מחנה חיים חלק א קמד

המחבר דקאי אם הי' קרקר אז אסור אפי' דרס ולזה ראי' מת"ה ובזה מיושב קו' פרמג"ד ס"ק כ"ז למה מביא הש"ך מת"ה ולא הביא מסעיף י"ד דאיירי ג"כ רק בדרס יעו"ש ולפמ"ש נכון דבאופן דאיירי המחבר בקרקע מבואר מרשב"א ומודה בזה הר"י אפי' ובס"ק כ"ו בפצע ושניהם שותקי' אז אפי' ר"י מודה יען דבא על עסקי נפשות או כמש"ל דקאי רק לשיטת הב"י ופר"ח כ' בס"ק כ"ז וז"ל ודע דבדרס או פצע אפי' כולם שותקי' אסורי' כדלקמן סעיף י"ד עכ"ל כלל שניהם יחד דרס וגם שתק ולכן הכל תלי' בסעיף י"ד וק"ל

ודע דבנמצא שנים דקטע רישא מינייהו והיו שם ב' זאבי' אי תלינן דכל זאב קטע חד רישא ונח רוגזי' משניהם או ניחוש דאחד הרג ב' כבשים והשני דרס לכל הצאן הביא הפרמג"ד בשפ"ד דמהר"ם לובלין אוסר והגאון הנ"ל השיג למה לא נימא דכל אחד מזאבים הרג חד והביא בשם צמח צדק דאזלי' בכה"ג לקולא ופסק כן להלכה יעו"ש ולדעתי צע"ג כיון דבזאב אחד ונמצאו שנקטעו שנים או שלשה כבשים אמרי' דזאב הרג כל אלה ואח"כ נח רוגזי' ושאר הצאן מותרי' וכן הביא הפר"ח בס"ק כ"ח בשם צ"צ דלא כאו"ה וד"מ וב"ח נמצא דאם בא על עסקי נפש אמרי' דלפעמי' לא נח רוגזי' עד דהרג הרבה וא"כ לפיוש"ל הגם דרוב אריות דורסי' אבל רוב לא באו על עסקי נפש רק לנקום נקמה ומכ"ש לרשב"א דרוב אריות רק ראוים לדרוס אז בודאי מסברא לא נאמר שבאו על עסקי נפש וא"כ בשני זאבי' נימא ע"כ אחד בא על עסקי נפש והוא הרג השנים וזאב השני דרס ולא הרג ויהי' הדין כמהרמ"ל ודוק

שוב מצאתי לפרמג"ד ס"ק ט"ז במש"ז כתב דר"ן מקיל מספק וז"ל וכ"ת הא בסעיף ב' אי לא ידעי' אי קרקר אוסר הר"ן דסובר דרוסה שכיח או רוב אריות דורסי' כפי' רש"י וכל שאין הוכחה ששותקי' אימא מעשה עביד ולא אוקמי' אחזקה משא"כ בקטע כיון די"ל דקטע מיד ונח רוגזי' תולין אף לר"ן להקל עכ"ל הכוונה כמש"ל דרוב אריות דוקא שדורס אבל אין שיעור כמה ידרוס ולכן אי אמרי' דקטע מיד לחד ונח רוגזי' לא מתנגד לרוב אבל אי אמרי' יען דלא שמענו אי קרקרו שלמא עביד ונוציא ארי זה מן רוב הדורסי' אז אזלי' אחר הרוב ודו"ק וכתב עוד שם וז"ל ומ"ש הא חזינן דיש כח לברוח לק"מ דאני אומר לא בא אלא לנקום נקמה משא"כ כשהרג בא על עסקי נפשות אלו דרס לא היתה יכולה לברוח עכ"ל כאן רמז הגאון באותיות קצרות ומעוטות דיש הביאה בשני אופנים או שבא רק לנקום ולא להמית ולפעמים שבא להמית רק הוא תי' בזה דברי הדרישה שכ' שלא היתה יכולה לברוח ואני בארתי בעזה"י שרוב לא בא על עסקי נפשות וגם בדריסה נח רוגזיה בחד רק ע"י בריחה בא רוגז מחדש וב"ה אשר תנחני בדרך אמת וד' יגל עיני תמיד בתורתו תורת אמת

היוצא ממ"ש דאפי' שניהם שותקי' כיון דנמצא עוד שהי' נדרס חיישינן לכולם דעל ידי הבריחה בא לו ארס מחדש ודורס עוד וכן כולם וק"ל

(ד) יש לחקור אם ידענו שהי' ארי בתוך העדר אם נכבשינהו דניידי או שניקח אחד מהם ונאמר כל דפריש מרובא פריש כי הלא יש לנו כמה ספיקות שמא לא דרס ואת"ל דרס דילמא למטה מחלל והגם דבכל זאת חיישי' עיי' ט"ז סי' כ"ט אבל עכ"פ לדידן נימא כל דפריש

