מחנה חיים חלק א קנט

אז עובר הנותן משום לפנ"ע אבל אם אנס אותה אז כיון דאין עלי' שום עונש אין כאן מכשול ופשיטא דלא עבר הוא על לפני עור כמובן ומעשה בעילת איש שוה אם היא באונס או שוגגת או מזידה דבכל אופן היא קרקע עולם והוא רובץ לפתח חטאת א"כ בבעילתו לא נתן דבר להבדיל בין אנוסה או שוגגות ומזידה רק דעתה ורצונה שמעצמה שוכבת ומכוונה לבעילתו הוא גורם לה שגם היא תענש כי עוברת במחשבה בהנאת בעילה א"כ אין הוא הגורם לה מכשול רק היא בעצמה גורמת המכשול ונחשב כאלו היא הביאה עלי' הזכר ואיך יעבור הוא על לפני עור ואטו יען שהוא החפץ אשר בו היא עוברת עבירה נימא שעבר על לפני עור הכי נימא מי שהוא חפץ אשר אחר יפעול בו מדעת עצמו עבירה יעבור הוא על לפנ"ע הלא התורה אמרה לא תתן מכשול שאדם לא יפעול מדעתו ליתן מכשול לאחר אבל מה שאדם אחר פועל בו עבירה מדעתו זה לא נכלל בלאו דלפנ"ע ודוק בזה מאוד (ג) התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול שאדם לא תמין חפץ לחבירו אשר בו יכשל כגון השנות כוס יין לנזיר או אבמה"ח לב"כ או עץ לפני הכומרי' או בהמה לפני יום אידם שהי' בדעת אדם שמותר לו להושיט זאת לחבירו יען שבהושטה אין בו מעשה עבירה אז אמרה התורה שהכנה זאת אני אוסר אבל מי שנעשה שותף לגוף העבירה שגם הוא עובר במעשה ההוא עבירה כמו חבירו הנכשל בו איך נאמר שעובר על שנתן מכשול לחבירו הלא גם לעצמו נתן אותו מכשול ולא יהי' חיי חבירו חביב משלו אם על עצמו לא חס איך יחוס על חבירו מהכ"ת שיהי נכלל בלאו דלפני עור דבר שאסור לו מכח מכשול של עצמו ודו"ק (ד) התורה אמרה אם הכנה לעבירה נעשה קודם התחלת העבירה כגון השנות כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ וכדומה זה אסור יען דנותן אבן בדרך עור שיגרום מכשול מכח הכושל לבד אבל אם לא משכחת הכנה רק הוא נעשה גרם ועזר בעשיית העבירה בשעת פעולה עבירה אז אין זה בכלל לפני עור לא תתן מכשול דזה לא נתן מכשול רק הוא גופו נעשה מכשול וחבירו יפול בו מעצמו והבן זה ובחילוקי' הנ"ל נדחו דברי שב שמעתא שמעתא ו' פרק י"ט אם היא חתיכה דאיסור מי שבועל אותה בע"כ עובר על לפני עור יעו"ש ולפמ"ש דבר זה אינו וק"ל ועי' בשבת בשנים שעשו מלאכה [ובחילוק זה נסתר מה שכתבתי לעיל לבאר למה תוס' מאן בתי' הריטב"א]

[ואחר שבועות שתים שהן ארבע מצאתי בנמ"י בנדרי' דף ט"ו ע"ב שכ' בד"ה תשמישך עלי שאמרה קונם הנאת תשמישך עלי וכבר פירשנו דהוי כאלו אמרה תשמיש גופי או גופך או שאמרה בפי' אליבא דמ"ד שהוא דבר שיש בו ממש והשתא היא יכולה לאסור הדבר על עצמה לפיכך חל הנדר ואסור לכופה לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי ה"ג מוקמי' ההיא דשלהי מסכתין נטולה אני מן היהודי' יפר חלקו ותהא משמשתו דאמרי' שהבעל נכלל עמהן אבל אי אסרה גופה עליהם אין צריך להפר דלאו כל כמינה להפקיע שעבודיה אפי' בכולל זה דעת הריטב"א ז"ל עכ"ל והריטב"א כ' בזה הלשון דאמר ר' כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו פי' דלא חייל נדרא לאפקועי שעבודא דבעל וכיון שכן יכול לכופה לשמשו וליכא משום לפני עור לא תתן מכשול והיינו דאמרי' דשעבודי משתעבדא לי' כלומר אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל תשמישך עלי אסור פי' וחייל נדרא ואינו יכול לכוף משום לפני עור לא תתן מכשול שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והא נמי באומר גופי אסור עליך בתשמיש כדכתי' לעיל עכ"ל מדברי ראשוני' הנ"ל נסתרו ג' החלוקי' שחקרתי להשיב על הגאון נוב"י דנימא שבעל יכוף אותה דהוי לא אפשר ולא קמכוון וגם נאמר הלא יכול לבעול אותה באונס ואם היא מכוונת משום זה לא עבר הוא על לפנ"ע וגם נאמר שהוא רק עזר לעבירה והיא נכשלת בו ויש ליישב כיון דהיא אסורה לו והנדר חל אז אין מאכילין לאדם דבר האסור לו הגם שלא יהי' לפנ"ע ממש עכ"פ דבר האסור נותן לחבירו ודוק וראה זה מצאתי ברשב"א בנדרים דף הנ"ל בד"ה והא אמרת וז"ל ולענין פי' דמתני' איכא מאן דמפרש שאת נהנית לי כגון שאוסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אבי' ואסורה בהנאתו דקתני היינו נמי משום לאו דלפני עור שתעבירו על בל יחל ואינו מחוור לי כלל חדא דאינו עובר על לפנ"ע אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר ואבר מה"ח לב"נ בדקיימי בתרי עברי נהרא דאין זה יכול לעבור עלי' אלא אם יושיטנו לו חבירו וכדאסיקנא רפ"ק דע"ז עכ"ל משמע כמו שהבנתי להשיג על הנוב"י יען דיש ביד הבעל לבעול בע"כ אז ליכא לפני עור דהוא לא נותן לה מכשול בבעילתו ודו"ק]

