מחנה חיים חלק א קס

ולולי דמסתפינא חדשתי היתר מצדה כיון שהנערה לא ידעה שהיא חללה ושהיא אסורה לכהן א"כ אדעתא דהכי לא נתקדשה אך דבר זה צריך עיון ושקידה ועיין בנוב"י ח"ר יו"ד סי' ס"ט ובנב"י מהד"ת א"ע סי' כ' באריכו' ואין פנאי כעת ועיי' רשב"א יבמות ק"ג ועי' בח"צ סי' מ"א

ומצאתי בתשו' הגאון ר"ע איגר ז"ל בסי' קצ"ד בד"ה והנראה לע"ד שחקר חקירת נוב"י הנ"ל דכהן עובר על לפני עור אם בועל גרושה ופלא שלא הזכיר שהנב"י הקדימו בחקירה זו ולפי דעתי כמש"ל בכמה חילוקי' דאין הכהן עובר על לפנ"ע אך הגאון הנ"ל הוסיף עוד דגם היא עוברת על לפני עור יען שכהן נכשל על ידה יעו"ש ולדעתי יש לדון גם על זה שהיא בודאי אינה עוברת על לפני עור כאשר אבאר בעזה"י

הנה בב"ק דף ל"ב איבעי להו המזיק אשתו בתשמיש המטה אם חייב לשלם לה או לא ורצה הגמ' לדמות כמתני' זה בא בחביתו וזה בא בקורתו יען שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך פטור והשיב רבא ק"ו מיער שכל אחד נכנס לרשותו אעפ"כ חייבה התורה מכ"ש בשנכנס לרשות חבירו אלא טעמא דמתני' התם תרווייהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה ופריך הגמ' והיא לא והכתיב ונכרתו הנפשו' העושות מקרב עמם ומשני הגמ' הנאה לתרווייהו אית להו ואיהו קעביד מעשה וכ' התוס' בד"ה איהו וז"ל מיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה עכ"ל מבואר בגמ' דאשה שהיא קרקע עולם בביאה ולא רוכל לומר שהיא עבדה מעשה בבעילה דכל פעולתה בביאה רק שהיא מונחת כאבן לפני הבעל אבל לענין עונש הן במיתה או קרבן או מלקות אחשבה התורה להנאתה כמעשה ואמרה התורה ונכרתו הנפשות העושות מכח הנאתה נחשב לה כעשי' אבל לענין דבעי מעשה אז הבעל בלבד נחשב למזיק כמובן ועי' ביו"ד סי' קפ"ה

ולפ"ז אני אומר התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול שאדם לא יעשה מעשה להכשיר חבירו אבל בודאי בשב ואל תעשה למשל אם הוא בעצמו מונח ולא פעל מאומה ואחד נכשל על ידו אינו עובר על לפני עור למשל אם אחד עומד ובא חבירו ומפילו להזיק לאחר ולא מיחה בידו אינו עובר על לפני עור ועי' תוס' סנהדרין דף ע"ג וא"כ האשה דהוית קרקע עולם רק על עבירת ביאה אם היא אסורה אחשבה התורה הנאה כמעשה אבל לענין לפני עור אינה עוברת דהא לא עשתה מעשה ודו"ק ועיין רמב"ן במלחמות בסנהדרין בהעלה טינא על לבו יעו"ש

ואיידי אזכיר מה שכתבתי זה רבות בשנים לאחי הגדול בתורה ומפורסם בצדקות בעולם הרה"ג ר' יעקב שלום ז"ל בישוב קו' מ"ל פ"ד מה' מלוה הל' י' דשם כתב הרה"מ אם מצא המלוה מעות יותר יוכל לתלות במתנה דסמכי' על חזקת של הלוה שלא הי' נותן איסור למלוה הלא הוא בעצמו כ' בפ"א מה' אישות הל' ד' ע"כ איסור פנוי' דאוריי' דאל"כ איך סמכי' על חזקת א"א עושה בעילתו בעילת זנות הלא על איסור דרבנן כ"ע לא זהיר יעו"ש

ואמרתי לתרץ דיצאתי לחדש דמי שנותן לחבירו דבר אשר אסור מדרבנן עובר הנותן על לפני עור דאורי' דאטו גרע איסור דרבנן מאלו נותן לו אבן בדרך ומצאתי עזר לזה בתוס' ע"ז דף כ"א יעו"ש וגם חדשתי דתורה אמרה לא תתן מכשול היינו במעשה אבל בשב ואל תעשה ליכא לפני עור ואשה קרקע עולם בביאה ולא נחשב לענין לאו דלפנ"ע בעילת אשה כמעשה כמו שבארתי