ונלע"ד לבאר בעזה"י הנה ז"ל רשב"א בת"ה דף מ"ה ואני תמה על ויתיב ושתיק ואינהו מקרקרין למה אנו חוששין להם דהא כל חדא וחדא בס"ס עומדת שמא לא דרס לזו ואפי' תמצי לומר שזו היא שדרס שמא במקו' שאינה נטרפת בכך דרסה וכל מקום שאתה מוצא ס"ס אפילו בדאורייתא מותר ולא היא שכולן בספק א' הן שמא כולן דרס וכיון שכן אפי' נתפזרו אסורות דהא אין כאן מותרת בודאי שנתלה בו ונאמר כל דפריש מרובא פריש עכ"ל. ולכאורה השתוממתי על מראה זאת הלא הקו' הי' שהוא ס"ס דהא י"ל שמא זו לא נדרסה ותי' שהספק הוא שמא כולן דרס והא הוא גופא קשה למה ניחוש שכל הבהמות נדרסות הלא די אם כאמר מכח הקרקור שארי דרס דהא רוב אריות דורסי' אבל מהכ"ת שדרס כולן וצע"ג ועוד קשה שכתב ואפי' נתפזרו אסורות דהא אין כאן מותרת בודאי שנאמר כל דפריש מרובא פריש דבר זה מחוסר הבנה אם אנו אומרי' כל דפריש מרובא פריש הוא בדוקא אם רוב בהמות כשרות שרוב לא נדרסו אבל אם יש לחוש שעל כ"פ חצי העדר נדרס א"כ אי אפשר לומר אח"כ האי דפריש מרובא פריש דהא אין כאן רוב מותרות וא"כ לאיזה צורך הזכיר הרשב"א שהחשש הוא שכולן נדרסו אפי' אם כחוש שחציו של העדר נדרס ג"כ אין שייך עוד כל דפריש מרובא פריש בשלומ' לקו' ראשונה שנאמר ס"ס צריך לחדש שהחשש שכולן נדרסו דאם ליכא חשש רק על חציו של העדר א"כ אכתי איכא על כל א' ס"ס שמא זו לא דרס ואת"ל דרס שמא למטה מחלל אבל לענין כל דפריש צריך להיות דוקא שרוב לא נדרסו והוא פליאה גדולה

אמנם עמוקי' דבריו והמה כעצם השנים לטוהר ואבאר בעזה"י כיד ד' הטובה עלי דהנה בגמ' אמרינן כי פליגי באיהו קשתק ואינהו מקרקרן רב סבר בעותי מבעתי אהדדי ושמואל סבר מעשה קעביד בהו ולכאורה לרב דמבעתי אהדדי מובן היטב דהצאן מקרקרן והוא בעית מקולן ותלי' דלא נדרס אפי' אחת הגם שאפשר שאחת מן הצאן לא קרקר בקולו עכ"פ הוא בעית מרב הקולות וירא מלדרוס אבל לשמואל דסובר דמעשה קעביד בהו בודאי אי אפשר לומר דבשעת הקרקור לא יצעקו אלא הנדרסי' זה יוכחש מן השכל הלא אי אפשר לדרוס ברגע אלא אחת ואנו שומעי' הקול מן מאה צאן אלא הכוונה הוא ידרוס ואז כל הצאן הרואי' יצעקו מכאב לב ונהפוך הוא אפשר שגוף הצאן אשר קפץ עליו הזאב לא יצעק מרוב רעדה וחיל אשר אחז אותו עיי' תרה"ד בדוב על השור המובא בב"י ובש"ע אבל עכ"פ יען שיצעקו יש לחוש שהוא דורס אבל עכ"פ אין משתיקתו או מן קרקרן ראי' שכולן נדרסו הלא אם לא נדרס אלא אחת יגביהו כולם את קולם

וגם זאת צריך לדעת אי הקרקור לשמואל פועל הוכחה שבודאי דרס בתוך העדר או נימא שהוא רק ספק שמא דרס ולכאורה זה תלי' בפלוגת' דהרשב"א ור"ן דלשיטת רשב"א דבודאי על וספק קרקר מותר נמצא דספק נשאר להקל גם באיסור דרוסה דהא אנו מקילי' לומר שהיו שניהם שותקי' נמצא ע"כ אם הי' קרקר הוא אות והוכחה ברורה שדרס דאל"כ שהוא ספק אם דרס נימא ספיקא להקל שלא דרס אבל לשיטת הר"ן דספק אם הי' מקרקרן אסור דספק דרוסה להחמיר נמצא הקרקור אינו פועל רק ספק שמא דרס ואפ"ה אסור דס' דרוסה לחומרא ועפרמ"ג מש"ז אות י"ד והבן

ולפ"ז קשה לרשב"א הגם שסובר שקרקר הוא הוכחה שדרס הארי או הזאב עכ"פ לפמש"ל אין מקרקר ראי' אם דרס אחת מן הצאן או הרבה וא"כ נימא ספק דרוסה להקל הגם שאפשר שדרס כולן דבמקום שיש מצילין חמתו בערה בו מהכ"ת לחוש על כך נימא תולין להקל כמו בספק אם הי' קרקור תלי' שהיו שותקי' ה"ה כאן הגם שבודאי דרס דלולי כן לא הי' קרקר אבל עכ"פ נימא שלא דרס הרבה ומכ"ש כולן וצע"ג

ואחר העיון לק"מ בשלומא בספק אי שתקו תלינן מכח חזקת קמייתא הבא מכח חזקת שלא נדרס ואמרי' דכולן נשארו היתר דהא הספק אי נעשה כאן דרוסה כלל אבל בקרקר לשיטת הרשב"א דיש הוכחה שבודאי דרס הזאב אבל הספק בכמות אי דרס חד או אלף אז כל ס' שיסתפק לך בדרוסה אסור עיי' רמב"ם אין לך בפי' בתורה אלא דרוסה וכל ספק אסור עיי' פ"ג מה' שחיטה כיון דהי' כאן