והנלע"ד בהבנת תוס' כך הוא דגמ' לא נקנו היכא אמרי' אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר עבירה אלא הגמ' נקט בר חיובא היינו אם אנו יכולין לחייב השליח באיזה חיוב לאפוקי אשה הגם דהיא בר עבירה על גניבה דהא היא מצווה על כל ל"ת שבתורה ועיי' בנב"י סי' ע"ה שהרגיש בזה ולדעתי אם אנו יכולין לחייבו באיזה חיוב אז אשלד"ע בר חיוב צריך להיות ולא בר עבירה בלבד ואם היינו לוקי' על לאו דלפני עור הי' ישראל בר' חיובא הגם שלא הי' עליו חיוב גוף העבירה כמו המשלח אבל כיון דעל לפני עור אין אנו לוקין דהוי לאו שבכללות א"כ אין השליח בר חיובא כלל דבשליח כהן הוי עכ"פ בר חיובא אם קידש לעצמו גרושה אבל שליח ישראל דאם קידש לעצמו ליכא חיוב ולפנ"ע הוי לאו שבכללות ואין לוקין וא"כ הוי רק בר עבירה ולא בר חיובא או אשה בס"ד דגמ' הוית בת עונש ולא בר חיוב ולא כמ"ש הנוב"י שדוקא באותו חיוב שחייב בו המשלח צריך להתחייב בו השליח וק"ל

ומה שנתקשה הנוב"י בס"ד דגמ' א"כ בא לאשה מלקות על הגניבה דהא לא ניתן אצלה לתשלומין יעו"ש פלא בעיני אטו אם איש אחר ישלם ממונו בעבור הגנב כדי לפטור לו לא מהני הכי יש קפידא בתורה שתשלומין צריך להיות מממון של הגנב וה"ה כאן אולי הבעל או קרוב ישלם בעדה או שמא תקבל ממון ע"מ שאין לבעלה רשות בה ותשלם ואיך אנו לוקי' אותה אבל עכ"פ כיון שאין לה ממון ס"ד דגמ' דהיא לאו בר חיובא ודו"ק

סוף דבר דדבר זה תלי' לדעת ריטב"א הוי בלאו דלפנ"ע אשלד"ע ולתוס' אין לאו דלפני עור פועל דנימא אין שליח לדבר עבירה וא"כ בנידן דידן אין היתר לעגונה ובפרט למהר"י אבוהב דסובר דנראה רק כלפני עור והבאתי דבריו בתשובה אחרת

אמנם בזה שהשליח רוצה לישבע שבועה חמורה שלא ידע מזה שהיא אסורה למקדש ואלו ידע חלילה לא קבל השליחות בכל אופן בעולם הוא היתר גמור דכבר ביאר הנוב"י בח"ר סי' ע"ט ובסי' פ' אות כ"ו ובמה"ת סי' קי"ב אות ד' סברא ישרה מאוד הגם דכמה פוסקים סוברים דבשוגג יש שלד"ע היינו בדבר דאי אפשר לבטול המעשה שנחשב כאלו לא הי' כהריגת הנפש וכדומה דשם בע"כ מעשה עבירה נעשה א"כ אמרי' בשוגג יש שליח ויתחייב המשלח ולא שליח דאל"כ יהי' העבירה על השליח והוא הי' שוגג אבל בדבר דאפשר לומר דמעשה לא חשוב כלל כיון שהשליח הי' שוגג בעבירה הי' שליחו' בטעות אדעתא דהכי לא הי' נעשה שליח אז אמרי' בהיפך השליחות בטל ולא נעשה דבר לא המשלח ולא השליח עברו עבירה ודבר זה מתוק מדבש ובמק"א הארכתי והבאתי סמוכי' לסברא הנ"ל ולפ"ז בנידן דידן דשליח איש מהימן ואמר בשבועה דלא ידע שהיא חללה ואלו ידע לא הי' לשליח בדבר זה נאמן והוי השליחות בטעות ויש רפואה למכתה כנ"ל דקדושי' לא מהני' דאין כאן שליח דהשליחות הי' בטעות מצד השליח ודוק: