דוקא יען שהוא ודאי שיאכלוהו אז אסור להושיט להם ולמה לא כתבו כי חיישי' שיאכלו כשמע דאין לפני עור רק אם בודאי יבא לעולם מכשול אבל אם יש ספק אם יהי' מכשול אז ליכא לפני עור וק"ל וכן משמע בע"ז דף ט"ו ע"ב בתוס' בד"ה רבה זבין חמרא לישראל חשוד והקשו בתוס' הא רבה השיב לר"ה אשר תולה אימר לשחיטה זבין ותירצו וז"ל דלא דמי דלעיל ליכא למתלי כל כך בשחיטה דרובא לרדי' זבני עכ"ל כיכר דוקא אם יש רוב לאיסור אז יש לפני עור אבל בספק ליכא לאו דלפני עור

ולולי דמסתפינא אמרתי לחדש דבר מדאמרה התורה לפני עור לא תתן מכשול משמע בפשטות דומי' דנותן אבן בדרך שיפול בו עור שהוא אם אין דרך לנטות ימין או שמאל וה"ה הנותן לחבירו עצה שאינה הוגנת או שחבירו עור בעינים עיי' בפי' הרמב"ם פרק ה' דשביעית ומדאוריי' אינו עובר אלא דוקא אם יבא מכשול בודאי אבל אפי' אם יש רוב שיהי' מכשול כיון שיש מיעוט שלא יהי' מכשול אינו עובר דעכ"פ הוא לא נתן מכשול אבל מדרבנן עובר על לפני עור אפי' אם יש רגלים לדבר שיצמיח מכשול ואם יש רוב להיתר אז סמכי' על הרוב דלא יהי' מכשול או אפי' ליכא רוב דלא יהי' מכשול אבל עכ"פ הנותן הוא יכול לתלות בדבר היתר אז אפי' מחצה על מחצה יש להקל דכל