ולפ"ז אמרתי הגם שבעילת פנוי' איסור דרבנן לבועל אבל הוא עובר בקום ועשה בלפני עור אשר הוא מכשיל אותה ואיכא אצלו חזקה א"א עושה בעילת זנות כדי שלא יעבור על לפני עור במה שמכשיל אותה אבל היא דהוית בשב ואל תעשה ליכא לפני עור רק איסור דרבנן של גוף הביאה ועל איסור דרבנן ליכא חזקת כשרות וא"כ איך אנו סומכי' על חזקה אין אדם עושה בעילת זנות הא בקידושי' צריך דעת שניהם לקדושין והלא אצלה ליכא חזקה הנ"ל דגוף הביאה הוא איסור דרבנן ולפני עור לא שייך גבה וע"כ מוכח דביאת פנוי' הוא בעצמו איסור דאוריית' אבל שם בריבית הגם דגוף הנתינה בריבית מאוחרת הוי איסור דרבנן אבל במה שמכשיל למלוה בקום ועשה עובר על לפני עור דאוריי' לכן דייק הרה"מ בפ"ד מה' מלוה וז"ל שאין תולין בריבית מאוחרת שלא יהי' הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' וכ"ש לנזקין לא חיישינן עכ"ל לווה נקט שלא יתן למלוה איסור ולא כתב שהוא לא יעשה איסור אך איסור של עצמו הוא איסור דרבנן אבל ליתן למלוה הוא איסור דאוריי' והארכתי בזה כח"י שנים עברו מיום אשר כתבתי זאת לאחי הצדיק ז"ל

ובמכתבו השיב לי שדבר זה שיהי' על איסור דרבנן לפני עור דאוריי' כבר ישב על חקירה הנ"ל הגאון בית אפרים חלק א"ח והסכים דליכא לאו דאוריית' באיסור דרבנן ואני לא זכיתי לראות תשו' הגאון הנ"ל גם עד היום לדעת גבורותיו אבל כהיום נ"ל להבדיל בין אם הכשיל חבירו בשוגג באיסור דרבנן ליכא לפני עור דכבר בארתי במק"א דמי שאכל בשוגג איסור דרבנן לא עשה איסור כלל דחכמי' לא יוכלו לעשות רק סיג לתורה והיינו דוקא אם ישראל יודע שזה החפץ אשר נאסר אבל אם אכל בשוגג שיהי' לו עון לזה אין להם כח יען שאין בזה גדר לתורה והבאתי ראי' ממי שמכר בשר טריפה מדרבנן ואכל שלא צריך להחזיר הדמי' ועי' בסמ"ע שנתקשה בזה ובש"ך יו"ד סי' קי"ט ולפי מ"ש מתוק מדבש אבל אם נותן לחבירו לעבור במזיד איסור דרבנן נ"ל דהוי דאוריי' דלא גרע מאבן בדרך

עוד השיב הכוונת הרה"מ בה' מלוה דאין על הלוה איסור כלל רק על המלוה בריבית דרבנן ולכן נקט הרה"מ דלא הי' נותן מכשול למלוה דפח"ח אבל עיי' בח"ד ובמ"ל פ"ד מה' מלוה שדבר זה תלי' בחבל נביאים כי יש סוברים שגם הלוה עובר

וגם האריך לבאר בפלפולו דאשה נחשבת רק לקרקע עולם יען דתבעל בע"כ וכיון דבכל אופן תבעל אז אם אין רצון נפשה בבעילה לא הוי שכיבה לתשמיש כמעשה אבל אם ברצון נפשה שוכבת לתשמיש בודאי נחשב למעשה ובפרט אם פועלת איזה קירוב בשר בתשמיש כדרך נשים וציין לעיי' בנוב"י מהד"ת יו"ד סי' פ"ה הבדל על הרמ"א אם אמרה נטמאתי ושמטה עצמי מחויבת ואני בעניי איני מסכי' לדבריו הגם שדבר דבר השכל כי לדעתי אשה קרקע עולם היינו שבנין גופה לתשמיש לא משכחת במעשה כי מקום התשמיש מינח נייחא בשטח הגוף ואם גם מגבהת עצמה ברגלי' או בידי' ומקרבת פתח עכור לרובץ חטאת היינו קירוב הגוף לבועל אבל התשמיש רק מדידי' דוגמת סברת התוס' בב"מ דף ט' ע"ב בד"ה ספינה מינח נייחא ומים הוא דממטי לה הגוף הולך אבל היד מינח נייחא כך היא מקרבת עצמה לבועל אבל מקורה נברא בטבע במקום דלא שייך דעבדה מעשה בשעת ביאה והבעל משמש עם אשתו בהכנסת האבר במקום אשר לא שייך בו מעשה רק הנחה וכל פעולתה רק כאלו הניחה כר תחתי' חוץ בפרישה כאשר חידש הנוב"י שם נחשב למעשה שנהנית במעשה פרישה והארכתי בביאור הדבר בפלוגתא של בעה"מ ורמב"ן בסנהדרין דף ע"ג

ועל שחדשתי דאין לפני עור רק במעשה העיר דלפמ"ש התוס' ורא"ש בסוגי' דחזקה שליח עושה שליחותו אם יבא המשלח לידי מכשול נראה דעובר על לפני עור אפילו בלי מעשה דשם יעבור המשלח על ידו והוא יהי' שב ואל תעשה ולדעתי שם שבא למשלח מכשול ע"י הבטחה שלו הוי כמעשה עיי' תוס' גיטין דף ס"ו דבורא אמרו מעשה לא עבדי אם בדיבור נעשה מעשה הוי הדיבור כמעשה אך